ליידי גאגא
השנה הזו היתה בהרבה מובנים השנה של ליידי גאגא. נכון, אדל מכרה יותר ויש לה כמה להיטים שייכנסו לקלאסיקה, ההריון של ביונסה עשה רעש, קייטי פרי נכנסה לגינס, ריהאנה היא הכוכבת הכי סקסית ובריטני היתה בת 30. אבל במונחים ובערכים האמיתיים של הפופ - הפופ כאופנה, הפופ כחלוץ טרנדים, הפופ כקסם גדול ומופלא, הפופ שפוזל לרוק מבחינת האמירה שבו ויש לו מה להגיד על העולם ואל העולם - סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמונטה, או בשמה המותגי ליידי גאגא, היתה השנה האמן החשוב ביקום.
גאגא, בהווייתה, במוזיקה שלה, בקליפים המדהימים, במסרים, בפרובוקציות, בשערוריות, במקוריות, בדמיון, ברעב, באומץ, ביומרה, באקססוריז האדירים שהיא מנווטת, עם הצוות המצויין שעובד איתה, היא היא ממשיכת דרכה האמיתית של מדונה. היא זו שפורצת דרך, שלוקחת את המושג הזה "פופ" אל השלבים הבאים, אל מקומות חדשים, אל ספירות אחרות, אל תצוגות פרפורמטיביות נחשוניות שמשאירות אותך פעור פה, ומעבר להן אל מסרים שהיה נחמד עם הדור החדש שאוהב מוזיקה בעולם היה מצליח להתחבר אליהם.
לא ציפיתי מ"Born This Way", האלבום השני ונהדר שגאגא הוציאה השנה, לקחת את המוזיקה, כמוזיקה, למקומות חדשים. זה לא התפקיד של ליידי גאגא, לא בשביל זה היא חיה. אבל "Born This Way" הוא אלבום שאומר לא מעט על החיים באמריקה ובמקומות אחרים במילניום החדש. יש בו תעוזה, יש בו קבלת העצמי, קבלת האחר, השונה, החריג, הוא מטיף לכבוד לאנשים שאתה אוהב, ולאלה שאינך מכיר. הוא לוקח את גאגא וממקם אותה בעולמות מוזיקליים חדשים, כולל רטרואים לאייטיז, לניינטיז, לרוק כבד ולדיסקו.
גאגא של "Born This Way" היא אמנית שמכירה בגבולות של עצמה ושל המדיומים בהם היא פועלת, אבל מנסה שוב ושוב לפרוץ אותם, היא "מפלצת תהילה" שיודעת איפה נמצא ה"The Edge Of Glory" אבל מנסה תמיד ללכת עוד כמה צעדים קדימה, שלא לומר לרחף מעל התהום, ועל כך אני מצדיע לה. (אסף נבו)
אדל
להכתיר את אדל להיות זמרת השנה זה בנאלי, מובן מאליו, אפילו קלישאתי. אפשר לקבוע בצורה אוניברסאלית שאדל היא "הקול של 2011". וזה לא בגלל שהמבקרים התעלפו או המכירות שהרקיעו שחקים או אפילו המצעדים בהם היא שברה פחות או יותר את כל השיאים. אדל היא "תופעת השנה" כי היא פשוט הצליחה לגעת בכולנו. גברים נפלו מהבלדות שלה מבלי למצוא בהן טיפת דביקות, נשים מצאו את עצמן בתוך הקול הממכר שלה.
כולם רוצים לראות הופעה של אדל, כולם מוכנים לשמוע בפעם המיליון את Rolling In The Deep וליהנות מכל שנייה שלו, כולם מחו ביחד איתה דמעה בביצוע החי שלה ל-"Someone Like You". אדל היא התופעה של השנה כי היא פשוט הצליחה להביע רגשות שכולנו מכירים במילים ובקול שאין לאף אחד מאיתנו. והיא נתנה לנו אותו.
אחד הדברים העיקריים שאדל לימדה אותנו השנה היא שאפשר לכתוב בלדות פופ שיהיו עצובות ומרגשות, אבל בלי טיפת קיטש ודביקות בתוכם, כמו שרוב זמרות הפופ הרגילו אותנו עד היום. "Set Fire To The Rain", הסינגל השלישי מתוך האלבום "21" הוא אחד השירים החזקים ביותר שיצאו השנה. המילים העצמתיות של אישה שמבינה כמה היא חלשה מול אהבה הרסנית ביחד עם הפסנתר שמלווה ברקע וההגשה של אדל, יוצרים שיר מרגש, קורע לב שמצליח לגעת אפילו באחרון הציניקנים. שיר שגם בפעם ה-40 ששומעים אותו מצליח לרגש, להעריך את כנותה וכישרונה של אדל ולשמוע אותו שוב. (מאיה פישר)
ה-Foo Fighters
ההפו פייטרז חזרו השנה עם בוקס לפנים - סרט דוקומנטרי מצויין (Back & Forth) ויותר חשוב, האלבום אולי הכי טוב שלהם. בתזמון מושלם עם חגיגות ה-20 לאלבום "Nevermind" של נירוונה, להקת-האם שלו, התאחד דייב גרוהל עם כריס נובוסליק (בסיסט נירוונה לשיר אחד) ובוץ' ויג (המפיק של "נוורמיינד" שהפיק את האלבום) ויצר את אלבום הרוק הבולט של השנה עם שירים כמו "Rope" , "Arlandria, "Walk", וכמובן I Should Have Known הקורע.
