באחד מקטעי השיא של ההופעה שלו, אסף אבידן נושא מונולוג על ההבדל בין אמן ובדרן. המונולוג, באנגלית, מנסה להבין מה הבדל בין artist ו-entertainer. אבידן מסביר שלאחרונה הוא סוף סוף התחיל לחיות בשלום עם העובדה שהוא אמן. לקראת סוף ההופעה, במונולוג פרידה מהקהל, לפני שהוא יוצא לשנה של חופש מהופעות, אמר אבידן בגילוי לב (ובעברית) שאת ההופעה הזאת הוא קיים בשביל עצמו. שהוא היה שר את השירים האלה גם אם איש לא היה מגיע, כי הוא "חייב" לשיר. אחר כך הודה לקהל, שהסכים לבוא ולשמוע אותו.
כמו שאתם מבינים, אסף אבידן אינו מפחד להיות יומרני. וה"וידויים" שלו במהלך ההופעה הם באותה מידה, קיצונים, גרנדיוזיים, פאתטיים, מגלומניים ומאוד נוגעים ללב. מה שיפה זה שהמופע של אסף אבידן, עומד בסטנדרטים היומרניים שהוא מציב לעצמו. לבד על הבמה (רוב הזמן) עם גיטרה, לופר ובעיקר עם הקול הלא יאמן שלו, שבעזרתו הוא מעביר מנעד עצום של רגשות. אבידן עולה לבמה בגופייה שחורה ומכנסיים שחורים צמודים. הגופייה מאפשרת לראות את כתובות הקעקע שמעטרות אותו, ובמיוחד את השתיים שיש לו על הצוואר, מין אצבעות שכאילו מאיימות לחנוק אותו בכל רגע.
הוא פתח את הערב בשירים מתוך אלבומו האחרון, שמדגימים היטב את היכולת הקולית שלו ואת החיבה שלו לטקסטים מיתיים. אבל העסק התחמם כשהוא הגיע ל-"Over You Blues" מהאלבום הראשון שלו. בשיר הזה הוא הופך פתאום למשהו אחר לגמרי. למין הכלאה בין זמר רחוב, זמר קברט ומיצגן אוונגרדי מהסבנטיז. הוא שר, צורח, זועק, ואז עוצר לקטעי סולו ארוכים בגיטרה. הוא יושב, קם, רוקד. בשיר הבא, "Bang Bang" הוא הופך למואזין, שר כאילו בערבית, ולבסוף דופק לעצמו על הבטן, כאילו היה רוצה לפגוע בעצמו. ברגעים האלה הטוטאליות והווירטואוזיות שלו עוצרות נשימה.
אבל קטעי השיא המרגשים של הערב מגיעים כשלבמה מצטרף שלומי שבן. בין שאר כשרונותיו, שבן הוא הפרטנר הטוב ביותר שאמן יכול לבקש לצידו. יש לו יכולת, כמו שהתברר בערב המושלם שרקח עם חוה אלברשטיין, לצמצם את האגו שלו לגמרי, ולתת לאמן המרכזי אפשרות לבטא את עצמו בדרך מיטבית, ובכל זאת להיות נוכח על הבמה, באופן שווה ערך. שבן הצטרף לאבידן בביצוע ל"להיט הענק" היחיד שלו, "Reckoning Song/One Day". השיר הזה מדגים את המורכבות והבעייתיות של אבידן בשוק המוזיקה.
זה שיר מאלבומו הראשון שהפך אחרי כמה שנים ללהיט ענק באירופה בעקבות רמיקס. השיר הזה הוא שפרץ לו דרך לקהל רחב באירופה, קהל שגילה אותו דרך השיר הזה ואז רכש את אלבומיו. אבידן לא באמת אהב את מה שעשו עם השיר שלו, וגם לא הסכים להמשיך ולנפק שירים באותו סגנון, כדי לחזור על ההצלחה המסחרית. בעידן החדש והקיצוני של פופ מצעדים, אמנים מסוגו של אבידן, קצת בבעיה. הם אמורים להיות בגודל אמצע, כלומר לא ג'סטין טימברלייק, אבל גם לא כאלה שמופיעים בלבונטין 7. אנשים שמופיעים באולמות בגודל היכל התרבות ברחבי העולם. אלא שהעידן הזה מאוד לא טולרנטי לאנשי האמצע. הם די נשחקים בין הגדולים לקטנים. מרגע שאבידן סירב לייצר עוד "להיטים", אלבומיו ירדו בכמות המכירות שלהם, ובאופן טבעי אני מניח שגם חברות התקליטים מתנהלות מולו אחרת.
אבל אבידן הוא לא אחד שמוכן להתכופף לכללים האלה. וכך גם את ה"להיט" הוא לא שומר להדרן אלא מעדיף לנגן אותו עם שלומי שבן בגרסה חדשה ויפה. אחר כך הם שרו בדואט את "תרגיל בהתעוררות", (במקור דואט של שבן ואלברשטיין) ועד כמה שזה ישמע בלתי אפשרי, הגרסה של שניהם לא נפלה מהגרסה המקורית. משם הם עברו לשיר איקוני אהוב של בוב דילן "Mama, You've Been on My Mind" ששבן תרגם באחד מאלבומיו. שבן שר אותו בעברית ואבידן באנגלית. ואחרי עוד שיר של אבידן הם ביצעו ביחד את "The Labyrinth Song" בגרסה עברית שכתבו ביחד. שבן גם חזר בהדרן, לעוד דואט אחרון בעברית.
לצדו של שבן, הפך לפתע אבידן לאנושי, מתפנק, כמה לחבר. זה גם הפך אותו נגיש וכיפי יותר. מתישהו לקראת הסוף אמר שבן לאבידן: "חבל שאתה לא שר יותר בעברית". והאמת שהוא צודק. ביצירתו שרובה ככולה עד היום באנגלית אבידן מגיש עולם טקסטואלי מיתי ומלא דימויים ומילים גבוהות באנגלית, לצד זעקות שבר של אהבה. אלא שהמילים הגבוהות משתלטות ולכן קשה לחשוב על שירים שלו שהפכו איקונים וחדרו לדי.אן.איי. הישראלי (או העולמי). יש בהם פה ושם רגעים או משפטים שמגיעים ללב שלך, אבל יצירתו באופן כללי יותר מעוררת הערכה מאשר הופכת לחלק ממחזור הדם שלך. כשהוא עובר לעברית, משהו בו הופך ליותר פשוט. יתכן שאם יכנע ויחליט לכתוב פעם מקבץ שירים שלם בעברית, בשפה פשוטה יותר (כי אין ברירה) הוא יוכל להגיע גם ממש ממש ללב שלי.
