מקום 21-40 | הפלייליסט המלא | מקום 1-20
מה הופך שיר לענק? לחן משובח, מילים חזקות והפקה מצוינת יכולים כמובן לעזור, אבל לכל התנאים האלה מתווסף דבר קטן נוסף: הביצוע. יש מוזיקאים גדולים שהם מבצעים קטנים מאוד, ויש אחרים שכלל לא כותבים את שיריהם, אבל פשוט יודעים לשיר. מבצע טוב יכול להיות זמר בעל יכולות ווקאליות מדהימות. זאת מתת אל. אבל זאת לא חובה – בהיסטוריה המוזיקלית יש מספיק זמרים בעלי קולות בינוניים לגמרי שהיו מבצעים משובחים (בעולם ניתן למנות זמרים כמו טום ווייטס, לו ריד, בוב דילן, והרשימה עוד ארוכה). הם חיפו על היעדר קול גדול ברגש, בסקס-אפיל, וחשוב מכל (או מקול) – באינטליגנציה מוזיקלית עילאית, בהבנה מלאה של מהי הדרך הנכונה ביותר לשיר את שירם.
על מנת להכין את הרשימה הזאת, פנינו למבקרי המוזיקה הבכירים של ישראל ושאלנו אותם מהם 20 הביצועים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. הדגשנו בפניהם שיש להיטים ענקיים שהביצועים שלהם היו לא משהו בכלל, ויש שירים שלאו דווקא הפכו לנכסי צאן ברזל, אבל הביצוע שלהם פשוט לא מהעולם הזה (לדוגמה "לשיר איתך" מלא הרגש של בעז שרעבי ושושנה דמארי, שתמצאו גבוה מאוד ברשימה). את הרשימות אותן הם שלחו שיקללנו ויצרנו את הרשימה שלפניכם.
הרשימה מחולקת כמעט חצי-חצי למבצעים גברים ונשים, למוזיקה ים-תיכונית ולמוזיקה שבאין שם אחר נקרא לה "מערבית". זאת אינה העדפה מתקנת. אחרי שנים רבות בהן קופחה המוזיקה הים-תיכונית, בשנים האחרונות היא תובעת, ובצדק, את כבודה האבוד. האזנות מחודשות לשירים ים-תיכוניים ישנים מגלה אין ספור פנינות ביצוע מדהימות. וניתן לומר - באופן גס ועם חריגים רבים כמובן - שבאזורים האלה נמצא יותר וירטואוזיות ווקאלית (מי אמר עופרה חזה ולא קיבל?).
כמו כל רשימה, גם הרשימה הזאת היא בעצם הצעה. היא אמורה להיות פתח לדיונים ולחילוקי דעות. היא תגרום לחלק מהאנשים להנהן בהסכמה, ולחלק אחר לשחרר נחירות בוז. וזה בסדר. אבל דבר אחד בטוח – היא באה לעשות כבוד למוזיקאים הישראלים שפעלו ופועלים כאן, ומוכיחה שעם כל ההשמצות – במדינת ישראל יודעים לעשות מוזיקה מדהימה.
השתתפו בבחירת השירים: אלעד סונגו (סמנכ"ל הקריאייטיב של ענני תקשורת), בן שלו (מבקר המוזיקה של עיתון "הארץ"), גל אוחובסקי (מבקר המוזיקה של מאקו), אסף אטדגי (מוזיקאי ושופט ב"הכוכב הבא"), אביעד רוזנבוים (סגן מנהל גלגלצ), נורית ברירו (עורכת ראשית ערוץ 24), אלירז יוספזון (רכז מערכת ערוץ 24), רועי דלמדיגו (עורך מוזיקלי ראשי רדיו תל אביב), מערכת mako מוזיקה.
61. ורדינה כהן – נוסעת בעקבות האהבה
ב״נוסעת בעקבות האהבה״ קרה לורדינה כהן נס חד פעמי, קוראים לזה "וואן היט וונדר" - זמר של שיר אחד שלא מצליח לשחזר את ההצלחה של השיר לעולם. יש בזה משהו טרגי וכך קורה, בדיעבד, עוד נס בשיר - הזהות של הדמות הטרגית שלכאורה נוסעת בעקבות האהבה וכהן עצמה מתלכדות לאישה אחת. ״נוסעת בעקבות האהבה״ הוא שיר שתמיד יהיה מזוהה עם הביצוע של כהן, לא רק בגלל היכולת הווקלית הבלתי אפשרית (ניסיתם פעם לשיר את הפזמון בלי לאבד את הנשימה?), אלא בעיקר בגלל הניחוח הטרגי משהו שעוטף את ורדינה ששמור רק לאנשים שהיו פסע מהתהילה ואף פעם לא הצליחו לכבוש אותה.