דייב גרוהול גם יודע לשחק את המשחק ולספק סרטוני יוטיוב משעשעים לקידום סיבוב ההופעות, קמפיין של הופעות בגראז'ים של אנשים פרטיים והופעת אורח גאונית בסרט החדש של "החבובות" (דרור נחום)
פלורנס וולש
פלורנס וולש פרצה לתודעה כבר לפני שנה, אבל ב2011 היא לקחה את זה עוד צעד קדימה. "Ceremonials", האלבום החדש של וולש ולהקתה "Florence and the Machine", יצא רק לקראת סוף השנה, כך שאת ההשפעה שלו נוכל להעריך רק בסיכום של 2012. ובכל זאת, זו הייתה שנה משמעותית מאוד לזמרת. בין השאר כי אם חושבים על זמרות נוספות שהיו פעילות השנה, וולש לא התפשטה כדי להיצרב לנו בתודעה, לא חיפשה בכוח פרובוקציות זולות ולא כיכבה בשום סקנדל זול.
הסיבה שהיא הזמרת שהכי עשתה לי את השנה היא כי וולש התרכזה בחלק האומנתי של קידום הקריירה שלה, במקום להתמקד בהבלטת הפוש אפ האחרון שהיא מצאה. האלבום שלה הגיע כבר בשבוע הראשון שלו למקום הראשון במצעד הבריטי, נבחרה להיות מופע החימום בסיבוב ההופעות "360" של "U2" בארה"ב ובמקביל הרימה סיבוב הופעות בינלאומי. על הדרך היא נתנה הופעת אורח מצוינת בתכנית "אחת שיודעת" והפכה לאייקון אפנה, כשהשיא היה בהופעה בשבוע האפנה בפריז עבור שאנל. (מאיה פישר)
ביונסה
הייתה זו שנה עמוסה כל טוב לחמש האמהות של תורת הפופ: ליידי גאגא, ביונסה, אדל, בריטני ספירס וקייטי פרי. אך יותר מכל, הייתה זו שנה מצויינת לביונסה, שבשנים האחרונות נמצאת בזינוק מטאורי למעמד הדיווה אליו הגיעו רק וותיקות ממנה כמו אלה פיצג'רלד, ארית'ה פרנקלין ורבות וטובות. למעשה שנת 2011 היא לחלוטין השנה של ביונסה ולכן אם נצטרך לבחור את הרגע המשמעותי השנה הוא יהיה מורכב משתי פסגות אליהן הגיעה הדיווה השחורה השנה.
הראשון הוא הרגע בו חשפה ביונסה את בטנה ההריונית בטקס ה-vma ובכך גנבה את ההצגה מליידי גאגא שהצליחה להישאר בדמותה הגברית לאורך כל המופע ומבריטני שזכתה באותו ערב בפרס מפעל חיים ובמופע מחווה. כולנו גילינו שמלכת האר אנ' בי והסול נושאת ילד כשליטפה את ביטנה אחרי ביצוע מושלם לאחד השירים הטובים השנה Love On Top.
הפסגה השניה הייתה ביוני השנה כשהפכה ביונסה לזמרת-אישה הראשונה שהופיעה על במת פסטיבל גלסטונברי מזה עשרים שנה. מול 175 אלף מעריצים נלהבים, כנראה מספר המעריצים הגדול ביותר שביונסה הופיעה מולו, נתנה את אחת ההופעות הטובות שנערכו בפסטיבל, ואם יורשה לי להגזים, אחת ההופעות הטובות יותר שנערכו השנה בכלל וכזו, שמוכיחה את המעמד שכל כך מגיע לה - הדיווה הכי גדולה כיום. (דיויד ארונוביץ).
קנייה ווסט
אומנם האלבום My Beautiful Dark Twisted Fantasy" של קנייה ווסט יצא בנובמבר 2010, אבל את ההשפעה והיכולת של אלבום להישאר בתודעה, לוקח לפחות כמה חודשים לבחון.
