בשנים האחרונות אלבומי מפיק הפכו למוצר לוהט למדי. אחרי שנים בהם התחבאו במחשכי האולפנים, החליטו מפיקי המוזיקה לצאת לאור הזרקורים ולפדות את ההמחאה השמנמנה שמגיעה עם המעמד הגדול ביותר שניתן להגיע אליו בעולם המוזיקה – אייקון. שאלו את מארק רונסון כמה זה כיף סוף סוף לראות אלבום שנושא את שמך גם כשרוב האנשים לא יזהו את קולך. זה לא תרמית. אחרי הכל, המפיקים המוזיקליים – במיוחד בתחומי הפופ, אלקטרוניקה והיפ הופ – הם אלו שאחראים למוזיקה הממשית שאנחנו שומעים. להקה של איש ומחשב. ואז, יש את דיג'יי חאלד.
למילה מפיק יש מגוון רחב של משמעויות שונות. מפיק מוזיקלי, מפיק קולנוע, מפיק אירועים. לכל אחד אחריות, תפקיד ותרומה יצירתית שונה. דיג'יי חאלד מותח את משמעות המילה מפיק לאזורים חדשים. על אף שבמהלך 11 השנים האחרונות חאלד שחרר לא פחות מעשרה אלבומים תחת שמו, התרומה המוזיקלית הממשית שלו לאותם אלבומים מצטמצמת לשירים ספורים שהפיק. אם להאמין לשמועות, אפילו עבורם הוא בקושי נקף אצבע שמנמנה.
זה לא עצר אותו מלהפוך לטייקון היפ הופ. "Grateful", אלבומו החדש, מכר מעל לחצי מיליון עותקים תוך 3 שבועות בלבד. אם זה לא מספיק כדי להבין את כוחו, רק תציצו ברשימת האורחים המפחידה שתרמו מכשרונם לארבעת הסינגלים שיצאו טרום האלבום – ג'יי זי, ביונסה, ג'סטין ביבר, ליל ויין, קוואבו (מיגוס), צ'אנס דה ראפר, דרייק וריהאנה. יש עוד כ-25 כאלו באלבום, כולם בעלי שם ומעמד. נראה שבמעמדו הנוכחי, אם רק ירצה, חאלד יכול להביא גם את אובמה להוריד דיס על טראמפ לאלבום שלו.
ובכל זאת, קשה לעכל את חאלד כאושיה מוזיקלית. אנחנו רגילים להעניק את התואר "כוכב" על בסיס כישרון מוזיקלי, גם אם לעיתים מוטל בספק. אבל מה עושים כשלא ברור מה הכוכב בכלל עושה? ההשוואה המתבקשת היא להעמיד אותו כגרסה מוזיקלית למפורסמי הכלום ושום דבר של דור הריאלטי והאינטרנט, לייחס את ההצלחה הכבירה שלו לדמותו הצבעונית, לחשבונות הסושאל הפופולרים שלו ולמיתוג חכם להפליא בו עסק במשך שנים. אבל זו טעות. הוא אמנם אינו מפיק, אבל גם לא רק מותג. חאלד הוא, יותר מהכל, במאי.
בדומה לסרט עטור כוכבים, וממש כמו כל אלבומיו הקודמים, "Grateful" מהנה כמוצר בידורי, אבל חסר ערך קלורי של ממש ועמוס עד התשה מוחלטת. שעה וחצי של סינגלים יעייפו גם את עורכי גלגלצ הוותיקים ביותר. שגעון הגדלות של חאלד, וכמות האמנים המשוגעת שהצליח להביא, הובילו אותו לייצר אלבום מוגזם לגמרי, גם אם מאמינים לצעקותיו הבומבסטיות של חאלד על ש"אנחנו המוזיקה הכי טובה".
אל מול העומס של חאלד ניצב, כמה מרענן, דווקא המפיק האלקטרוני קאלווין האריס ואלבומו הטרי "Funk Wav Bounces Vol. 1". על פניו, האריס הולך בצעדיו של חאלד. אלבום עמוס אורחים (20) בו כל שיר מהווה להיט פוטנציאלי, רק שבניגוד לסאגה הארוכה של חאלד, האריס בוחר לדייק עם עשרה שירים שמתפרסים על 38 דקות בלבד ויוצר אלבום מהודק, מפוקס ומהנה בהרבה. נו ברור, המסיבה הכי מרימה היא זו שמשאירה טעם של עוד.
גם האוזן המוזיקלית של האריס, שדווקא כן מפיק את כל שיריו, מזהה טרנדים ואמנים היטב. הוא הוכיח זאת בעבר עם להיטי פופ-אלקטרוני קלילים דוגמת "We Found Love" שיצר עם ריהאנה. אבל האריס לא נכנע בקלות לזרמים, אלא שוחה בתוכם בקלילות מוזיקלית מרשימה. הוא עשה זאת כשעבר מסגנון ניו־דיסקו ל-EDM לאחר שני אלבומיו הראשונים, וכעת הוא בוחר לעשות את בשנית – מסית את מגע הקסם הפופי שלו לעבר מחוזות הפאנק, היפ הופ ואפילו חזרה למקורות הדיסקו שלו, וזה משתלם.
ערוב הסגנונות המוזיקליים שעוברים תחת ידו של האריס באלבום מגוונים ועדכניים. הוא מאחד בהצלחה בין מעט טראפ, טיפה מוזיקה קאריבית וקצת ארנ'בי תחת שמשיית הפאנק-דיסקו הקיצית. זה מה שקורה כשרגע אחרי שמביאים את האורחים המרשימים בעולם, אשכרה חושבים עם מי לחברם ואיך ליצור שירים טובים ושלמים, שבתורם יצרו אלבום טוב ושלם. אה טוב, גם בהחלט רצוי שהאלבום לא יהיה באורך שעה וחצי.
תפקיד המפיק המוזיקלי השתנה הרבה לאורך השנים. הם עדיין מנהלי הקרקס המוזיקלי הגדול, אבל במקביל צריכים לדאוג למותג של עצמם. בעשור האחרון די.ג'יי חאלד עשה עבודת מיתוג מדהימה כדי להגיע לטופ במקביל לעבודה מוזיקלית יציבה שמאתרת ומיירטת את טעם הקהל. האריס, שראוי להיות די.ג'יי חאלד יותר מחאלד עצמו, בהחלט בדרך הנכונה לשם. סביר שבשנים הקרובות נראה עוד ועוד מפיקים תופסים את קדמת הבמה ודורשים את נתח הכוכבות שמגיע להם, וטוב שכך. אם הם רק ידעו להשאיר יד יציבה על ההגה ויכוונו לעבר אלבומים מגובשים, ולא רק מחסן להיטים, כולנו נרוויח. ואולי סתם נמאס כבר לשמוע את הצעקות של חאלד ברקע.