את 2008 אפשר להגדיר כ"שנת ההופעות הגדולה", רשימה חלקית לתזכורת: חזרנו לניינטיז עםDinosaur Jr., ו- The Breeders ולאייטיז עם Air Supply, תומס אנדרס מ"מודרן טוקינג", אלי קמפבל מ UB40, חגגנו את האלקטרוני עם Air, Red Snapper ו- Hooverphonic. צללנו לעבר הרחוק עם Deep Purple, ג'ו קוקר, פיטר האמיל ו-Blood Sweat & Tears ,קיבלנו קצת נשמה עם מייסי גריי ואריקה באדו, נהנינו מהמינימליזם הוירטואוזי של רופוס וויינרייט ומהגיטרה של חוזה גונזלס, רקדנו פוגו עם Obituary וקפצנו באוויר עם Cypress Hill. אין ספק שהתחרות בין המפיקים עשתה לנו השנה רק טוב.
הייבוא המבורך מחו"ל בשנה האחרונה אפשר להכיר מקרוב הופעות מכל הסוגים. כאלה שאתה יודע שהן טובות, הכל מדויק, הנגנים מעולים, הסט-ליסט מוקפד, אבל בכל זאת אתה לא מרגיש את זה. ולעומתן כאלה שבהן הזמר מזייף, הסאונד מקרטע ואין לך מקום לזוז, אבל האווירה כובשת. היו הופעות שחיכינו לראות כל החיים, כאלה שהגענו אליהן ממש במקרה והופתענו, וכאלה שאחריהן צריך תקופת צינון לפני שמסוגלים ללכת להופעה אחרת.
הכי היסטורית - פול מקרטני
אין ספק שזו הייתה סגירת מעגל. אחרי שב 1965 לא הורשו הביטלס להיכנס לארץ בעקבות החלטה של משרד החינוך זכינו השנה לתקן את המעוות ולראות רבע מהלהקה כאן אצלנו. סר מקרטני גרם למבוגרים וצעירים כאחד להגשים חלום, לחזור אחורה בנוסטלגיה, לתמימות, למקום שממנו הכל התחיל. אם פול מקרטני הגיע, גם השלום נראה כמו חלום אפשרי.
אחריה האור לא כבה לעולם - מוריסי
רבות שמעתי על מוריסי שמאחורי הקלעים. שהוא סנוב, שאסור להציק לו, שיש לו דרישות מוגזמות. תהיתי איך כל זה יתבטא על הבמה. חלומם הרטוב של רבים ורבות לא אכזב. הוא התמסר ונתן את עצמו (ואת חולצתו המיוזעת) לקהל. השיא היה כמובן בהדרן, כשביצע את There is a light that never goes out" " של הסמית'ס לקול צרחות הקהל המרוגש. בדרך כלל הוא אינו נוהג לבצע את השיר הזה בסיבובי ההופעות שלו בעולם, כנראה שההמתנה שלנו לבואו עשתה לו את זה.
הכי הפתיעה - Gutter twins
מוזר לומר שההופעה הזו הפתיעה אותי, כיוון שאחרי ההנאה הצרופה משתי ההופעות של ה-Twilight Singers לפני שנתיים, ברור היה שמדובר בסוס מנצח. אבל בכל זאת, אחרי האלבום "Saturnalia", שלא ממש עשה לי את זה, ובדיוק אחרי שחזרתי נפעמת מצפייה באדי וודר, גיבור נעוריי, בשיקגו, היה לי קשה לדמיין את עצמי מתרגשת שוב. אבל לאנגן ודאלי בהופעה מהודקת, רוקנ'רול כמו שרוק צריך להיות, גרמו לי להיות מרותקת לכל רגע בהופעה המשובחת הזו.
האווירה הכי טובה והפרפורמר הכי גרוע- איאן בראון
נכון, הוא מזייף והוא רוקד כמו קוף, הוא רחוק מלנסות להקסים את הקהל וללא ספק חסרו כמה שירים בסט-ליסט. אבל איזו אווירה! אחח. קהל של חובבי מוזיקה משובחים, ריח של בירה בנחיריים וגם הדרן מרומם רוח של "F.E.A.R" ו- "I Wanna be adored". מזכיר את הימים שבהם מועדוני רוק אפלוליים בתל אביב היו ה- דבר.
