אחרי האכזבה הגדולה מאלבום הדואטים האחרון של ברברה סטרייסנד, אני מודה שהידיעות על האלבום החדש של ארית'ה פרנקלין לא עוררו אצלי הרבה ציפיות. גם לא העובדה שהיא שוב עובדת עם קלייב דיוויס האגדי. בכל זאת האיש בן 82. ההצלחה היחידה שלו בעשור האחרון היתה סדרת אלבומי קאברים ששכנע את רוד סטיוארט להוציא. האלבומים האלה היו הצלחה מסחררת בעולם. אבל הם רחוקים מלהיות מעניינים. האם הוא שכנע את ארית'ה פרנקלין לכבס מחדש שירים? היא בת 72, אולי היא הסכימה.
אלא שאז בא הביצוע החי שלה ל-"Rolling In The Deep" בתכנית של דיוויד לטרמן, והעיף אותי מהכיסא. בשמלה ירקרקת וחשופה, כשהיא מנענעת בחן זרועות מדולדלות, ומלווה במקהלה ענקית של נשים שקרובות אליה בגיל, פרנקלין פשוט קרעה את השיר הזה. נכון, זה לא הקול שהיה לה, אבל מה שיש לה עדין מספיק, והאנרגיות מחפות על כל היתר. ראיתי את ההופעה שלה אצל לטרמן לפחות עשרים פעם בשבועיים האחרונים, ואני מהופנט. זה מושלם. הבחירה בשיר, הבחירה בעיבוד, והדרך שבה היא שרה אותו, זה משהו של פעם בחיים. עד שיצא האלבום עצמו, הציפיות שלי כבר היו גבוהות מאוד מאוד.
אז החדשות הקצת פחות טובות הן שהביצוע ל-"Rolling In The Deep" באלבום עצמו, הוא מעט פחות מסעיר מאשר אצל לטרמן. פרנקלין היתה תמיד חיית במה. תן לה מקרופון וקהל, והיא הופכת לנמר. זה לא שבאולפן היא לא שרה יפה, אבל האדרנלין של אנשים חיים, הוא במקרה שלה המעורר החזק ביותר. ועדיין גם באלבום עצמו, הביצוע לשיר של אדל הוא פנינה. זה לא מתחרה באדל, זה בכלל לא מתחרה בשום דבר. זה פשוט ביצוע שהופך את השיר למשהו אחר. ואגב הוא אפילו לא מוריד מהאהבה לביצוע המקורי. הוא פשוט משהו חדש לגמרי.
אין עוד שיר כזה באלבום. גם כי קשה למצוא שיר שפרנקלין באמת יכולה להביא לו כזה סיבוב. באופן כללי זה לא אלבום אחיד. "No One" של אלישיה קיז הופך לרגאיי. "You Keep Me Hanging On" של הסופרימס הופך לדיסקו. "I'm Every Woman" הופך לגוספל ואז לדיסקו. אבל אין בו אף רגע שמנוני ומבאס כמו באלבום האחרון של ברברה סטרייסנד.
זה בולט במיוחד בביצוע של פרנקלין לקלסיקה "People" שמופיע בשני האלבומים. אצל סטרייסנד זה היה דואט עם סטיבי וונדר בסגנון קיטש של בתי מלון. אצל פרנקלין זה ביצוע דרמטי, שטוען את השיר מחדש בכל העוצמות שהיו לו, בלי להישמע ישן או מתאמץ. זה ביצוע יפה וקורקטי שעושה נעים וטוב. נכון שזה לא מפיל אותך מהכיסא, אבל זה מעורר הערכה.
אז החדשות הטובות הן שקלייב דייוויס הצליח למצוא לארית'ה פרנקלין טון הולם. זה לא מתחפש למשהו צעיר, אבל זה גם לא מריח מנפטלין. זה בסגנון "זקן זה הצעיר החדש". וזה טוב ככה. וקצת חבל שהאלבום אקלקטי ואין בו קו מחבר אמיתי. נראה כאילו הכוונה היתה שכל שיר יהיה יהלום מלוטש בלי קשר לשירים האחרים, וזה הצליח בשירים שזה הצליח. השיר הכי פחות מוצלח הוא דווקא ביצוע ג'אזי ל-"Nothing Compares To You" שנשמע כמו הסיוטים שלי. אבל בסך הכל זה אלבום לא רע בכלל. ונעים להאזין לו מהתחלה ועד הסוף.
