עשרת השירים שעשו את חצי שנת 2015 באלטרנטיב

Tame Impala - Let it happen

גם אם ביליתם בחלל יותר מאשר בכדור הארץ בחצי השנה האחרונה, אין סיכוי שפספסתם את טיים אימפלה. בעצם אם הייתם בחלל יש אפילו סיכוי גדול יותר שנתקלתם בהם. "Let it Happen" של הרכב הפסיכדליה האוסטרלי כבר זכה בטור זה לכינוי 'שבע דקות מוזיקליות בגן עדן': הוא משלב קטעי גיטרות חלליים עם שירה מטושטשת כמו בסיקסטיז לצד צלילים אלקטרוניים ועתידניים. או בקיצור: מה שקורה כשהביטלס ופינק פלויד נפגשים בדיסקוטק על מאדים. מאז שיצא השיר הכל קורה ללהקה – קווין פרקר שעומד בראש הלהקה הפך לאחד האנשים הכי מדוברים בתעשיית המוזיקה והלהקה זוכה להתייחסות בלתי פוסקת. האלבום הכי מצופה של השנה כבר הספיק לדלוף לרשת אך יוצא רשמית היום, ואם לשפוט לפי שלושת הסינגלים ששוחררו עד כה, קל להמר שהוא יופיע בראש סיכומי שנת 2015.

Unknown Mortal Orchestra - Multi Love

בשני האלבומים הקודמים שלהם, Unknown Mortal Orchestra התקבעו כלהקת אינדי עדינה אך מסוגננת, עם מלודיות יפות והפקה נינוחה. כנראה שהאופנה הפסיכדלית עשתה את שלה, ודחפה את הלהקה הניו-זילנדית לכיוונים גדולים יותר, עם שילוב מסיבי של אלקטרוניקה וסינתיסייזרים, סגנון שירה עצמתי יותר, וטקסטים שמתעסקים בהפרעת הקשב בה אנו חיים. הנוסחה החדשה עבדה באופן שהפתיע אפילו את הטריו הצנוע הזה והפך אותם לאחד מהרכבי האינדי האהובים ביותר השנה. זה שיר שמצליח לסחוף ולהישאר אינטימי בו זמנית, עם קצת יותר מפזילה לפסיכדליה שהשפיעה עליהם יותר ויותר במהלך סיבובי ההופעות בעולם. גם אנחנו הולכים ליהנות מזה בסתיו הקרוב.

Lower Dens - To Die in LA

למה דווקא למות בלוס אנג'לס? קים גורדון (מסוניק יות' לשעבר) תיארה בספר שהוציאה לאחרונה את אל איי כעיר של מוות, ובשיר של Lower Dens המלנכוליה הלוס אנג'לסית הזו נוכחת. אבל יש בו גם אופטימיות: המילים מבשרות על התחלה חדשה, הקלידים מעלים חיוך על הפנים והריפים האווריריים של הגיטרה החשמלית הולכים ובאים כמו גאות, ממלאים את השיר בשכבות נוספות של יופי. אחד מהדברים שהפכו את השיר הזה ללהיט אינדי בולט במיוחד הוא הקול של ג'אנה האנטר, שמשדר מסתורין ואנדרוגיניות. לא לגמרי ברור לנו אם זה קול של גבר או אישה, ולמעשה היא לא אף אחד מהם: היא מגדירה את עצמה כ-Genderfluid, בעלת מגדר נזיל, מישהי שמשייטת בין המגדרים, וזו סיבה לאהוב אותה אף יותר.

Hot Chip - Need You Now

כמה כיף היה לקבל חזרה את הוט צ'יפ השנה! אחרי שנים בהן החברים התעסקו בפרויקטים צדדיים, לפני מספר חודשים הלהקה שחררה את האלבום "Why Make Sense", שמחזיר את הוט צ'יפ לצליל החם שאפיין אותם בתחילת הדרך, לשירה מלאת נשמה ולנגינה חיה, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים אותם. השיר הזה, וגם הקליפ שלו, מתייחסים לדבר המרכזי שמעסיק את חברי הלהקה – האירוניה בכך שהם, לונדונים לבנים ממעמד גבוה, יוצרים מוזיקה עם יסודות שחורים. כיף לגלות מחדש שהעניין הזה לא הופך את המוזיקה שלהם לאותנטית פחות, להיפך. אין ספק שהחזרה שלהם למרכז הבמה היא אחת התזכורות המשמחות של 2015 עד כה.