הכי טובה - מארק רונסון
איך, איך יכול להיות שההופעה הכי טובה שהייתה השנה היא בעצם מופע קאברים? למרות שביקרו פה השנה גיבורי תרבות, מסתבר שכל מה שאדם זקוק לו כדי לחוות פרץ של שמחה משתוללת הוא מארק רונסון אחד. הבריטי הצעיר והחתיך, שמתפקד לרוב כמפיק מוזיקלי, עלה לבמה כשהוא מלווה בפמליה שכוללת נשפנים, מיתרים, רית'ם סקשן, וזמרים מתחלפים. כולם באו יחדיו כדי להביא את ניו יורק לזאפה ולעשות פה שמח. איך אני יודעת שזו הייתה ההופעה הכי טובה? מספיק היה מבט אחד בפרצופים המחייכים שיצאו ממנה, במבטים המשתאים כמו שואלים: מה בדיוק היה כאן בעצם? היה רצף של שיאים ואף לא רגע דל אחד. ככה זה, הדברים הכי טובים באים ברגע שאתה הכי לא מצפה להם.
הכי טובה שלא הייתי בה - חוזה גונזלס
בגלל השקט, בגלל הצניעות, בגלל ההפקה המינורית, בגלל שמפעים לראות איך האמן על הבמה נבוך מול אהבת הקהל. כן, את כל זה פספסתי. חבר אמר לי פעם: "על טעויות - משלמים".טעיתי. פספסתי. מקווה שאתם הייתם.
לא נורא אם פספסתם- Air
לפני עשור לא היה דבר סקסי יותר מאשר להיכנס למיטה עם בחור לצלילי"Moon Safari" של Air. היום האסוציאציה הראשונה שעולה לראש היא דיכאונית משהו. אולי בגלל הפסקול ל- "The Virgin Suicides". כששמעתי ש Air מגיעים לארץ לא התרגשתי. מי שהיה שם תאר הופעה מינימליסטית ודלה באפקטים מיוחדים או בתוספים ויזואליים מעניינים, כמקובל בהופעות אלקטרוניות (למשל כמו בהופעה של אולריך שנאוס, שגם הוא היה כאן השנה). בקיצור, לא נורא אם לא הלכתם. גם אני לא.
הכי טובה שלא קרתה - לאונרד כהן
היה כבר תאריך. היה כבר מיקום. הציפיות היו בשמיים. לאונרד כהן וקולו הסמיך, בן 74, בסיבוב הבינלאומי האחרון שלו, היה אמור להגיע לישראל. הסוף, כזכור, היה עצוב. המפיקים לא מצאו חסות מתאימה והתוכניות בוטלו. עצובה לא פחות היא הסיבה לסיבוב הנוכחי. כהן מופיע בעולם בעיקר משום שכל חסכונותיו נגנבו ממנו וסיבוב ההופעות מממן למעשה את הפנסיה שלו. קשה לתאר אמן בסדר הגודל שלו ובגילו שחוזר לבמה מטעמים כלכליים. לא מעט ישראלים חיפשו הזדמנות כן לראות אותו. היו שלא התאפקו, נסעו לחו"ל וחזרו עם סיפורים על הופעה שהיא בעצם חוויה מיסטית, כשאפילו איתני הטבע מתייצבים לצדו. כך למשל, בהופעה באמסטרדם תחת כיפת השמיים, כשכהן שר "To wash my eyelids in the rain" : (מתוך ""So long Marianne ( באותו רגע ממש התחיל לרדת גשם.
ואולי בשנה הבאה
האם השמועות על בואו של בוב דילן בקיץ הבא נכונות? האם כריס קורנל באמת יגיע בסוף? האם נזכה אי פעם לראות את הרולינג סטונס בארצנו הקטנטונת? ואולי דווקא את "קינגס אוף ליאון" אחרי אלבום משובח? אחרי שנה כל כך טובה כמו 2008 אפשר לחזור ולקוות. הכל נראה אפשרי.