שלישיית החלונות הגבוהים, בה היו חברים אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, הוציאה אלבום אחד בלבד. לפעמים אלבום אחד זה כל מה שצריך. "החלונות הגבוהים", שאין לו בעצם שם, הוא ה-קלאסיקה הישראלית. זה אלבום פופ מושלם, שמסמן את המעבר של ישראל מתרבות הלהקות הצבאיות, הצנע, והנוקשות האידיאולוגית של קום המדינה, לעידן ההתחברות לעולם. אם מצמצמים את זה למוזיקה, זה התקליט שמביא לישראל הרשמית את המהפיכה שהובילו הביטלס.
האלבום עצמו שיצא לאור באפריל 1967, כאילו ניבא את מה שיקרה אחרי מלחמת ששת הימים, כשישראל תהפוך למשך שש שנים מאושרות למקום הכי סקסי בעולם. מעבר לעובדה שהוא אלבום איקוני, חשוב, ודרמטי, "החלונות הגבוהים" הוא מקבץ שירים חד פעמי ומושלם. 11 שירים, שממש קשה להחליט מי הטוב שבהם. כל אחד הוא יהלום מלוטש, עם מילים מעולות של אייקונים כמו חיים חפר, עמוס קינן, חנוך לוין והמשוררת רחל. עם לחנים חד פעמיים של שמוליק קראוס, ולא פחות חשוב עם שירה בהרמוניות קוליות שכמעט ולא ייאמנו.
השנה מלאו חמישים שנה ליציאת האלבום הזה, והרעיון להכין לו אלבום מחווה, שבו יבוצעו גרסאות חדשות לכל 11 השירים ההם, הוא כמובן רעיון מתבקש ומעניין. וזה למרות שאלבומי מחווה הם ז'אנר מאוד בעייתי. מעטים בתולדות המוזיקה הם אלבומי המחווה שבאמת הצליחו. בשנות התשעים הם היו פופולאריים מאוד בארצות הברית, אבל הם לרוב התמקדו במחווה לאמן ולא לאלבום. בהנחה שלשחזר אלבום, זה קשה פי כמה וכמה מאשר להצדיע לכלל יצירתו של אמן.
כך או כך, מה שהכריע אותם הוא האגואים של המשתתפים. אם כבר הצלחת לאסוף אמנים מליגת העל, הם שיגעו אותך עד שבסוף, בתור מפיק האלבום רצית רק למות. אם החלטת ללכת על אמנים "צעירים ובועטים", גילית בסוף הדרך שנשארת עם אלבום משונה, מקושקש, ובדרך כלל מיותר.
ההחלטה של גלגלצ, שמבוססת על יוזמה של איתמר בן אריה בעזרתם של יואב קוטנר והדר מרקס, היא אם כן אמיצה ויומרנית. אני מניח, למרות שאיני בקיא בפרטים, שכמו כל היוזמות האלה, היא נתקלה בהרבה קירות, באגואים של זמרים שלא ממהרים לקחת חלק בפרויקטים ו"רוצים לדעת מי משתתף", וכו'. ועדיין "התשמע קולי", הדיסק שמונח עכשיו על המדפים, הוא יותר מכל מראה של רוח גלגלצ 2017, שלהזכירכם, עדיין תחנת המוזיקה המשפיעה והנחשבת ביותר בישראל. ואם לקפוץ מעט קדימה, האם זה מפתיע שאף נציג מהשוק הים תיכוני לא משתתף באלבום?
פני האלבום כפני גלגלצ
קיץ 2017 הוא קיץ מעולה למוזיקה הישראלית, שמחולקת בגדול לשלוש קבוצות וחצי. המזרחים, הצעירים, המיינסטרים שהמצאתי לו תג-ליין "לא צעיר, לא מזרחי" והאלטרנטיבים. יש חפיפות בין הקבוצות. עדן בן זקן ומאור אדרי הם גם בצעירים וגם במזרחי. דניאלה ספקטור היא גם באלטרנטיבי וגם ב"לא צעיר לא מזרחי" אבל באופן כללי הקבוצות די מופרדות. אייל גולן מוביל את המזרחית, בן אל וסטטיק את הצעירים, שלמה ארצי, עידן רייכל ועברי לידר את ה"לא מזרחי, לא צעיר" והאלטרנטיביים הם כל אלה שמעטים מכירים את שמם, ומקבלים מידי פעם במה בגלגלצ.