והאלבום הזה היה עבורי ועבור אחרים רבים, פסקול של שנה. כל שיר בו, ללא יוצא מן הכלל, הוא פשוט מצוין ולא שום דבר פחות מזה. ההפקה, המילים, העיבודים והאורחים הנוצצים הופכים את "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" ל"מאסטר פיס" נוסף שקנייה ווסט הוסיף לארסנל אלבומי המופת שלו. ווסט בטוח שהוא המציא את הגלגל ואחרי שמאזינים לאלבום האחרון שלו, זה די מתבקש לענות לו "אמן".
אלא שאז ווסט מוציא פרויקט כל כך מגלומני ובינוני כמו "Watch The Throne", האלבום ששחרר השנה עם ג'יי זי, וההערכה העיוורת כלפיו מקבלת פרופורציות, ותואר "זמר השנה" נגנז ממנו באותו רגע.
אבל עם ארסנל שירים כמו "Power", All of the Lights" ,"Monster" (ואלה הם באמת רק קצה המזלג של האלבום) – מגיע לווסט לחלוק לפחות את התואר הזה. (מאיה פישר)
ביורק
אחרי שני אלבומים כושלים, הגברת הראשונה של המוזיקה האלקטרונית חזרה באלבום חדש בו הזכירה לכולנו מאיפה משתינה הביורק. מתברר שכשהיא רוצה היא יכולה. ב-"Biophilia" ניסתה האנקונדה האיסלנדית להשיב אליה את אהבת הקהל הרחב אחרי כמה שנים של ניכור, וחזרה לאותה נקודה בה היא נטשה אותו אי אז בתחילת העשור הקודם באלבום "Vespertine". למעשה, היא ממש התכתבה עם האלבום ההוא, בעיקר בצלילי תיבת הנגינה וברכות המלטפת בשילוב המורבידיות המפורסמת שלה.
כבר בשיר הראשון "Moon" אפשר לזהות את ביורק של פעם – המרגיעה ומסבירת הפנים. ב-"Thunderbolt" שמגיע אחריו היא מדברת על התשוקה האנושית הבסיסית לניסים. משהו שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליו בקלות. הסינגל הראשון והמופלא, "Crystalline", בועט ומגביר טיפה את הקצב.
הבלדה הנשגבת " Cosmogony" קורצת ללהיטה האלמותי "All is full of love", ומי שלא יתרגש ממנה כנראה שפשוט אין לו לב. רצוי להאזין לאלבום באוזניות כדי ליהנות מכל צליל וצליל שחבוי בשטיחים המוזיקליים הסבוכים של ביורק. רגע השיא של האלבום מגיע ברצועה השמינית, "Mutual Core" בו הזמרת המיניאטורית נותנת בראש בטכנו משובח מאין כמוהו. בשיר זה היא מוכיחה שמוחות גאוניים לאו דווקא מזדקנים עם הזמן – לפעמים הם רק משתכללים.
בנוסף, השדה האיסלנדית שחררה גם את אלבום האייפד הראשון בעולם, שמבוסס על אפליקציות שונות ומספק חוויה מוזיקלית שונה מזו שהכרנו. אני כבר מכור לאפליקציית Biophilia, בה אתם יכולים ליצור מוזיקה משלכם בעזרת אותם סאונדים ביורקיים נפלאים שקיימים באלבום. מומלץ זה אנדרסטייטמנט. (ניר סלונים)
אדי ודר
דווקא בשנה שבה העולם חגג 20 שנה לאלבום "TEN" של פרל ג'אם, ואחוז גבוה מהאלבומים שיצאו מתהדרים באפקטים כאלה ואחרים, אלבום פשוט כמו "Ukulele Songs", אלבום הסולו השני של אדי ודר, סולן "פרל ג'אם", מתבלט כל כך.
יוקולילי, כלי מיתר שמזוהה בעיקר עם הוואי ותרבות החופש והגלישה שלה הוא הכלי הכמעט יחידי שמלווה את ודר לאורך 16 שירים (טוב, יש פה ושם גם קצת גיטרה), בעיקר יוקולילי והקול של ודר, כלי נגינה מדהים בפני עצמו.
הפשטות וההתפשטות שודר מציג באלבום, לוקחות את המאזין למקום טוב, חמים ובטוח שבא להתכרבל בו ולא לעזוב אותו. ביצועים חדשים לשירים של "פרל ג'אם" ("Can't Keep", "Longing to Belong"), הקלטות לשירים שודר כתב לפני יותר מעשור ומעולם לא הקליט, חמישה קאברים, כולל אחד מוצלח במיוחד ל- "Dream a Little Dream", שני דואטים, קטעים אינסטרומנטליים ושירים על אהבה, אובדן, גלישה - והכול פשוט, פשוט, פשוט. לשמוע ולהתאהב.(מאיה פישר)
דאוס
האלבום הלא מפורגן של השנה אבל בעצם הכי טוב שיצא הוא "Keep You Close" של Deus. רגע לפני סוף השנה הוציאו הבלגים את "Keep You Close" אלבומם השישי והטוב ביותר מאז אלבום הבכורה המוערך שלהם " Worst Case Scenario" מ-94'.
