"את יפה אך מושחתת, זה לא ישתנה לעולם, כי עכשיו כבר מאוחר" ("יפה אך מושחתת", פורטיס-ברכה).
ישראל, 2014: המצב הביטחוני לא יציב. מעמד הביניים נשחק ויורד מעמד, אחוז גבוה בציבור סובל מאבטלה ומעוני. יש שחיתות שלטונית - השבוע ראש ממשלה לשעבר נשלח לכלא, שנאת אחים רוחשת בכל מקום. אבל אם ללמוד על המצב הנוכחי לפי מילות השירים של מרבית זמרי ארצנו - אנחנו חיים בשווייץ. דומה כי הפער בין כותרות העיתונים לבין השירים מעולם לא היה גדול יותר.
לא ניתן לומר על מוזיקאים כי הם מנותקים. ההיפך הוא הנכון: הם נפגעים מהמצב הכלכלי באופן ישיר. דיסקים בקושי נרכשים כיום, הרדיו כמעט ולא משמיע שירים שאינם פונים למכנה המשותף הרחב ביותר, ולטפח קהל, שלא לומר - לגרום לו למלא אולם, זו משימה קשה, לעתים על גבול הבלתי אפשרית. אם כך הוא המצב, כיצד לא נשמעת זעקה, ולו הקטנה ביותר?
אם צריך ללכת אחורה בזמן על מנת לחפש כזו מן זעקה אישית, צריך ללכת ממש אחורה - אל שנת 1990, אז כתב ושר מאיר אריאל ז"ל על מצבו הכלכלי הרעוע, כהרגלו עם קריצה, בהומור ותוך הקצנה: "מס הכנסה, הם עיקלו לי מגבר. מס ערך מוסף, הם עיקלו לי משדר. חברת החשמל עיקלו לי מצבר, מנהל המים סתמו לי באר - ראיתי שאני מידרדר למשבר, התחלתי הוזה" ("עברנו את פרעה, נעבור גם את זה"). האם הגאווה היא זו שמונעת מזמרים לשיר על קשיי הקיום? ומה לגבי אלו שכן מצליחים מסחרית - האם מעסיקים אותם דברים אחרים - אהבה, אהבה נכזבת, או שמא שירה על קושי המצב, או על הסיטואציה החברתית והפוליטית, מהווה עבורם חשש מפני אובדן קהל?
_c.jpg)
"מה שאתה קורא לו 'שירי מחאה', זה חומרים שבגדול הם לא טובים לקריירה", חורץ הזמר והמשורר יענקל'ה רוטבליט, אולי הכותב הפוליטי החריף מבין המוזיקאים שיצרו ויוצרים כאן. די בלקרוא את הטקסט של השיר "שיר ארצישראל" - אחד השירים הנוקבים ביותר שנכתבו, הכולל, בין היתר, את השורה הבאה: "כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש, נהיה לי יפה נפש ליבראלי. ואני אויב העם בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית".
לאחרונה רוטבליט משתף פעולה עם הרכב "החצר האחורית", שעם חבריה נמנה המוזיקאי תומר יוסף. את שירי האלבום, הנושא את שם הלהקה, כתב רוטבליט בלהט מחאתי אקטואלי. בין השירים: "קורח הטייקון", "שיר האביונים", ו"הסיפור הגדול", הנפתח כך: "בין הים לנהר, יד החוק כבר תקצר/ ההמון שזרע וההון שקצר/ אלימות ושחיתות וכפל מוסר/ שררה וכבוד במיקח וממכר".
רוטבליט: "אני לא מכיר בקטגוריות האלה - מחאה, לא מחאה. אלה הגדרות עיתונאיות. בעיניי השירים הללו הם אמירה אקטואלית".
-הקהל מחפש שירים עם אמירה? אנשים מקשיבים לזה בכלל?
"בוודאי שכן. למילה יש כוח. אנשים צמאים לאמירה. יש צמא למילה, הקהל רוצה שיגידו לו משהו, משהו לחשוב עליו, פחות להתנועע".
-איך הקהל מגיב לזה בהופעות? כמה קהל מגיע?
"אני מקווה שהמעגל בהופעות של 'החצר האחורית' יתרחב ונגיע לקהלים יותר גדולים. באים בסביבות 200 ומשהו אנשים. האולמות מלאים וההיענות יפה. גם ההאזנה יותר דרוכה. מפתיע אותי שצעירים אוהבים את זה".
