כל העיניים על דונלד גלובר. במהלך השבועיים האחרונים הוא היה האדם העסוק באמריקה – העונה השנייה של סדרת המופת שלו "אטלנטה" הגיע לסיומה (המעולה); הוא הנחה בפעם הראשונה את סאטרדיי נייט לייב לאחר שלא הצליח להתקבל ככותב לתכנית בעבר (פעמיים!); הוא הופיע באינספור מסכים כדי לקדם את סרט הספין-אוף "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" (ומי זוכר שהוא לא הכוכב של הסרט?); אבל יותר מהכל, הוא הוציא את "This is America" - שיר שהטריף את האינטרנט והפך כמעט בן רגע לאחד מהקליפים המנותחים ביותר מהשנים האחרונות.
כל פריים פורק לגורמים, כל רפרנס נספר וכל עיוות גוף תורגם למשמעות. למען האמת, על אף שאפשר להבין מדוע קרה, הטירוף סביב הקליפ מוגזם למדי ומונע בזכות גל ההייפ המרשים שגלובר יצר סביבו. כן, אפשר להתפלסף שעות על ים הדימויים ומשמעות מקומו של האדם השחור בעידן הבידורי הנוכחי ועל סוסים לבנים שמבשרים אפוקליפסה, אבל בחייכם, תשאירו קצת מהמוזיקה אחרי לכל הלרלרת. וכן, אני מבין את האירוניה בכך שאני כותב את זה.
אבל גם מבעד לענני ההייפ, קשה להתעלם מהעובדה שדונלד גלובר, עם או בלי קשר לקריירות האחרות שלו, הפך לכוח משמעותי בהיפ הופ. קשה לומר שגלובר ציפה לזה. במשך רוב מוחלט של הקריירה שלו הוא היה אאוטסיידר מוחלט לעולם הראפ, סוג של נגזרת מהיותו אאוטסיידר מוחלט לעולם בכלל ולעולם התוכן האפרו-אמריקאי בפרט. במילים אחרות – הוא לא היה אמור להצליח.
צ'יילדיש גמבינו, שם הראפ המטופש במכוון לפרסונה המוזיקלית שלו, נולד לפני עשור דווקא בזכות משבר בתחום תרבותי אחר - הטלוויזיה. גלובר, שהיה כותב צעיר ומבטיח בתכנית הפופולרית "30 רוק", קיבל 3 חודשים פנויים עקב שביתת כותבי הטלוויזיה של 2007, אותם ניצל כדי לעבוד על המיקסטייפ הראשון שלו (מתוך 8) ולהשיק קריירה צדדית של מוזיקאי, דגש על הצדדית. כך גם עולם הראפ ראה אותו בראשית דרכו – התסריטאי עם התחביב, ולא הראפר עם הדיי ג'וב.
גם כאשר נטש את העבודה הנוחה תחת טינה פיי לטובת תפקיד משחק בתור טרוי ב-"קומיוניטי", גמבינו התעקש להמשיך לשחרר מוזיקה. למעשה, הוא היה היחיד שהתעקש על כך. הראפ שלו זכה לתגובות אדישות במקרה הטוב, ונבזיות במקרה הרע. כשהוציא את האלבום המסחרי הראשון שלו ב-2011, אתר המוזיקה המוערך דאז פיצ'פורק (שמאז איבד מכוחו, ובצדק) נתן לאלבום ציון משפיל של 1.6 מתוך 10. "האלבום הרביעי של כוכב 'קומיוניטי' דונלד גלובר עסוק בעצמו באופן מגוחך", כך נכתב בביקורת, "אבל אפילו לא טיפה מודע לעצמו". הביקורת היתה אלימה ומוגזמת באופן מובהק, אבל כן שיקפה יחס שגמבינו זכה לו באותה התקופה כגורם זר בעולם ההיפ הופ.
הזרות לא היתה זרה לו – בתור גיק שחור וחבר בקהילה הדתית האדוקה עדי יהוה, גלובר תמיד הרגיש לא מספיק שחור עבור השחורים ולא מספיק לבן עבור הלבנים. דווקא השונות הזו אפשרה לו לעשות כל מה שרצה, בין אם זה לראפרפ לצלילי להקת האינדי גריזלי בר, לשיר על מבוכת נעורים בלתי נגמרת או להודות שהוא פשוט לא מבין את כל דיבורי השכונה האלה. אולי היתה זו הכנות, ואולי דווקא העקשנות, אבל בסופו של דבר גם מתנגדיו הגדולים ביותר הבינו שגמבינו מתייחס לקריירת הראפ שלו ברצינות. ואולי היתה זו העזיבה של הג'וב המעולה ב"קומיוניטי" לטובת פיתוח הקריירה המוזיקלית שלו שקעקע באופן סופי את הרצינות שלו. כך או כך, זה השתלם.
