חמוד קניה ווסט. השקיע. רץ מצד לצד. הזיע. נתן את הנשמה. ויאמר לזכותו ששר את כל להיטיו. בלי להתקמצן כלל. אבל ההופעה שלו באיצטדיון רמת גן היא משהו שחייבים לקרוא לו בשמו האמיתי. חלטורה. אמנם חלטורה כיפית, ולקראת הסוף מקסימה, אבל חלטורה.
קניה ווסט היה לבוש נהדר: הוא עלה לבמה בחליפה בצבעי הסוואה עם מכנסיים עם כיסים מנופחים ומפתיעים באזור הברך, נעליים לבנות שעיצב לאדידס, וכמובן שרשרת שנדמה לי שהיו בה מלא יהלומים. הבמה הייתה מינימליסטית ויפה. שורת הפנסים הענקית שירתה היטב את העובדה שעל הבמה יש בעצם איש אחד לבד. אבל עם כל הכבוד, את הלהיט "Four Five Seconds" ששרה במקור ריהאנה אי אפשר להשמיע עם הגיטרה האקוסטית בסאונד מקומפרס. זה לא פול מקרטני וזה נשמע חרא. מה לעשות, על הבמה צריכה להיות גיטרה אקוסטית, ובכלל עדיף שאני לא אגיד מה אני חושב על השיר הצ'יזי הזה שנשמע קצת כמו אשתו של קניה.
אני מאוד אוהב את קניה, אבל מופע כזה באוורית "מיטב הלהיטים" לא באמת מצליח להעביר את המיוחדות והמורכבות שלו. כך למשל "Runaway", שהוא קטע ארוך וגרנדיוזי עם מלא פרקים, הופך כשכולו מנוגן מפלייבק למין סאגה שלא ברור למה היא כל כל ארוכה.
אולי הבעיה היא שהמפיקים של האירוע היו צריכים להסביר יותר לקהל על מה הוא משלם. זה לא מקרה ריהאנה שבאה לזלזל - זאת הופעה שווסט נתן לפני שבוע באצטדיון הנחשב Hollywood Bowl בלוס אנג'לס. אבל כאן בווליום של מופע אצטדיון ישראלי העסק יוצא קצת מאכזב.
אז קניה לא אמר "ערב טוב תל אביב" לקול תשואות הקהל, אבל הוא כן הדגיש בשבילנו את המשפט "שיט איז ריל... לייק בר רפאלי", מתוך "Clique". מי שמאוד אוהב אותו בטוח נהנה,אבל מי שבא להיות חלק מחוויה מוזיקלית שונה מענינת ומאתגרת עם אחד המוזיקאים החשובים של הדור הזה, לא זכה לחוויה הנכונה.