-איך אתה מסביר את זה שמרבית הזמרים נמנעים מאמירה פוליטית, חברתית?
רוטבליט: "המיינסטרים זה הפרנסה. לכן אין יותר מדי בארץ שירים כאלה. אני יכול לייבב שפעם היה יותר עמוק, ומשמעותי. אני לא יודע אם זה מוצדק ואמיתי. בדרך הטבע, טעמים משתנים וגם סגנונות. העניין הוא שהיום כולם עושים אותו דבר. הבינוניות פורחת, ואתה שומע פחות ופחות מקוריות. זה מצד אחד יפה ודמוקרטי, זו חוכמת ההמון. מצד שני, בהכרח - זה מרדד. עד שיש משהו מקורי ומטלטל את המעיים, זה קורה פעם בהרבה זמן".
זה זמן להתעורר
"זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר/ נצא מהחורים ביחד, די להסתתר/ תרימו את היד, תפתחו את הפה/ מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה" ("זמן להתעורר", הדג נחש, 2013).
בקיץ 2011, פורצת המחאה החברתית הגדולה בתולדות מדינת ישראל. מחאת האוהלים שהחלה ברוטשילד ופשטה בכל רחבי הארץ, כשההמון הרחב נסחף אל מה שנראה בעיני רבים כמסיבה הטובה ביותר של הקיץ, ובה בעת - הפיח תחושה של שינוי.
להקת "הדג נחש", ששיריה לאורך השנים ביטאו רבים מהמסרים שהובילה המחאה - משוויון בנטל ועד הורדת מחירי שכירות, תחת הסיסמה "צדק חברתי", נרתמה באופן טבעי למאמץ, והוציאו שנתיים לאחר מכן אלבום מלא השראה, שממנו לקוח הבית הנ"ל. שלוש שנים עברו מאז, והמחאה עוד מהבהבת באורות חלושים. שאנן סטריט, סולנה של "הדג נחש": "יש פה הרבה חומר לכתיבה, ויש בארץ אחלה מוזיקה, אז אני כן רואה סתירה פה, בין היצירתיות המדהימה של הרחוב האמנותי הישראלי, בלי ציניות, בכנות מלאה, לבין הבנק האדיר של החומר. אין מספיק שירי מחאה. אין".
-עושה רושם שפעם היו הרבה יותר. עכשיו נשארתם כמעט לבד במערכה.
"אני לא יודע אם פעם היו יותר. אני לא חושב שאפשר לעשות השוואה כמותית או ליצור גרף שירי מחאה. אבל אני בהחלט מצטער שאין יותר שירים כאלה".
-למה אין, בעצם? אולי יש פחד לאבד קהל, או לא לזכות בפרסים מטעם מוסדות ציבוריים, כמו כל מיני פרסי ציונות שמחלקת שרת התרבות?
"יצירתיות זה חלק מהחיים שלנו, כמו גם צרות. כשיצירתיות וצרות נפגשות, זה יכול לצאת מעניין. מהניסיון של הדג נחש, אני יכול להגיד שיכול להיות שאיבדנו קהל בגלל מי שאנחנו, אבל עדיין יש לנו קהל. מבחינתנו, מה שנכון לעשות זה מה שאנחנו מאמינים בו, ולא לברוח מהאמיתות שלנו. זה גם עוזר לנו להישאר בעניינים".
"יש הרבה להקות, אבל אין חיבור אמיתי למה שקורה כאן"
יהודה עדר, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי, ומי שמשמש כמנהל בית הספר למוזיקה "רימון", רואה את הדברים מעט אחרת. עדר: "אמנים צעירים כיום הרבה פחות מצליחים. ברדיו לא משמיעים אותם. הבן שלי, אלון עדר, הוציא תקליט, ולא השמיעו אותו אפילו בצחוק. קשה להם באופן כללי יותר מאשר דור הביניים ודור המייסדים שלנו. אנחנו דור שהצליח, השאיר חותם. גם הדג נחש, החברים של נטאשה, אביב גפן - שהחלו לפעול בשנות ה-90, הצליחו. הדור של היום מתקשה לצאת החוצה לקהל הרחב. חלק מזה, זה כי תעשיית המוזיקה מתקשה להתקיים.
