בני אמדורסקי היה איש רב פעלים. הוא היה זמר אהוב שפעל כסולן ואחר כך בהרכבים שונים, כמו שלישיית גשר הירקון עם אריק איינשטיין ויהורם גאון ואז עם ישראל גוריון, ואחר כך שנים ארוכות עם גוריון במסגרת צמד הדודאים. הוא היה יזם ואושייה בתחום חיי הלילה, ניהל מועדונים ומסעדות שבהן בילתה מה שקראו אז "הבוהמה". ולא פחות חשוב, כאמרגן הפיק פרויקטים רבים בתחום המוזיקה והבידור. למשל את אלבום המופת היחיד של החלונות הגבוהים ואת אלבום שירי מלחמת ששת הימים "ירושלים של זהב". בני אמדורסקי נפטר לפני 25 שנים.
אסף אמדורסקי גדל בתל אביב שבתוך תל אביב. בשנות השמונים, עוד כשהיה בגיל תיכון כבר הסתובב בברים של שינקין של אותה תקופה, "המדבר" ו"הגלולה". בגיל 20 כבר הוציא אלבום ראשון כסולן להקת "תערובת אסקוט" עם שירים כמו "החדר האינטימי שלי", להקה שהיתה חלק מגל להקות הרוק המצליח של התקופה. משם הוא יצא לקריירת סולו עשירה ומרשימה שבה הישגים רבים ונוכחות בולטת לאורך השנים.
ככל שעוברות השנים הוא נהיה יותר דומה לאבא שלו. עם הזמן הוא החל גם להפיק אלבומים לאחרים, ליזום פרויקטים ובמקביל לארגן מסיבות במועדונים ובעיקר ב"ברקפסט" בתל אביב. אחד הפרויקטים המרתקים והחשובים ביותר שלו היה לשחזר את צמד הדודאים, כשהוא מחליף את אביו ושר ביחד עם ישראל גוריון את שירי הצמד, במה שהפך למופע נוסטלגיה סוחף ומצליח במיוחד. אמדורסקי, לקראת סוף העשור החמישי לחייו, ערני לרצף. להיסטוריה. הוא כבר בשל מאוד ברצון לשמר את העבר, ולחבר אותו לעתיד. 
למרות כל פעילותו הענפה, הוא לא הפך מעולם לשם מוכר בכל בית בישראל. נדמה לי שזה גם לא עניין אותו. כל זה השתנה מרגע שהצטרף לצוות שופטי "הכוכב הבא" בעונה הרביעית. אמדורסקי התישב על משבצת הקפדן, שגם לא אוהב פופ ים תיכוני. בעברית עממית קוראים לזה, רשע. וכך כבר כמה שנים טובות הוא יושב בשולחן עם סטטיק ובן אל, שלא בדיוק יודעים איך לאכול אותו, ולא בטוח מכירים באופן מסודר את פועלו המוזיקלי. קשה לי להאמין שהם היו בהופעה של "שרים הדודאים", או בהופעה שלו באופן כללי. וזה לא שאני מנסה להגיד משהו נגדם.
המציאות הישראלית היא כזאת שהיא מאפשרת רק למעטים ונחושים מאוד להיות אמנים שממלאים אולמות גדולים על בסיס קבוע. אסף אמדורסקי לא נהיה אחד כזה ולכן, מה שנקרא, הוא מופיע כשהוא מופיע. כמו כל הזמרים המקומיים שהפכו לשופטים בתחרויות זמר טלויזיוניות, גם לאמדורסקי קל כיום יותר להביא קהל להופעות. במיוחד אם אלה הופעות חגיגיות. אתמול (רביעי) התקיימה אחת כזאת בהיכל התרבות בתל אביב תחת הכותרת "עשרים שנה למנועים שקטים". זה אלבומו השלישי אל אמדורסקי, שנחשב לאלבום הטוב ביותר שלו, ואחד האלבומים הקלאסיים של שנות התשעים. אלבום נהדר. ההופעה בהיכל התרבות, ברגע הזה בזמן, אפשרה לו להרים ערב מושלם שהציג אותו באמת בשיאו, כשהוא משלב את כל יכולותיו.
כשברקע עבודות וידאו מופשטות בשחור לבן, עלה אמדורסקי עם שבעה נגנים, כולם לבושים לבן ופתח בשירים מתוך האלבום המדובר. זה קצת קשה להסביר אבל הכל נשמע מתאים. השילוב של רוק אינדי ואלקטרוניקה בסגנון הפט שופ בויז, הטקסטים היפים שלו, והלהקה המעולה שכולה הורכבה מיוצרים צעירים ומחודדים, נתנה ממש תחושה של מופע בליגה בינלאומית. זה עלה עוד מדרגה כהצטרף אליו החצוצרן האהוב אבישי כהן ששר איתו את "15 דקות". השיר הזה הוא גרסה ישראלית למשפט המפורסם של אנדי וורהול על 15 דקות התהילה. ויש בו את אחת השורות המדויקות שנכתבו בעניין הזה: "בסך הכל רוצה להיות, אחת שיזכרו". שזה בעצם הענין של אמדורסקי. הוא מכיר את המוזיקה הישראלית, אבל גם את העולם הגדול, ובאמת יודע איך לשלב ביניהם באופן מוצלח.