מה גם שהיא מוסיפה סימותו חמודות לשלושה שירים כולל במקרה אחד את "Survivor" של דסטניז צ'יילד בסוף של "I Will Survive" ש גלוריה גיינור. כמובן היה עדיף לשמוע את פרנקלין בשירים חדשים, אחרי שהיא נחה 11 שנים. אבל מארית'ה פרנקלין אתה לוקח מה שהיא נותנת. וכשהיא נותנת ביצוע חסר תקדים וחד פעמי כמו "Rolling In The Deep" ועוד כמה ביצועים טובים אחרים, אתה פשוט אומר לה תודה, ומביט בקליפ עוד פעם.
Aretha Franklin Sings Great Diva Classics (**** ארבעה כוכבים)
אנני לנוקס תעשה לכם את החורף
אנני לנוקס היא אחת הזמרות הכי טובות בעולם. היא גם אחת הזמרות הכי קמצניות בעולם. היא נותנת מעט ולאט. אלבומה האחרון יצא לפני שבע שנים. לפני ארבע שנים היא הקליטה שירי כריסטמס. ועכשיו יוצא אלבום חדש, "Nostalgia" ובו שירים קלאסיים משנות הארבעים עד השבעים, שהיא נותנת להם אינטרפרטציה.
למה דווקא עכשיו? האם היא התפתתה להוציא את האלבום הזה בגלל תסמונת רוד סטיוארט שכבש את העולם עם שירים ישנים (ראה ביקורת קודמת)? מסתבר שכן. והיא אפילו האזינה לאלבומים של סטיוארט לפני שבחרה לעצמה שירים. העניין הוא שזה לא משנה. אלבומי קאברים יוצאים בקצב קבוע והשאלה היחידה היא אם הם מעניינים ויפים. ובמקרה של לנוקס התשובה הפשוטה היא כן ולא. "Nostalgia" אינו מחדש הרבה. אבל לשמוע את לנוקס שרה זה תמיד כיף, כך שתחליטו לבד. מה גם שזה לא סוד שהיא שרה קאברים באופן מושלם. היו לה כבר שני אלבומים עם קאברים.
השיר הכי טוב באלבום הוא "Georgia On My Mind", של הוגי קרמייקל וסטויוארט גורל, שכולם מכירים מהביצוע של ריי צ'ארלס. לנוקס הופכת אותו לבלדה נפלאה. היא מצליחה להוסיף לו נפח ועומק. לעומת זאת ב-"Strange Fruit" של בילי הולידיי שזכה לעשרות קTברים, היא לא באמת מחדשת הרבה. אבל העניין הוא שלנוקס שרה כל כך יפה, שגם כשהיא רק נותנת גרסה סבירה, זה יפה נפלא. אותו דבר אפשר להגיד על "God Bless The Child". למעשה ההבדל הגדול בין לנוקס, לנניח ברברה סטרייסנד, הוא שלנוקס מצליחה להעניק סוג של פשטות לשירים לשלה. העיבודים קטנים, מינימליים, קורקטיים. הכל נשען על הקול הנפלא שלה ועל האינטיליגנציה בהגשה.
בעוד אצל סטרייסנד בשנים האחרונות הכל נפוח, פומפוזי, טובע בים של כסף שנשפך על ההפקה, בזמן שהשירה עצמה היא שמרנית, מיושנת וחוזרת בדיוק על מה שהיה, לנוקס מצליחה בקלילות יחסית לייצר אלבום קאברים משובח. אם אתם מחפשים אלבום נעים ומרגיע לערבי החורף המתקרבים. "Nostalgia" הוא ממש הדבר שיסדר אתכם. גם כוס קוניאק תוסיף.
Annie Lenox. Nostalgia (*** שלושה כוכבים)