60. משה פרץ – זיקוקים
״זיקוקים״ הוא דוגמה להגייה של מילה שהופכת למותג. הייתה תקופה שאי אפשר היה להגיד משה פרץ בלי להוסיף ״זי-קו-קיייייים״ ישר אחרי. ״זיקוקים״ רדף אחרי משה כמו ש״אאאאש״ (״בתוכי בוערת אש״ וכו') רדף אותו בתחילת דרכו, כמו ש״בגלל החווווום״ רודף את פאר טסי, וכמו ש״מווונו-מוווונו״ רודף את סרנגה עד היום. הכל עניין של ההגשה הייחודית שאף אחד אחר לא השתווה לה. איך אפשר להשחיל ח׳ למילה ׳זיקוקים׳? רק פרץ יודע. תגידו לנו משה פרץ, ונצעק לכם ״זיקוקיייים״ - פחות בקיאים בשאר מילות השיר, אבל וואלה, הוא באמת עושה לנו זיקוקים בלב.
59. רבקה זוהר – זמר שלוש התשובות
יש שירים כאלה שנולדו לביצוע גדול. "זמר שלוש התשובות" עולה בפזמון גבוה ומאפשר לזמרת להראות מה היא באמת יודעת. אבל צריך להיות עם אינטיליגנציית שירה גבוהה במיוחד כדי לדעת איך לפתוח מנוע בלי לצרוח, ובמיוחד בשיר הזה, שבו הזעקה היא מאוד מאופקת. לא במקרה גם זהבה בן (שעוד תתקלו בה במעלה הרשימה) הביאה לשיר הזה בהמשך ביצוע מצוין.
58. אברהם טל – אורות
לאברהם טל יש את אחד הקולות הכי ייחודיים במוזיקה הישראלית, ומה שמשמח אף יותר זו העובדה שהוא יודע להשתמש בו. הוא שומר את הטונים הגבוהים והחדים יותר רק לנקודות שמצדיקות אותם, אך מותח בציפייה אליהם לאורך כל הדרך, וכשהשיא מגיע לבסוף – הוא מדויק וסוחף בדיוק כפי שלמדנו לצפות ממנו. בינתיים זה "אורות" שמככב בטופ שלו, אבל בדרך של טל יש עוד הרבה הבטחות.
57. דני בסן – ככלות הקול והתמונה
תיסלם היתה להקת פופ, אבל דני בסן הוא זמר רוק. ולכן רק באלבום הסולו שלו, שהקליט אחרי פירוק הלהקה, הוא יכול היה למתוח את הגרון למקומות האחרים. את "ככלות הקול והתמונה" הלחין יזהר אשדות, שידע להתאים את הלחן לצבע הקול של בסן. המילים של יענקל'ה רוטבליט הכילו מספיק משמעות, כדי שבסן יוכל להפוך את השיר הזה למשהו שלא עוזב אותך.
56. אלי לוזון – גשם
מהו קאבר טוב? קאבר טוב הוא כשאתה לא מצליח להיזכר איך נשמע המקור, כשהקאבר הופך למקור בעצמו. כשאתה שומע את ״בנזין״ שרים את ״גשם״ אתה מתבאס שזאת לא הגרסה של אלי לוזון. אפשר לראות במקור של בנזין מן טיוטה שהוכנה במיוחד עבור לוזון, שמימש בביצוע הזה את מלוא הפוטנציאל הענק שהיה טמון בשיר, ויש באקט הזה איזה משהו חתרני שמלווה אותו תחושת ניצחון אדירה - ניצחון של כל הדפוקים והמדוכאים (לא סתם הוא משמש כשיר הנושא ל״עפולה אקספרס״). הפריטה העדינה על הגיטרה החשמלית עוברת בקאבר הזה לרקע, כשאורגן הסינתיסייזר ״המזרחי״ תופס את מקומה ומעל הכל - קול הבס של אלי לוזון. כמה כוח יש בקול הזה, קול של מעמד פועלים. יש משהו הרבה יותר רומנטי בלדמיין את הזוג שבשיר כזוג שנמצא בשוליים של החברה, דפוקים שיש להם רק אחד את השנייה ועכשיו גם זה מתפורר, מאשר עוד זוג בורגני במשבר אמצע החיים ע״שׁ נורית גלרון. לוזון מטעין את השיר בכל כך הרבה אלמנטים שלא היו קיימים בגרסה המקורית, כשבראשם זעקת השוליים, כשהוא הופך להיות הדבר הכי קרוב שהיה לנו לברוס ספרינגסטין הישראלי.