בהמשך הגיע פרק מרגש במיוחד. לפני חמישים שנה יזם בני אמדורסקי הקמת הרכב בשם השלושרים. הוא היה אז בן כמעט ארבעים. הוא צירף אליו שני צעירים בני 23, שלום חנוך וחנן יובל, וביחד הם הקליטו את אחד האלבומים היפים של כל הזמנים. ההרכב הזה לא החזיק הרבה זמן מעמד. לכבוד המופע החגיגי בהיכל התרבות החליט אסף אמדורסקי, להזמין את שלום חנוך ולנסות לשחזר כמה משירי ההרכב ההוא. הוא אפילו שאל בפייסבוק את עוקביו איזה שירים הם היו רוצים לשמוע. הבעיה היא ששלום חנוך לא באמת רוצה לחזור לתקופה ההיא.
שלום חנוך הוא שלום חנוך, והוא עושה מה שבא לו. אני לא יודע אם בכלל עלתה האופציה להזמין את חנן יובל, ובאמת לעשות איחוד חד פעמי, בכל מקרה זה נגמר בביצוע לשיר אחד, "האוהבים את האביב". וזהו. שום התרפקות נוסטלגית או דיבורים. שיר. אולי לא היה לו קצת נעים, לשלום חנוך, על כך שהוא מתנשא על הפרק ההוא בעברו. אז בתמורה הוא נתן ביחד עם אמדורסקי ביצוע קסום ל"לילה", אחד משיריו העתיקים והיפים ביותר. זה היה רגע חד חד חד פעמי. איכשהו בביצוע המשותף, השיר הזה נשמע טרי יותר מטרי. בהמשך הם שרו ביחד גם את "לילות שקטים" הוותיק. אני מזכיר שלפני עשור אמדורסקי עשה רימיקסים מוצלחים לשיריו של שלמה ארצי. הוא יודע לעזור למבוגרים ממנו להתחבר.
אסף אמדורסקי מכיר את שלום חנוך, אני מניח, מאז שהיה ילד הכי קטן. כמו אביב גפן, ואולי יותר ממנו, הוא גדל כשחנוך הוא לגמרי בסביבה, אחד שפוגשים. עכשיו כשהוא לקראת גיל 50, הם נפגשים על במה. אמדורסקי בתפקיד הילד שבא לו להיזכר ב"שלושרים", חנוך בתור מי שדווקא התקופה ההיא פחות מדליקה אותו, הוא ממש לא רוצה לעמוד על הבמה עם עוד שני גיטריסטים ולשיר "ציף ציף מעל הרציף" או "מה יש לך גברת לוין". וחבל. כי תמיד להתנשא על מוזיקה שיצרת בעבר זה חבל. להתנשא על מוזיקה באופן כללי זה חבל. 
שהרי זה לא סוד שאחד הדברים שמאפינים את אמדורסקי ב"כוכב הבא" היא חוסר היכולת שלו להנות ממוזיקה מזרחית ישראלית חדשה. הוא פיתח, לצערי, מין אטימות כזאת לז'אנר הזה ועד לעונה האחרונה היה תמיד ברור שכל דבר מזרחי יבוא לו לא טוב. שזה מענין, כי בניגוד לאחרים הוא מאוד אוהב פופ. הוא זה שהפיק את הצמד שרונה ודניאלה פיק, הוא הפיק בשעתו את אשתו לשעבר מיכל אמדורסקי. הפער בין החיבה שלו לפופ בינלאומי לחוסר החיבה שלו לפופ ים תיכוני, היה בעיני תמיד משהו שראוי לעדכן סביבו גרסה. אבל אני אופטימי. בעונה החדשה נדמה שהחן של איתי לוי מצליח סוף סוף להגיע אליו. סיכוי טוב שזה ייגמר בדואט. בכל מקרה הייתי מנסה להסביר לו שהיחס שלו למזרחית, דומה ליחס של חנוך לשלושרים.
ועדיין, הדקות הארוכות של שלום חנוך על הבמה בהיכל התרבות, היו לא פחות מרגעי קסם. רגעים חד פעמיים לגמרי. חנוך היה במצב רוח טוב, ובעיקר בא לתת. הוא היה שם עם כל הלב ונתן גם ביצוע יפהפה ל"רוך וקושי" של אמדורסקי. זהו. מכאן כבר הגיע הזמן לשיא. ולקראת "יקירתי" קרה עוד משהו. אמדורסקי ירד לשיר עם הקהל. בתור הסנוב שהוא, נדמה לי שזה עדיין קשה לו, ולכן הוא שר בחושך מוחלט, ונמנע ממש להתמסר לקהל. לא היו שם חיבוקים, למעשה הוא שמר לעצמו על קצת מרחק פיזי. אבל זה ברור שהוא בשל להתמסר. ולעלות פאזה גם בעניין הזה.