מתי כספי הוא זמר נפלא. בגיל 68 הקול שלו הוא עדין אחד הקולות הכי יפים והכי מובהקים שנשמעו כאן. זה קול שמיימי מתעתע, כי בשמיעה ראשונה אפשר לחשוב בטעות שהוא קול קטן ורגוע כזה, של אדם ששר כבדרך אגב. אופן השירה שלו, בניחוח ברזילאי של בוסה נובה, והנטייה שלו לנסות למשטר את הרגשות, מאוד מטעה. ולעיתים לוקח זמן להבין כמה הקול הזה וירטואוזי, עולה ויורד בקלילות אוקטבות. אני מציין את העובדות האלה, שהן כבר הרבה שנים "common knowledge" כי מה שמדהים באלבום החדש של מתי כספי הוא הקול שלו. כאילו לא עברו כל השנים האלה. זה בולט יותר כשמקשיבים לכמה מבני ובנות דורו, שקולם כבר בוגד בהם, לפחות קצת.
אני מתעכב על הקול כשברקע המופע החדש של חוה אלברשטיין ושלומי שבן. המופע הזה, ללא ספק אחד האירועים המוזיקלים המסעירים של השנה, בנוי גם הוא על העובדה שאלברשטיין, בדיוק כמו כספי, שמרה על קול מושלם. אבל לא רק. ההצלחה הפנומנלית של שבן ואלברשטיין, היא שהצליחו לצור מצב שבו הקול הזה שלה נפגש עם קלאסיקות כמו "בלדה על סוס עם כתם על המצח" ו"סולווג", ומבצע אותן כאילו נכתבו השנה, והם רעננים כמו תפוזי דצמבר שנקטפו הרגע בפרדס.
מתי כספי הוא לא רק זמר בחסד. ברור שכמלחין הוא באיזו ליגת על, שבכלל קשה להאמין שקיימת. וחוץ מזה הוא מעבד ומפיק מוזיקלי, שאחראי בין היתר על תחילת הקשר והחיבור הנכון בין ישראל למוזיקה ברזילאית. אלא שכמפיק מוזיקלי ומעבד, השנים כן מורגשות עליו. כשהקשבתי לאלבום החדש והיפה שלו "כמו בריקוד" לא יכולתי שלא לחשוב, כמה מרגש זה היה אם מישהו היה מצליח לעשות לו "חוה ושלומי". כלומר אם אחד מבני הדור הצעיר או דור הביניים במוזיקה הישראלית, היה בונה עבורו הופעה שבה שירים כמו "ברית עולם", "מקום לדאגה" ומישהו", חוזרים מהפנתיאון להיות שירים מרגשים שכספי שר בקולו המושלם. או לחילופין לעזור לו להפיק אלבום יותר עכשווי.
מה שאני מנסה לומר הוא כזה: "כמו בריקוד" הוא אלבום שאינו מממש את הפוטנציאל שלו, בעיקר כי מתי כספי, בכובע המפיק המוזיקלי, אינו מצליח לטעון את השירים באנרגיות הנכונות. ויותר מזה, אינו מצליח להפוך את מכלול השירים לאלבום ענק. זה קצת טריקי, כי בין השירים עצמם, כששומעים אותם בנפרד, יש לא מעט כאלה שעושים את העבודה. אבל ההאזנה לאלבום כולו, אינה מצליחה לייצר את אותו כח. לא שזה קל. את הקלאסיקות שכתב בשנים הקלאסיות שלו, מאוד קשה לשחזר. וגם חסרונו של אהוד מנור מאוד מורגש.
ובכלל, זה מאוד קשה ליוצרים עם הוותק של כספי להוציא אלבומים נהדרים. קשה להגיד שאלבומיו של כספי בעשרים השנה האחרונות היו כאלה. בוודאי שקשה ליוצר כזה להמציא את עצמו מחדש. כספי לא מנסה. האלבום נפתח במין קינה מיוחדת ויפה, שהיא דווקא חדשה לגמרי. אבל אחרי עשר שניות נכנס הפסנתר שפותח את השיר הראשון, "אין אף אחת כמוה" והוא מזכיר מאוד ברוחו את הפסנתר של "מקום לדאגה". השיר הזה, "אין אף אחת כמוה", מציג את עצמו מיד כ"שיר של מתי כספי" עם כל טביעות האצבע המוכרות. ולמרבה השמחה הוא שיר יפה.
גם השיר שבא אחריו "אז יש" הוא שיר טוב אבל הוא סובל מעיבוד מעט בנאלי. "דבקה בת זמנינו" היא נסיון של כספי לערבב בין המזרח לברזיל. זה רגע פחות מוצלח. "אמון בשגרה", "עוד אפשרות אחת" ו"איש בלי הגנות" הם פרק הבוסה נובה. ואחריהם בא "זמנים מודרניים" שהוא יותר להיט מתי כספי קלסי ומוצלח. דני רובס שכתב את רוב הטקסטים הוא לא אהוד מנור, אבל הוא מנסה לצעוד בנתיבים שמנור סלל, ולכספי זה כנראה מאוד מתאים. "זמנים מודרניים" הצליח לפרוץ את חומות גלגלצ ובצדק. ברדיו הוא נשמע לגמרי סבבה. כך גם השיר שבא אחריו "כשלא היה לי בית". בשניהם מצליח כספי לשחזר את הגרוב הלהיטי שלו באופן שיכול לעבור ברדיו העכשווי. השיר האחרון, "כמו בריקוד", מדגים את הבעיות שבפניהן ניצב כספי כשהוא מנסה לצאת מהאזור המיידי שלו. יש שם פסנתר קלאסי, ומרבדי קלידים שנשמעים נטולי הקשר. והשיר עצמו, שאינו רע בכלל, הוא סגיר מעט אנכרוניסטי לאלבום.
אז מתי כספי כתב כמה שירים חדשים ויפים מאוד. הוא לא הצליח להפוך אותם לאלבום מופת, אבל נקווה שהרדיו יעזור לחלק מהם לחדור למחזור הדם שלנו. ואת הכפפה של "חוה ושלומי" נקווה שמישהו ירים בקרוב. זה צריך להיות מישהו שמנגן מעולה על גיטרה וגם על פסנתר ומוכן להניח, כמו שבן, את האגו שלו בצד. מי מתנדב?