55. שלמה ארצי – שדות של אירוסים
בהתחלה קולו של שלמה ארצי זוהה עם ארץ ישראל היפה, כשהלהקה הצבאית עוד הדהדה בפעמיו, ואחר כך הוא כבר הצטרד והתמקצע בעיקר בהגשה - אבל איפשהו באמצע היתה תקופה יפה בה שלמה ארצי נהנה משני העולמות: הגשה עוצמתית מלאת פאתוס מצד אחד, עם קול זך וחד מצד שני. "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע", הוא שר, ושירים כמו "שדות של אירוסים" הם אלו שמזכירים שמקומו של ארצי בפנתיאון נכבש כבר מזמן.
54. גידי גוב – שלל שרב
תמיד ירדו על גידי גוב על כך שהוא לא זמר-יוצר. גבר אמור להיות יוצר, אישה יכולה ואפילו אמורה להיות רק כלי ההבעה. ברור שזה דפוק, אבל יש הרבה דברים דפוקים - תראו למשל איך התהפך היחס שלנו כלפי נינט כשהיא התחילה ליצור את שירתה, פתאום אפשר להעניק לה את הגושפנקא ״האיכותית״, אבל גם זה בחשדנות רבה - בכל זאת אישה, זוכת ריאליטי וכו׳. ובחזרה לגוב, אף פעם לא הערכנו כאן באמת מבצעים - גוב מבחינתנו אף פעם לא יהיה בליגה של יהודה פוליקר או מאיר אריאל שהלחינו וכתבו בהתאמה את ״שלל שרב״. אבל הביצוע שלו ל״שלל שרב״ הוא תפיסת המהות של הדבר הזה שנקרא ״ישראליות״. והוא פשוט מושלם.
53. אביב גפן – אהבנו
גפן מעולם לא היה זמר גדול, כפי שכולם יודעים, אך המודעות שלו לכך הפכה אותו למבצע אהוב. ב"אהבנו", יופיים של הפגמים מתגלה במלוא עוצמתו. השיר צובר מומנטום לאט ובזהירות, מה שמאפשר לגפן ליצוק לתוכו את כל המוגלה והדמעות שמלוות פרידה כואבת, ללא האפי אנדינג. יצירה שגורמת לך לרצות לרסק את הראש בקיר ולקבל חיבוק בו זמנית.
52. מירי מסיקה – ממי
אל תתבלבלו, "ממי" רק עושה רושם של המנון הנואשות. אפשר גם לפרש את זה אחרת, אם קוראים בין השורות או מתמסרים לשירה של מירי מסיקה. נכון, היא רוצה שהוא יבוא ויגלה אותה, אבל יש שם גם עקיצות שרק דיווה אמיתית יכולה לשיר בלי להניד עפעף. "שנים שסדוקות על פניך חלפו גם עלי" (יש לך מלא קמטים), "את כובד ידך העוזבת בלילה ההוא" (אתה שמן) וכמובן המשפט המופתי: "האישה האחרת שאת שמה לא אזכור" (כאילו לא הייתי 500 פעם בפייסבוק שלה). מסיקה אולי שוקלת לחזור אבל בהגשה שלה היא לא מתנצלת, לא שברירית. היא נעמדת זקופה ושואגת "מה נהיה ממני?". אם לא בא לך על מסיקה החדשה אתה והקמטים שלך יכולים ללכת.
