חצי שעה לפני הערב לזכרו של מאיר בנאי נערך באחת מפינות היכל התרבות אירוע שבו העניקה חברת התקליטים NMC יונייטד להוריו אלבום פלטינה. זה היה רגע עצוב במיוחד. אביו של בנאי נשא דברים, בנו נועם הודה לכולם. עיניה של אורנה בנאי, אחותו, נצצו. הצלמים צילמו ואז מיהרו להתמקם באולם לקראת תחילת האירוע.
היכל התרבות היה מלא מפה לפה. הרבה קרובי משפחה וחברים, וגם הרבה קוני כרטיסים שאהבו את בנאי בחייו. לא היה ברור מראש איזה טון יהיה לערב הזה. אבל מרגע שעלו לבמה בני הדודים אהוד ויובל, האח אביתר והבן נועם ושרו את "אצלך בעולם" היה ברור שבסגנון הבנאים, זה יהיה מרגש, אבל לא דביק. קורקטי ולא פומפוזי. נונשלטני במידת האפשר, והכי פחות מתאמץ. אולי זה הטון שקבע אביו של מאיר, בדברים שאמר לפני הערב, ונשמר לאורכו. אנחנו מתגעגעים, אבל אנחנו לא מתכוונים להעיק עליכם עם הגעגוע שלנו.
שנה עבדו בני המשפחה ביחד עם שוקי וייס ואוסי שילוח על הערב הזה, שיובל בנאי ניהל אמנותית, והתוצאה המוצלחת הייתה שעתיים בטוב טעם. גם הביצועים הפחות מוצלחים לא היו מעיקים. כל מי שעלה לבמה כיבד את בנאי במילים קצרות, בלי פומפוזיות. רגע השיא הראשון היה כשמתי כספי, שהפיק מוזיקלית את האלבום הכי מוכר והכי איקוני של מאיר בנאי, שר את שיר הנושא מתוכו, "גשם". אחריו שרו סולו אסף אמדורסקי, אביתר בנאי, בועז בנאי, נועם בנאי ואלישע בנאי. אורנה בנאי נתנה את המונולוג קורע הלב של הערב כשסיפרה כיצד ניסתה בגיל 17 לספר לאחיה את "הסוד", ואיך שנים אחר כך הוא התנצל בפניה על כך שלא היה מספיק קשוב. גם אורנה, מרגשת ומתרגשת ככל שהיתה, שמרה על איפוק. איפוק מכבד כזה, שמזכיר שכדי לרגש באמת לא חייבים להגזים.
רגע השיא הבא היה ביצוע משפחתי ללחן שכתב מאיר בנאי לפיוט "לך אלי". אני לא משתגע על שירה דתית, אבל כשאהוד, גברי אורי ובועז בנאי שרו את הפיוט הארוך, זה היה פשוט יפה ונוגע. יהודי במובן היפה של המילה. יהודי באופן שגם דתיים וגם חילונים יכולים להכיל אותו וביחד. אחרי ביצוע משפחתי מרגש לשיר היפה "וביניהם" הגיע עוד שיא עם הופעות של ארקדי דוכין ושל שלומי שבת, שהצטיין ב"שער הרחמים".
לפני הפינאלה, ההופעה של משינה, שוב עלה לבמה גברי בנאי וסיפר אנקדוטה מצחיקה בת דקה. הוא הסביר שביקשו ממנו למלא זמן עד שיסדרו את כלי הנגינה וסיפר משהו מצחיק שכלל לא היה קשור למאיר בנאי. אנקדוטה שרק גברי בנאי מהגשש יכול לספר בחן, באופן שאחריו כל האולם יגעה בצחוק ובכל זאת ירגיש בנוח, כי הרי זה ערב עצוב. 
