אל תקראו לזה קאמבק, אבל הבלאק אייד פיז חזרו. מה זה חזרו? שבו בנים לגבולם. שמונה שנים אחרי שהוציאו את אלבומם האחרון, ועשור מאז שהוציאו אלבום טוב, חברי הרכב ההיפ-פופ החליטו לחפור בשורשיהם ולהוציא אלבום שממשיך בדיוק מהרגע לפני שפרגי הצטרפה לשלישיית הליבה - וויל.איי.אם, טאבו ואפל.די.אפ - אי אז בשנת 2002. אלבומם החדש, "Masters of the Sun Vol. 1", הוא סוג של דמיון מודרך, איך היה נשמע ההמשך לצמד אלבומי המופת שלהם מלפני עשרים שנה, רגע לפני שההצלחה של "?Where Is The Love" שינתה את המסלול המוזיקלי שלהם לעולמי עד. עכשיו, אחרי שפרגי עזבה בתחילת השנה, יומרות הפופ שהסיתו את חבורת הראפרים מקליפורניה מדרכם הסתלקו יחד איתה.
למען ההגינות, אני לא מאמין שפרגי היא האשמה בהפיכה של הבלאק אייד פיז מהרכב היפ הופ אלטרנטיבי לרובוטי EMD שטוחנים להיטי מסיבה לארוחת בוקר. זה ללא ספק מהלך שהוביל מנהיג ההרכב, וויל.איי.אם, כפי שמעיד אירוע שקרה רגע לפני שפגשו בכלל את פרגי - בסוף שנת 2001 קיבלו חברי הפיז הצעה לככב בפרסומת למותג המשקאות ד"ר פפר. לא סתם נבחרה להקה שמורכבת מאפרו-אמריקאי, מקסיקני ופיליפיני - זה הנה ניסיון בוטה לפנות לצעירים ולפדות הון חברתי של תרבות אלטרנטיבית מבעבעת, דבר שההיפ הופ מכיר היטב. עם הסלוגן "Be You" ומשפטים כמו "ד"ר פפר, זה טעם המקוריות", גם לחברי ההרכב היה ברור שזה תוצר ציני לכל הדעות.
"קיבלנו חצי מיליון דולר עבור 30 שניות של מוזיקה", סיפר וויל בראיון לפני כמה חודשים, רגע אחרי שהבהיר ששני האלבומים הראשונים לא הניבו עבורם אפילו רבע מהסכום. "באותו הרגע בזמן, ראיתי את הקוד למטריקס". כמו שלמד ניו על בשרו, מי שבוחר לקחת את הכדור האדום לא יכול לחזור לא לדעת, והבלאק אייד פיז עשו את הבחירה שלהם. זה היה מעבר הדרגתי אבל בלתי ניתן לעצירה. איפה האהבה, ההאמפס של פרגי, בום בום פאו והמהפך הושלם. להסתכל על מוזיקה בדיכוטומיה של התמסחרות מול אמת זו גישה ילדותית, אבל השינוי שהבלאק אייד פיז עברו במהלך אותם שנים היה קיצוני גם בסטנדרטים של הקפיטליזם הסטרואידי של אמריקה. עבור מעריצי היפ הופ, ובמיוחד מעריצי ההרכב, הם ביצעו את החטא הגדול ביותר. לא, לא התמסחרות, אלא בגידה מוחלטת בערכים שהם עצמם הפיצו במיסיונריות דתית.
בשנים האחרונות הם שלחו איתותים שהם רוצים להחזיר עטרה ליושנה, למשל בשיר הבודד "Yesterday" מ-2015, שכולו התרפקות נוסטלגית על ההיפ הופ של פעם עם מחוות לכ-30 קלאסיקות היפ הופ. זה עדיין בוער בדמם, והם דואגים להדגיש את זה עוד משיר הפתיחה של האלבום, "BACK 2 HIPHOP", ולאורך כל האלבום בעזרת הופעות האורח (נאס, סליק ריק, פוסדנוס ופייף דוג ז"ל), הסימפולים (ביסטי בויז, פאבליק אנאמי, וו טאנג קלאן) והסאונדים שמרפררים לתור הזהב של הז'אנר. בעבר קראו לזה בום באפ, כיום רבים מכנים את זה אולד סקול, אבל בפשטות - אלו אבני הפינה של הבלאק אייד פיז, הגרעין, שערת הדרקון שמלופפת סביב ליבם. זו שהוסתרה במשך שנים.
אני לא חושב שהבחירה לחזור לבסיס היא מהלך ציני שנועד להשיב קהל אבוד או להמציא עצמם מחדש (שוב) כהרכב איכותי. אין לי ספק שהמוזיקה הזו זורמת בדמם. אולי היו אלה האלבומים האחרונים (והמעולים) של גיבוריהם וחבריהם דה לה סול וטרייב קולד קווסט. אולי ההצלחה של קנדריק לאמאר וג'יי קול גרמה להם להאמין שהקהל הרחב מוכן שוב להאזין לראפ מתוחכם עם דגש ליריקלי וסקלת סאונד ג'אזית. אולי סתם נמאס להם לעשות מוזיקה מחורבנת למסיבות עבשות באיביזה. כך או כך, המתנה הקטנה הזו משמחת, תזכורת לכמה מוכשרים חברי ההרכב וכמה הנאה שלא דורשת רדבול-וודקה אפשר לקבל מהבלאק אייד פיז.
זה לא אלבום מושלם. לפרקים הביטים גנריים, השלושה לא מצליחים להביא שום חידוש או ייחוד ממשי ובואו לא נעמיק יותר מדי לתוך המסרים של האלבום, כי הם איפשהו בין רופפים לסתמיים. אבל זה כיף. פופ-ראפ קליל עם נגיעות ג'אז זו מוזיקה שקולעת בדיוק לטעמי האישי ועל כל פנים, האלבום עשוי היטב. ובכל זאת, עם כל האזנה נוספת התאספה בליבי תחושה עמומה שלא הצלחתי להגדיר. זה היה הם, אותם ראפרים ששרפו לפני עשרים שנה ועדיין עושים מוזיקה טובה. מה יש לי? למה אני לא מצליח ליהנות מהממתק הקטן הזה באופן מלא?