51. דודו טסה – בסוף מתרגלים להכל
קולו של דודו טסה הוא קולו של דור. מוזיקה ים תיכונית שהיא גם רוק (או ההפך, אם תרצו), שמתכתבת גם עם המקורות שלו וגם עם הלהקות הגדולות שבני המילניום גדלו עליהן (ורדיוהד בראשן), ועליה מנצח קול עוצמתי וטעון, כזה שמהדהד מילים שיחדרו לליבו של כל בן 20-30 שמנסה לשרוד במדינה הזו, בין אם "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" ובין אם "עדיף הטירוף, השיגעון / רק לא הפחד הוא גומר אותי". זה החומר שיוצר המנונים כמו "בסוף מתרגלים להכל".
50. אבנר גדסי – נפרדנו כך
גדסי יוצק כל כך הרבה עצב למילים שכתבה סמדר שיר (!), עד שכמעט ניתן להרגיש את הרגע המדויק של אותה פרידה נוראית. רק מתבקש לעצום את העיניים ולדמיין את גדסי יושב ומייבב אחרי שהדלת נסגרה מאחורי האהבה הנכזבת שלו. לא ברור אם הוא עצמו חווה פרידה בימים בהם הקליט את השיר, אבל אם לא – מגיע לו אוסקר.
49. הפרויקט של עידן רייכל ושמעון בוסקילה – מין נהאר לי משיתי (ימאמא)
שמעון בוסקילה סיפר בעבר שהמילים ל"מין נהאר לי משיתי" פרצו ממנו ברגע בו שמע את הלחן של עידן רייכל, לחן קסום עד כדי כך שהוא החזיר אותו ליום בו איבד את אימו כשהיה ילד לפני עשרות שנים. התחינה שלו לאם שעזבה היא כזו שפורצת כל מחסום, לא רק של שפה, וכששמעון בוסקילה משמיע קול בוכה ושר "יא מאמא", אין אמא ואין בן או בת בעולם שהרגש לא מתפרץ מהם יחד איתו.
48. עברי לידר – זכיתי לאהוב
"בוא" בגרסה של עברי לידר הוא אולי ההמנון הישראלי הגאה הגדול הראשון, אבל "זכיתי לאהוב" עוקף אותו בתור שיר האהבה ההומואי המושלם. זה גם המקום שבו ההגשה של לידר מגיעה לזיכוך מירבי. הטון המאופק שלו, והפרייזינג המיוחד רק לו, מייצרים רגע קסום וחד-פעמי. אתה מאמין לו שהוא זכה לאהוב. ומשתכנע שאולי גם אתה.
47. שלומי שבת – אבא
אי אפשר להישאר אדיש לשיר כמו "אבא". לא רק בזכות המילים האוניברסליות והלחן העמוס ברגש של דורון מדלי, אלא הרבה בזכות ההגשה ששלומי שבת השכיל לתת להם. בשיר כל כך טעון, שבת הצליח לעצור את עצמו ולתת עוצמה מדויקת ומדודה לכל רגע, ליצור תחושה מבטיחה לאורך כל השיר שהשיא עדיין בדרך. אולי דווקא בזכות העובדה ששבת עצמו כבר היה אב כששר, השיר הזה זכה לרובד חוצה דורות בקולו.
46. יהודה פוליקר – עיניים שלי
לפעמים כדי להגיע לביצוע ענק, צריך חיבור נכון לשיר. "עיניים שלי" היה השיר שהוביל את הפרויקט היווני של פוליקר, שהיה בעצם פרויקט הסולו הראשון שלו לאחר פירוק להקת בנזין. כשהפרויקט הוקלט, כלל לא היה ברור שאנשים יבינו אותו, או יתחברו אליו. וחלק מהמתח הזה זלג גם לאלבום עצמו. יעקב גלעד שעבד אז עם פוליקר, וכתב את המילים העבריות, הצליח לגרום לפוליקר להתחבר, לראשונה בחייו, לעובדה שהוא בן יוון. וב"עיניים שלי" המפגש הזה הגיע לשלמות.
45. אילנית – אי שם
הרבה ביצועים נהדרים היו לאילנית. במקרה שלה הבלונד בלבל לפעמים את המאזינים, שלא הבינו שהכח שלה הוא לא בשיער אלא בקול ענק וביצועים עוצמתיים. אילנית היתה הנציגה הראשונה שלנו באירויזיון, ולשמחתנו על הבמה ההיא היא גייסה את כל הכוחות כדי להפוך את "אי שם" למשהו עוצמתי וחד-פעמי. היא אמנם זכתה רק במקום הרביעי, אבל בשבילנו היא היתה לגמרי מספר 1.
