חמוד קניה ווסט. השקיע. רץ מצד לצד. הזיע. נתן את הנשמה. ויאמר לזכותו ששר את כל להיטיו. בלי להתקמצן כלל. אבל ההופעה שלו באיצטדיון רמת גן היא משהו שחייבים לקרוא לו בשמו האמיתי. חלטורה. אמנם חלטורה כיפית, ולקראת הסוף מקסימה, אבל חלטורה.

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני
בז'רגון המקצועי קוראים לזה הופעת פסטיבלים, והיא היתה אחרונה בסיבוב הופעות שנתן הקיץ. אבל האמת היא שלעלות לבמה עם אדם שמפעיל פלייבק באופן מתוחכם ומנגן קצת גיטרה ועוד זמר ליווי זה ממש לא מספיק. במיוחד אם אתה קניה ווסט, שכוחו הגדול הוא בסימפולים, בהמצאות המוסיקליות. קניה ווסט הוא לא ראפר שכוחו בפלואו - הוא מוזיקאי. ולשמוע ברקע את נינה סימון ב-Blood on the Leaves או את שירלי באסי ב-"Diamonds from Sierra Leone" בסאונד טרנזיסטור זה לא כיף.
 

קניה ווסט היה לבוש נהדר: הוא עלה לבמה בחליפה בצבעי הסוואה עם מכנסיים עם כיסים מנופחים ומפתיעים באזור הברך, נעליים לבנות שעיצב לאדידס, וכמובן שרשרת שנדמה לי שהיו בה מלא יהלומים. הבמה הייתה מינימליסטית ויפה. שורת הפנסים הענקית שירתה היטב את העובדה שעל הבמה יש בעצם איש אחד לבד. אבל עם כל הכבוד, את הלהיט "Four Five Seconds" ששרה במקור ריהאנה אי אפשר להשמיע עם הגיטרה האקוסטית בסאונד מקומפרס. זה לא פול מקרטני וזה נשמע חרא. מה לעשות, על הבמה צריכה להיות גיטרה אקוסטית, ובכלל עדיף שאני לא אגיד מה אני חושב על השיר הצ'יזי הזה שנשמע קצת כמו אשתו של קניה.  

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני
ההתחלה של הערב דווקא היתה מבטיחה ואנרגטית עם  "Stronger" ו- “Power והלהיטים "All Day ו- “Can't Tell Me Nothing”, אבל לאט לאט התבהר שזה לא מספיק לתת לקהל לענות לך במשפטי שירה ולשחק בהיפ והופ. אולי מול 1,000 איש בבארבי זה תופס, אבל באצטדיון רמת גן זה נראה אחרי חצי שעה כמו ערב שבו הקהל המורעב מתאמץ ליהנות. 

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני
גם שתי הפעמים שבהן הפלייבק התקלקל וקניה נאלץ להתחיל מחדש את  "Love Lockdown" ואת הלהיט האהוב Only One היו קצת מביכות. אלא שקניה הוא בכל זאת אחד המוזיקאים הכי שווים בעולם וכיף איתו. הוא לא משחק. הוא מעניין, ובעיקר בעשרים בדקות האחרונות שבהן הוא נתן מעין הדרן להיטים לא מתוכנן, כולל "Bound 2" ו-"Higher", היה פתאום קצת קסום. זה היה פיצוי הולם לרגעים שבהם המופע היה על גבול הקריוקי, אם כי חלק מהשירים קבלו גרסאות מקוצרות של חתונה.  

אני מאוד אוהב את קניה, אבל מופע כזה באוורית "מיטב הלהיטים" לא באמת מצליח להעביר את המיוחדות והמורכבות שלו. כך למשל  "Runaway", שהוא קטע ארוך וגרנדיוזי עם מלא פרקים, הופך כשכולו מנוגן מפלייבק למין סאגה שלא ברור למה היא כל כל ארוכה.  

אולי הבעיה היא שהמפיקים של האירוע היו צריכים להסביר יותר לקהל על מה הוא משלם. זה לא מקרה ריהאנה שבאה לזלזל - זאת הופעה שווסט נתן לפני שבוע באצטדיון הנחשב Hollywood Bowl בלוס אנג'לס. אבל כאן בווליום של מופע אצטדיון ישראלי העסק יוצא קצת מאכזב. 

אז קניה לא אמר "ערב טוב תל אביב" לקול תשואות הקהל, אבל הוא כן הדגיש בשבילנו את המשפט "שיט איז ריל... לייק בר רפאלי", מתוך "Clique". מי שמאוד אוהב אותו בטוח נהנה,אבל מי שבא להיות חלק מחוויה מוזיקלית שונה מענינת ומאתגרת עם אחד המוזיקאים החשובים של הדור הזה, לא זכה לחוויה הנכונה. 

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
קניה ווסט בישראל|צילום: אורית פניני