כשמביטים ב"התשמע קולי" קל לראות שגלגלצ הלכו על קו מאוד ברור, שגם תואם את טעמם המוזיקלי הנוכחי שהגדיר המנהל נדב רביד: רוב מוחלט לצעירים, מעט אלטרנטיבה ואם כבר מזרחי, שיהיה מזרחי מהאגף שלא מתויג כחלק מהים תיכוני. למשל שמעון בוסקילה ודיקלה. התוצאה היא שזה כאילו מגוון, אבל איכשהו מזכיר מדי את הפלייליסט של גלגלצ. הנה רשימת האמנים באלבום מחולקים לפי קבוצות: יובל דיין, אליעד, התקווה 6 וגיא ויהל מצייגים את הצעירים. את ה"לא מזרחי, לא צעיר" מייצגים תערובת אסקוט, שלומי שבן, דיקלה ושמעון בוסקילה. דניאלה ספקטור וגבע אלון, בום פם וישי ריבו הם האלטרנטייבים, כשריבו (שהוא מה שקוראים צעיר זקן) מייצג גם את תת הקבוצה של האמוניים, ובום פם את עולם הגרוב.
אז מה אין כאן? אפילו לא אמן אחד מליגת העל. ואפילו לא נציג אחד של הים תיכוניים. ההחלטה לא להביא אף פוליקר, רביץ, עברי לידר, ריטה, שלמה ארצי, אברהם טל, אהוד בנאי, יובל בנאי, גלי עטרי, קרן פלס, מירי מסיקה, היא החלטה טקטית סבירה. קשה להתעסק עם החברים האלה, המנהלים שלהם, הלו"ז שלהם, הרצון שלהם להבין מי מהליגה שלהם גם בפנים. וגם הדילוג עליהם הוא לחלוטין לא טעון, אלא אם כן נזכרים שכל האנשים האלה מנהלים דיאלוג מורכב עם הפלייליסט שכמעט תמיד מעדיף שירים ישנים שלהם.
לעומת זאת העובדה שאין אף זמר/ת מזרחי/ת באלבום היא כבר מאוד מאוד בעייתית ואין דרך להסביר אותה. דווקא על רקע הדיונים של השנים האחרונות, הבחירה לעקוף את כל השוק הזה כביכול בעזרתם של שמעון בוסקילה ודיקלה, מריחה ממש לא טוב. אני כבר לא מדבר על זה שבטוח ששיתוף זמרים מזרחיים, היה יכול להביא גרסאות מאוד יפות. בכל זאת, אנשים ששרים מאוד יפה. יש משהו באי הכללתם שמשדר מסר מאוד מטריד. לא ישי לוי ולא שיר לוי. כלומר אף ותיק ואף צעיר. תמוה. גלגלצ היא יותר מסתם תחנה, ואלבום עם רשימת משתתפים כזאת היא לא פחות ממתריסה.
לאלבומים כאלה יש תמיד עניינים של מאחורי הקלעים. ברור שהבחירה בהליקון, כחברת התקליטים של הפרויקט, ולא באן.אם.סי. יונייטד, הכתיבה חלק מבחירות האמנים. ועדיין זה לא משנה את העובדה שמבחינת הדיון אשכנזי-מזרחי הפרויקט הזה מנציח משהו מאוד לא נעים.
מעט מאד פגיעות בול
ועכשיו הביצועים עצמם. כמו שאמרתי, תקליטי מחווה הם ז'אנר בעייתי. כמעט אף פעם לא מצליחים להביא בהם ביצועים מעולים. לפני שלוש שנים יזמו בגלי צה"ל מחווה לכוורת. בפרוייקט ההוא אפשר לעשות הנחות, כי חלק מהשירים האיקונים של כוורת הם קצת שירי ילדים בתחפושת וכל נסיון לחדש אותם נועד מראש לכשלון. במקרה של החלונות הגבוהים היה כאן פוטנציאל מאוד גבוה להצליח, מכיוון שהשירים עצמם, שירי פופ מלוטשים, יכולים לעבור עידן עם הטאץ' הנכון. לצערי זה לא מה שקרה. יש מעט מאוד פגיעות בול ב"התשמע קולי". שני הביצועים הטובים ביותר הם "זמר נוגה" ("התשמע קולי") של דניאלה ספקטור וגבע אלון ו"איפה הם כל אבותינו" של ישי ריבו. ב"זמר נוגה" תמיר מוסקט לא שינה את השיר, הוא רק הוסיף מעט גרוב, ואפשר לזמרים לשיר באופן שרק מעדכן את המקור. בגלל המלודיה הרפטטיבית, הוא אחד הקשים בשירי האלבום המקורי, וכמעט כל מי שנגע בו לאורך השנים הרס אותו. כך שהגרסה של ספקטור ואלון היא כמעט נס. היא גם ההוכחה שאפשר.