44. שולי רנד – אייכה
בואו כולנו נסכים ש"אייכה" לא מתקיים באור יום. אפשר לשמוע אותו בתנאים הבאים בלבד: לבד, בלילה ובחושך. אתה לא צריך להיות דתי בשביל להתחבר לשיר הזה, אולי אפילו להפך, יש משהו מאוד בטוח ושלם בתשובה שאין בחילוניות. החילוניות היא הטלת ספק בכל דבר, וכמה ספקות יש ברנד, אללה יסטור. הוא מזכיר איזשהו סוג של יהדות שכבר לא קיימת עם יסוד ״מנדלאי״ גלותי, יהדות שלא מפחדת לשאול את עצמה כל הזמן שאלות, גם אם לעולם לא תהיה להן תשובה. הקול של רנד כל כך פריך ושברירי, שמעביר במדויק את כל הספקות, החרטות וכאבי הלב שאנחנו עוברים ברגע הזה לפני שההירדמות מגיעה ומדחיקה הכל. מתי מישהו הרשה לקול שלו להישבר בצורה שכזאת בעשור האחרון במוזיקה בישראל? ממה אנחנו כל כך פוחדים?
43. צלילי העוד – חסידה צחורה
המוזיקה הים תיכונית חייבת הרבה לצלילי העוד. הם לא רק הניחו את היסודות בשנות ה-70 למה שעשורים אחר כך יהפך לז'אנר האהוב במדינה, הם גם סיפקו יסודות מזהב. הגיטריסט יהודה קיסר שמשלב צלילים מזרחיים ואווירה פסיכדלית, והסולן רמי דנוך ששר ממלוא גרונו, עושים יחד את "חסידה צחורה" לקלאסיקה שהיא. כל כך חזקה, שמספיק לשמוע רק חלק ממנה בסימפול שעשה נצ'י נצ' ב"חסידה צחורה" שלו כדי להצטמרר.
42. החברים של נטאשה – מלנכולי
"מלנכולי" הוא שיר של מצבי רוח והזמר שמבצע אותו צריך לעבור ביניהם בטבעיות ובמהירות. זה מתחיל מחויך, עם תאור ה"מלנכולי על הגג רוקד", עובר לכעס ב"ואתם נועצים עיניים" ואז סוגר בהשלמה: "הירקון זורם ונשפך לים". שלושה מצבי רוח שונים בשיר, וארקדי דוכין אחד במיטבו שהופך את הביצוע הזה למושלם.
41. הראל סקעת - ואת
כיאה למי שהתחיל את הקריירה בתכנית שהאתגר בה הוא להעניק משמעות לשירים שאינם שלו, לא מפתיע שסקעת הפך את השיר שכתבה קרן פלס לגדול מהחיים. לחן מבשר רעות תומך בסקעת בעוד הוא מטיח בפני עצמו ובפני האהבה שהשתבשה את כל הפחדים והחרטות שבליבו. סקעת כל כך כובש בביצועו, עד שכל מה שנותר למאזין זה לצעוק לו "קח אותי במקום!".
מקום 21-40 | הפלייליסט המלא | מקום 1-20
צילומי קולאז': משה פרץ - רועי ברקוביץ', יוסי בנאי - ליהיא לפיד, שרית חדד - קוקו, יפה ירקוני - לשכת העיתונות הממשלתית, ויקיפדיה, חווה אלברשטיין - תומר ניוברג פלאש 90, עידן רייכל - עומר מסינגר, ריטה - גיא כושי ויריב פיין, שלמה ארצי - משה שי פלאש 90, עומר אדם - קובי קלמנוביץ', חיים משה - שרון רביבו, אביב גפן - יח"צ, אתי אנקרי - תומר יעקובסון, החברים של נטשה - לואיז גרין, דודו טסה - ינאי יחיאל, זהבה בן - שרון רביבו, שלום חנוך - רועי ברקוביץ', אלג'יר- רונן לננה, אבנר גדסי - אילן פורת, דנה אינטרנשיונל - ראובן שניידר, עברי לידר - אמיר מאירי