Sufjan Stevens - Should Have Known Better

אנחנו עדיין מתאוששים משיברון הלב שיצר אצלנו האלבום החדש של סופיאן סטיבנס. הסינגל הראשון מתוכו, ""Should Have Known Better, סומן כשיר הפולק הטוב ביותר של השנה כבר עם צאתו. סטיבנס מצליח להפוך כל שיר שלו לסיפור, ובאלבום החדש הטקסטים הכנים מספרים על מות אמו הביולוגית, על אמו החורגת ועל ההתמודדות שלו עם הכאב וההפסד שבחיים. יחד איתם הקול הנעים, המלטף והלוחש שלו, גורם לאיבוד שליטה מוחלט על סוגרי הלב ולדמעות שחונקות את הגרון. ההתאהבות הסופית בשיר הזה נחתמת עם התרוממות המנגינה בשליש האחרון שלו, עם צלילי קלידים אביביים ואופטימיים שמעניקים תחושה מחממת של תקווה. השיר הזה מטלטל ושובר לנו את הלב בכל האזנה מחדש, וזה לא מנע מאיתנו לשמוע אותו שוב ושוב או להמליץ לכם לעשות זאת גם.

ועדת חריגים - אין לי מקום

אל תופתעו מנוכחותה של להקה השוגייז הישראלית ברשימה הזו. העובדה שמדובר בלהקה ששרה בעברית לא מנעה מהם להופיע השנה על במות בכל ארה"ב ובפסטיבלי מוזיקה גדולים לצד טיים אימפלה וגי'זס אנד מארי צ'יין. "אין לי מקום", הסינגל הראשון מהאלבום החדש של החריגים הוא שיר שהולך ונבנה, אבל שואב את המאזין כבר מתחילת הדיסטורשן העמום בפתיחה. יש משהו כל כך נוגה ועצמתי בו זמנית בנגינה של הלהקה, וזה מרגיש כאילו מישהו צבט לך את הלב מבפנים ואתה לא יודע אם בא לך להתייאש ולהרים ידיים או לנסות בכל זאת, למרות שהמצב מרגיש אבוד. את השיר מלווה אחד הקליפים הכי טובים שנעשו כאן, בכיכובו של אביב מארק (מהסאבווי סאקרס). האלבום החדש של החריגים, בדיוק כמו השיר הזה, הוא חוויה עמוקה ועוצמתית שדורשת הקשבה ואנו מוכנים לתת לו את כל תשומת הלב שהוא ידרוש.

Soko - Lovetrap Feat. Ariel Pink

זה מתחיל בסינטיסייזרים: לרגע נדמה שחזרנו אל האייטיז, ואז מתחילה השירה של סטפני סוקולינסקי, או סוקו, שמבהירה שלא מדובר פה ברטרו טרנדי – לקול שלה יש איכויות על זמניות. סוקו היא מוזיקאית/שחקנית/דוגמנית צרפתייה שאלבומה האחרון, "My Dreams Dictate My Reality", הוא אחת מהיצירות המגובשות והמרתקות שיצאו השנה. האלבום כולל מספר שיתופי פעולה עם אריאל פינק, אחד מהם הוא "Lovetrap" - מסע הזוי בתוך התודעה המשונה של השניים. יש שם את כל מה שמאפיין מערכות יחסים מורכבות, דרמה גדולה ופחד מנטישה, אבל גם אלמנטים על טבעיים כמו בתולות ים ועיני לייזר. זה נשמע כמו מבוך שאף אחד מהם לא רוצה להיחלץ ממנו, הוא נבנה לאט והולך ומשתנה: לרגע זו בלדה וברגעים אחרים שיר פופ רקיד. הוא פורץ את הגבולות של עצמו ללא הפסקה, ומייצג בצורה מושלמת את היצירה של שני המוזיקאים האלו.

