יובל הרינג, 26, הוא אחת הדמויות הבולטות בסצנת האלטרנטיבית בישראל בשנים האחרונות, כאחד ממייסדי הלייבל "פתקית" ופסטיבל "פולקל'ה", כחבר להקת "לבנון" וכגיטריסט וסולן צמד ה"טיוי בודהאז", שמוציא בימים אלה אלבום שלישי. במקביל מוביל הרינג את הלייבל "דג במים", שמוציא בימים אלה אלבומים גם לאדם קומן וללהקות "אכזבות'" ועוסק גם בסגירת הופעות להרכבים כמו ה"מונוטוניקס".
"אנחנו לא עובדים כמו הלייבלים 'אנובה' ו'אירסיי'", מצהיר הרינג. "אנחנו אנשי שטח שחורשים וזורעים ושמחים לקצור. האתוס שלנו הוא עבודה קשה שמחשלת אותנו ואת הסאונד. ההרכבים שלנו נוסעים לחו"ל וקורעים את התחת. אני מנגן בממוצע 170 הופעות בשנה, הרכבים נוספים שאני עובד איתם כמו 'מונוטוניקס' נושקים ל-250 ומשתוללים בהופעות על גבול הפרפורמנס-ארט. להקת "אכזבות'" מנהלים את מועדון ה'פטיפון' ועושים סיבובים בחו"ל. גם 'סטרוברי ג'אם' הם להקת דאנס-פאנק סטייל 'טרי פויזן' עם פרופיל גבוה שמופיעה בחו"ל ותוציא השנה EP".
"יש לנו קרדיט בשטח שאין לאף לייבל ישראלי"
-מי עוד?
"יש את בילי לוי, אשתו של שי נובלמן וה-VJ של ה'בלקן ביט בוקס', שיחד עם ההרכב שלה 'הפירמה' אמורה להוציא השנה אלבום בכורה. אדם קומן היה פעם ב'מיותרים' והיום מוציא אצלי אלבום סולו. הוא כל ההופעה מסתובב בתוך הקהל עם גיטרה אקוסטית ושר 'שירים של שיכורים'".
-למה דווקא הם?
הלייבל הוא פרויקט של 2008-09. אמרנו שנוציא דיסקים לכל הלהקות שאנחנו מאמינים בהן ושיש להם מוסר עבודה וסטייל. כל האמנים שאנחנו עובדים איתם הם הרכבי אינדי רציניים, ללא אשליות, שעובדים קשה ולא מקשקשים. אנחנו עוזרים להם להבין מה זה אומר לצאת לטור הופעות בחו"ל. ללהקה אלטרנטיבית בעולם העכשווי יש הרבה אפשרויות. המוזיקה שלך, הווייב שלך, יכולים להגיע להרבה מקומות אם אתה עובד נכון. בגלל הטורים יש לנו קרדיט בשטח שאין לאף לייבל ישראלי אחר. אנחנו מגיעים שוב ושוב לערים כמו ברלין ואמסטרדם ומקבלים תגובות מצוינות. זה משהו שעוד לא נוסה במוזיקה הישראלית, שגוף ישראלי יעבוד מאחורי קבוצת להקות שמופיעות בחו"ל כל הזמן בשטח. יש הבדל בין הסטריליות לבין לבוא מלמטה באינדי ולעשות את זה משם".
"כל החיים שלנו כזוג מכוונים לזה, סגנון חיים לא סטנדרטי"
-איך התחלת?
"התחלתי בטורים עם להקת 'לבנון', עשיתי שבעה סיבובי הופעות בשנתיים. בהם למדתי שמוזיקה אלטרנטיבית יכולה לקחת את עצמה ברצינות. אפילו בישראל, שבה לכאורה יש קהל קטן, אתה יכול לקיים סגנון חיים אלטרנטיבי שסובב סביב מוזיקת שוליים, אפילו בצורה חצי מקצועית. כיוונו את כל החיים שלנו לזה. זה כאילו נורמלי, למרות שחצי מהשנה אנחנו כל ערב מנגנים בהופעה, כשהמטרה היא לנרמל את המצב הזה".
-ובתוך זה יש לך גם זוגיות.
"מיקי טריאסט, בת 24, היא חברה שלי ויחד אנחנו מנהלים את הלייבל והיא גם המעצבת הגרפית. ב'טיוי בודהאז' הסטייל הוא בלוזי, כשהיא על התופים ואני על גיטרה ושירה. אנחנו מנגנים רוק בלוזי ניסיוני. אני והיא בעיקרון חיים את מה שאנחנו עושים ב-150 הופעות בשנה בחו"ל. כל סגנון החיים הוא סביב מה שאנחנו עושים זו דרך חיים מאוד אקטיביסטית עם נחישות. סגנון חיים לא סטנדרטי. אתה עושה טור של 30 הופעות בחודש. תוך כדי אנשים נכנסים למיי ספייס להכיר את הלהקה לפני ההופעה. יש מקומות שניגנתי בהם פעם שביעית כמו בפריז".
בגיל 40 עמי שליו יצא נמר
-וכשתהיו בני 35?
"עמי שליו מ'מונוטוניקס' בן ארבעים פלוס וקופץ בהופעות ממרפסת לתוך הקהל. הוא בא מאותו מקום שאנחנו באנו, היה לו יותר זמן להתייאש אבל הוא יצא נמר. הוא אמר 'אני לא מבוגר מדי. אני אישן על רצפות ואנגן בכל מיני מקומות עד שאמצה אתה העניין בלי קשר לגיל'. כל השאר, שמוזיקה היא דרך חיים בשבילם, יגידו לך אותו דבר".
-מה דעתך על המיינסטרים בארץ?
"מאוד מיושן. אסף אבידן וגבע אלון או 'רד בנד' שבאו מהשוליים הם הוכחה שהמיינסטרים לא מסוגל לעכל טרנדים של נוער תל אביבי, אלא אם כן הוא לעס אותם באופן ממושך, אבל מתקרבים לזה. כי הפסטיבלים ולהקות שלנו בחו"ל קצת מזכירים את תרבות המועדונים שלאט חדרה למיינסטרים בניינטיז ובאייטיז. האינדי הוא מחזורי ומתישהו זה יגיע לתוך המיינסטרים, יהיה טרנד ויחלוף ויבוא משהו אחר. בחו"ל לכל דבר יש נישה שאתה יכול להתקיים בה יפה מאוד ולא צריך לצאת ממנה כדי לחיות כמו מלך. בחו"ל אתה חופף עם האינדי, אתה מחמם להקות מוכרות יותר, מתחכך בתנאים גדולים יותר".
-והקהל?
"בסוף אותו קהל מגיע ללהקות אלטרנטיב חזקות כמו 'בלקן ביט בוקס' ו'גוגול בורדלו'. אני מקווה שקהל יבוא גם ל'מונוטוניקס'. כי עד כמה שהעיתונות משתדלת האינדי שבא מהשוליים זה לא רק 'בלקן' ואסף אבידן. יהיו עוד שיזלגו, אבל לאט, כי עוד לא מסוגלים לבלוע אותם".