"בכלל, קרה פה משהו - אין ליוצר היום את המועקה הזאת שנקראת חברת תקליטים, אבל מצד שני - כל אחד מוציא מה שבא לו, השוק מוצף בהמון סינגלים ודיסקים. ואחד התוצרים של זה הוא שיש הרבה להקות, אבל אין חיבור אמיתי למה שקורה כאן".
-זה עדיין לא מסביר מדוע אין שירים כמו "פרצופה של המדינה" של תיסלם.
"כשהייתי חבר בלהקת 'דודה', להקת 'תיסלם' אז מחצה לנו את הצורה. הם היו הכי מסחריים. גם 'פרצופה של המדינה' הוא כזה. זה שיר פופ, הוא עטוף כשיר פופ, אני לא חושב שאפשר לקרוא לו שיר מחאה".
"אני לא מביט לאחור, אז קדימה, מילים של דם עטופות אמונה, הצלקות שלי, הן ילדו אדמה" ("זמנים משתנים", מופע הארנבות של ד"ר קספר, 2009)
מאמי מחכה למשיח
יוצא דופן ברשימת שירי המחאה הבולטים הוא השיר "השדות האדומים", שכן השיר נלקח מתוך אופרת הרוק "מאמי", שעלתה על במת צוותא בשנת 1986 וזכתה להצלחה. שירי ה"אופרה", שכתב הלל מיטלפונקט, זכו עם השנים לעיבודים רבים, ויש לציין כי למרבה הצער, "שיר האונס" מתוכה, "מאמי", זכה לעיבוד פופ אשר לצליליו ולמילותיו רוקדים המונים במועדונים ובחתונות, בלי לתת את הדעת על מילותיו.
"מאמי", חרף היותה אקטואלית לזמננו - עסקה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ובקונפליקטים הפנימיים של אזרחים שנכפתה עליהם הרוח המיליטריסטית. זו הייתה הסנונית הראשונה וגם האחרונה, נכון לעכשיו. כמעט 20 שנה עברו מאז עלייתה על הבמות, ואין באופק לא נוצה של סנונית ולא נוצה של יונת שלום. דומה כי כיום איש לא יעז לכתוב שורות כמו "למלחמה יש רחם, אנחנו נולדים, לפחד יש חיים, שלא ידענו לפנים, גברים שוטים היינו, אבות ובעלים, הפכנו ציידים בשדות האדומים" ("השדות האדומים", מתוך האופרה).
-יהודה עדר, ברימון - בית הספר שאתה מנהל, מחנכים למעורבות פוליטית וחברתית? הדברים האלה עולים? יש איזה צורך כזה שמבעבע בקרב התלמידים שאתה מרגיש אותו?
עדר: "כמי שפוגש את כל הכותבים ברימון, אני יכול להגיד שרוב השירים שלהם הם אישיים. אני לא מציע להם את הנושאים. אני חושב שיש מודעות למאבק האישי, האנושי, אבל אני לא זוכר שיר שיש בו מחאה פוליטית. אני גם לא חושב שאי פעם היה תקליט או אלבום שלם כזה. גם בדור שלי, אני לא חושב שמישהו כתב שירי מחאה. ייתכן שמאיר אריאל, כי היה בו את הממד הזה של ההתרסה. אבל תקליט שלם של מחאה? זה אין. בתיאטרון דווקא היה. 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, זה הדבר היחיד שקופץ לי כמחאה פוליטית ואנושית. אני לא מכיר מקבילה דומה".
-יש את "משיח" של שלום חנוך, עם השורה האלמותית: "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם".
"אתה יודע על מה השיר נכתב? על מישהו שקוראים לו משיח, שהיה אמור להשכיר לשלום חנוך דירה. ושלום התקשר אליו והוא לא חזר אליו, ושלום התעצבן, חטף קריזה. מהעצבים שלו הוא כתב שיר. אתה מבין מה שאני אומר? אין במוזיקה הישראלית שיר כמו של בוב דילן - 'בלוו אין דה ווינד', ששיקף משמעות חברתית ופוליטית.
"גם כשאביב גפן שר 'אנחנו דור מזוין', הוא כתב את זה יותר מתוך מצב אישי. בסופו של יום, עוד לא יצא מהמוזיקה שלנו לוחם חירות ישראלי".