הביצוע של ישי ריבו גם הוא הצלחה גדולה. באופן של כמעט הפוך על הפוך "איפה הם כל אבותינו" הוא שיר אמוני מוקדם, וריבו, נציג בולט של הזרם הגדל הזה במוזיקה הישראלית, שר בפשטות, ועם תוספת עדינה של קאנון מיזרחי, לוקח את השיר שהוא אחד הפחות מוכרים ואהובים באלבום המקורי ומביא אותו ל-2017 בכבוד.
הקבוצה השניה היא של גרסאות לא מדהימות, אבל סבבה. למשל "יחזקאל" של תערובת אסקוט שהיא חמודה וקורקטית או "הורוסקופ" של בום פם שתמיד נותנים עבודה בסדר, גם אם במקרה של השיר הזה, נדמה לי שהיה שם פוטנציאל ליותר. "חייל של שוקולד" של שלומי שבן הוא גרסה יפה, אם כי היא יותר "תרגיל" בביצוע. קשה לי לדמיין אותה מנוגנת ברדיו או בהופעות של שבן. גם הגרסה של שמעון בוסקילה ל"אינך יכולה" היא טובה, והיא מסמנת את הפוטנציאל של שילוב קולות מזרחים. רק הגרסה של דיקלה ל"אהבה ראשונה" מקלקלת את השורה הזאת. דיקלה תמיד הולכת על קו דק, שבין דרמטי לפתטי ומתאמץ מידי. כשזה מצליח זה משגע. במקרה הזה היא לקחה את "האהבות שלי", שיר יפה ופשוט, והפכה אותו למשהו כבד ובלתי נסבל, ללא שום צורך. חבל.
נשארנו עם הצעירים. אלה שאמורים היו להביא את קולו של הדור הבא, זה שהשתלט על הפלייליסט והמצעד של גלגלצ, זה שהתחנה מקדמת בפראות, על חשבון הקבוצות האחרות. וכאן מתברר שמצבנו רע מאוד. הגרסה של גיא ויהל ל"אז מה" היא מיושנת, ולא אטרקטיבית בכלל. היא קצת דומה לכיוון שלקחו תערובת אסקוט, כלומר רוקנ'רול מסורתי. אבל בדיוק ההפך. ממש פספוס. גיא ויהל גם הפיקו מוזיקאלית את הגרסה של יובל דיין ל"בובה זהבה", גרסה מעצבנת במיוחד. פתיח סמי אתני וארוך, אחר כך שירה דרמטית מדי של טקסט שהוא כבר במקור שיר ילדים. דיין שרה כל כך יפה, למה צריך ללחוץ דווקא בשיר ילדים? ומה שהכי מרגיז דיין משנה את המנגינה המופתית של שמוליק קראוס ומאלתרת עליה אלתורים מיותרים וממש מבאסים.
גם אליעד המוכשר בדרך כלל שלקח את "כל השבוע לך" לכיוון רגאיי מרשה לעצמו להתרחק מהמנגינה המקורית, לא ברור למה ובשביל מה זה טוב. שלא לומר זה לא טוב. המנגינה המקורית יפה בהרבה. וזה עוד כלום לעומת התקווה 6 שממש מתעללים בשיר שהוא כנראה הכי יפה וקלאסי מבין כל הקלסיקות, "אינך יכולה". שנאמר: לא כל שיר צריך גרסת רגאיי, ובטח לא את הגרסה הזאת.
אם "התשמע קולי" אמור להיות כרטיס ביקור של גלגלצ בעידן הזה, אפשר לומר שהכרטיס הביקור הזה מאוד פגום. אין בו ייצוג אפילו מינימלי לזרם הים תיכוני, וכל הנציגים של האצולה הצעירה שהתחנה מטפחת באגרסיביות, מפשלים ביג טיים. אני כמובן אוסר על השרה הלא אהובה מירי רגב להשתמש באיזה טיעון מהטיעונים שהועלו כאן, למלחמות הדוחות שלה, אבל הפרויקט הזה משחק היטב לידיים של כל מי שיש לו טענות לגלגלצ. וחבל.