האלבום השני שלו, "Because the Internet", כבר הצליח לבטא באופן הרבה יותר מובהק את הייחוד והבזקי הגאונות של גלובר. זה היה אלבום שאפתני באופן מוגזם, כזה שמדלג בין מדיות שונות וכולל סוג של מפת אוצר אינטרנטית בין השורות. היו שם ביקורת חריפה ומדויקת על דור האינטרנט, ראפ שנון ומחוכם מאוד ואפילו כמה להיטים. למעשה, כל מה שהעולם אהב ב-"This is America" נמצא כבר שם, פשוט בהדהוד נמוך בהרבה. אבל האלבום שהגיע אחרי הפך להיות המגפון של גמבינו, כזה שמהדהד את קולו ברחבי העולם. ומעניין שהוא הגיע דווקא מחוץ להיפ הופ, הז'אנר שגמבינו כל כך רצה להיות חלק ממנו.
את אלבומיו הראשונים שמעו רק חובבי היפ הופ, אבל “Awaken, My Love” כבר נשמע על ידי כולם. היו רמזים לכיוון המוזיקלי שגמבינו פנה אליו, אבל אף אחד לא ידע עד כמה עמוק הוא עומד לצלול לסאונד ותקופה אחרים. עם המון השראה מסול וFאנק סבנטיז, מעט פסיכדליה ושק של מודעות חברתית – גמבינו הצליח לתפוס משהו מנקודת המפגש בין האישי לחברתי של הקהילה השחורה, דווקא באלבום הכי עדין ומתוק שלו. הראפ האגרסיבי שלו פינה את הדרך לשירת פלצט, ההפקות האלקטרוניות התמלאו חיים ונשמה והפאנצ'ים המשעשעים השתייפו לכתיבה מעודנת יותר. הצלחה מסחרית חסרת תקדים, מועמדויות (וזכייה אחת) בגראמי והמון תשומת לב מקהל שטרם הכיר את העומק המוזיקלי של צ'יילדיש גמבינו, הפכו את שינוי הכיוון הזה לרגע מכונן בקריירה הפתלתלה שלו; הרגע שגרם לו להבין שהוא יכול לעשות כל מה שירצה, וגם אשכרה להצליח בו. הרגע שבו אותו כותב מתעלל מפיצ'פורק הפך בראי ההיסטוריה לטמבל אומלל.
מהפך שכזה, משק חבטות לגיבור הרגע, הוא מה שהוביל את גמבינו להפוך ליוצר שמרגיש בנוח להוציא יצירה מערערת ומלאת רבדים כמו "This is America". המחשבה שאתה יודע יותר טוב מכל מי שאמר לך לא היא זו שנתנה לו את הבמה ליצור שיר שבדומה לסדרה "אטלנטה", זועק לפיענוח. היצירה שלו תמיד היתה מפותלת וחידתית, אבל כעת אותה יומרנות יצירתית שתפסה מקום ברקע הגיעה לקדמת הבמה. כל עוד המוזיקה מגבה את היומרה, גמבינו יחזיק מעמד. אבל מה יקרה כשהמוזיקה תפספס, או גרוע מכך, כשהיומרה תעלה על גדותיה?
שני המערכונים הטובים ביותר מהופעתו של גלובר ב-SNL התעסקו בעולם הראפ. הראשון היה פארודיה קורעת מצחוק שמציגה את שלישיית הראפרים מיגוס בטיפול קבוצתי. השני צחק על הסחת הדעת מהמציאות שנגרמת עקב הציוצים המזעזעים של ראפר אחר שהיה בכותרות בשבועות האחרונים, קניה ווסט. למעשה, המסר של אותו מערכון – שבידור סתמי או פרובוקציות מסיחות את דעתנו – חופף לזה של "This is America". כך או כך, כשגלובר צחק על כובע ה"MAGA" של קנייה, פתאום משהו התחבר. על אף שהוא רחוק שנות אור ממקומו הנוכחי של הגאון המשוגע של ההיפ הופ, צ'יילדיש גמבינו וקניה ווסט לא כל כך שונים.
בראשית דרכו, קניה זכה לאותו היחס של דונלד גלובר. גם הוא היה ראפר שגדל בבית משכיל, שנחשב פרווה מדי, בעל אופי לבן מדי, ראפר לא טוב שמוכשר בתחום אחד (הפקה אצל קניה, כתיבה אצל גלובר) שמתאמץ להרים קריירת ראפ כנגד עצתם של כל הסובבים לו. גם הוא, כמו גלובר, הצליח כנגד כל הדעות. יש משהו בחוויה הזו שמנפח את האגו, ואצל קניה, הכל יצא מכלל שליטה. גלובר עוד לא שם, ממש לא שם, אבל חרב האגו תלויה מעל צווארו. בכמה מהראיונות אחרונים הוא כבר הספיק לשחרר כמה הצהרות מלאות בעצמו. עם בוסט המכירות שיביא לו "This is America" (עלייה של 419% במכירת אלבומיו עד כה) וההצלחה של אטלנטה - האגו הגם ככה מתפתח של גלובר בסיכון להתנפח למימדי ענק.