Django Django - First Light

במוזיקה של Django Django יש משהו שבטי שמעורר אליהם משיכה בלתי נשלטת. זה משהו בתיפוף הקצבי, במקצבים מעולם הדאנס, בפזמונים שתמיד עולים לגבהים חדשים ובמיוחד בקולות האחידים להפליא שלהם. הם לא שרים בהרמוניות, הם פשוט שרים ביחד, כמו קול אחד. ב-"First Light" אנחנו פוגשים את הצד המהורהר שלהם. המקצב עדיין גורם לראש לנוע מצד לצד, אבל האווירה הכללית איטית, מלנכולית ורגועה יותר משירים אחרים שלהם. Django Django הם להקה שלוקחת את הזמן. הם עדיין לא המריאו לראש ממלכת ה-הייפ, הם עושים את הדרך לאט אבל בטוח. כל פעם הם מוסיפים משהו, ובינתיים הם יצרו את אחד מהאלבומים הכי מגוונים שהאינדי ראה השנה.

Sleater-Kinney - No Cities To Love

סלייטר קיני הן יותר מלהקה: הן תופעה. מאז שהחלו לפעול ב-1994 הן יוצרות מוזיקה לא מתפשרת, פוליטית ולפעמים קשה להאזנה במכוון, אך בכל זאת מצליחות לשמור על קהל מעריצים ענק ואדוק (גם פרל ג'אם ביניהם). אחרי שמונה שנות הפסקה הן חזרו השנה עם האלבום "No Cities To Love", שכבר הספיק לזכות לביקורות מהללות מכל עבר. הקאמבק האולטימטיבי קרה עם שיר הנושא, שיש בו את כל המאפיינים לשיר סלייטר-קיני טיפוסי: קורין טאקר הסולנית זורקת את המילים לאוויר כמו מתאגרפת בזירה, וזוכה לגיבוי של הגיטריסטית קארי בראונסטין בקולות רקע שיש בהם את כל מה שצריך בשיר רוקנרול - שחרור, חוסר פילטרים וקריאה לפעולה. התיפוף המדויק של ג'נט וייס מעלה את השיר לדרגות של המנון שאי אפשר שלא להתמכר אליו. ההייפ התגבר בזכות כיכובה של בראונסטין ב"פורטלנדיה", סדרת המערכונים הפופולרית שגם אפשרה לה ליצור קליפ כל כך מוצלח בעזרתם של שרה סילברמן, אלן פייג' וחברים נוספים. ויש אפילו גרסה מקומית של רדיו הקצה.

Panda Bear - Boys Latin

הרשימה הזו נפתחה עם האלבום הכי מצופה ל-2015, ונחתמת עם האלבום הכי מוצלח שיצא במהלכה עד כה, והוא של היוצר פנדה בר. בשנה שעברה יצא "Mr Noah", הסינגל הראשון מהאלבום שעדיין מהדהד בראשנו, והשיר השני "Boys Latin" שיצא השנה התברר במהרה כיצירת מופת נוספת שלא תרפה מאיתנו. נח בנג'מין לנוקס, שמכנה את עצמו פנדה בר, הוא ממקימי להקת ה-Animal Collective שממשיך באותו הקו המוזיקלי גם בקריירת הסולו שלו. לנוקס יוצר חוויה על-חושית שמשלבת סאונד עם ויז'ואל ומשרה תחושה של שהות בחלום אמיתי, פסיכדליה חסרת רצף וצורה, הרמונית ודיס הרמונית באותו הזמן. מין תחושה ששואבת אותך עמוק פנימה כמו למעין מחילת ארנב, עד שהשיר מסתיים ואז אתה כמו מקיץ משינה. חוסר היכולת לשיר ממש מילים, אלא פשוט לזמזם את הצלילים שלנוקס מזמזם בעצמו, היא חלק מהחוויה של השיר. ללנוקס יש יכולת קסומה להפוך את השיר שלו לסוג של סם ממכר שסולל את הדרך לעולם מופלא של פנדות, חדי קרן וקשת בענן שכולנו מייחלים לו ואנו לא רוצים לדמיין איך השנה הזו הייתה נראית בלעדיו.