טום ברמן יצר תשעה שירים חזקים על מערכת יחסים מתפוררת כששני שירים בולטים מעל היתר. הראשון הוא Keep You Close" שיר הנושא התזמורתי והרגשני, שעוסק בחוסר היכולת לקבל את זה שהצד השני המשיך הלאה: "הפרח נחתך אבל הוא עדיין גדל / אני הולך להשאיר אותך קרוב לתמיד".
מהצד השני הגיע Twice - we survive הקר והאכזרי, שכולל הופעת אורח מפתיעה - מתוך שני שירים שבאלבום - של גרג דולי מה"טוויליט סינגרז" ו"אפגן וויגז". התוצאה מצוינת. (דרור נחום).
בון איבר
ג'סטין ורנון הידוע יותר בשם הבמה שלו, בון איבר (שיש לקרוא כמו "עיוור"), הוא אחד הדברים החמים ביותר בסצנת האינדי העולמית כבר יותר משנה. אבל 2011 הייתה ה-שנה של בון איבר בה הוא חצה לגבולות המיינסטרים, רחמנא ליצלן, כתב והקליט עם קניה ווסט מספר שירים באלבומו האחרון ( "Lost In the World", שגם מסמפל אחד משיריו ו-"Monster"), הוציא אלבום שלישי במספר שנושא את שמו וזכה בארבע מועמדויות לפרס ה"גראמי" הקרוב.
"Perth", השיר שפותח את האלבום האחרון, נשמע כמו אות, כמו סימן דתי שנוצר כדי להזכיר מהו כוחה של מוזיקה ואיך היא יכולה לחדור לתוך הגוף, להשתלט על כל חלק בו ולגרום למאמין בכוחה להתמכר כמו ששום סם לא יכול. השימוש במילות תואר שקשורות לדת והתמכרות, לא זרות לבון איבר או למעריציו. משהו בקול המיוחד (ואפקט ה-Reverb החזק לו הוא זוכה במיקס), בלחנים וההפקה שמים את המוזיקה של בון איבר, כבר בשמיעה ראשונה, במקום מיוחד ועוצמתי בלב. הוא לא נשמע כמו שום דבר ששמעתם לפני זה, הוא מוכיח עד כמה "מים שקטים חודרים עמוק" והוא בעיקר מעורר רעב אדיר לשמוע עוד ממה שיש לו להציע. (מאיה פישר)
קייט בוש
קייט בוש בת ה-53 נחשבת לספינת האם - האבטיפוס של זמרות יוצרות, מטורי איימוס ועד נציגות טריות כמו פלורנס וולש. האלבום "50 Words for Snow" היה אלבום האולפן הראשון מאז 2005 (שכולל חומרים חדשים) של היוצרת המוערכת (שהתפרסמה בשנת 1978 עם הלהיט הראשון שלה Wuthering Heights).
האלבום הציג שבע יצירות ארוכות ומורכבות של סיפורי חורף אינטימיים. מסוג האלבומים שעובדים נפלא כמוסיקת רקע למסאז' חושני, פתיחה בקלפים או קריאה בקפה. כמובן שהוא עבד גם כפסקול מושלם לבית קפה חמים, כשבחוץ יורד גשם זלעפות, או סתם לליל חורף סגרירי מתחת לכירבולית. השלג של בוש הוא לבן פילם נוארי, אווירתי, דרמטי ויותר מהכול – מסתורי.
בשיר הראשון, "snowflake" בוש מזכירה לנו כמה גבוה היא יכולה להגיע עם הקול שלה. מדובר ביצירה של 10 דקות בה היא והפסנתר מנהלים רומן חרישי, מרגש, נוגה ומלנכולי - או במילים אחרות, שיר קייט בוש קלאסי. השיר השני ממשיך באותו נרטיב שקט ועגמומי. השיר השלישי הוא הארוך באלבום 13:32, וכשמו כן הוא - "מיסטי", כמו כל האלבום שמדיף ריחות קטורת.
ב"wild Man", בו בוש מארחת את אנדי פרוודר לו בפזמון הוא יציאה מקורית. משהו שם מרגיש קצת כמו כשדייויד בואי פגש את "אייר", מוזיקה שמימית במיוחד בז'אנר משל עצמו וליגה משל עצמו. בשיר החמישי בוש מארחת את סיר אלטון ג'ון בדואט דרמטי כמו שרק שניהם יכולים לבצע. "Snowed In at Wheeler Street", והשיר המרגש ביותר כאן, שיר-סרט, עם עלילה מותחת ומפותלת כמו אופרת רוק שלמה בשיר אחד, וכשאלטון וקייט זועקים אחד לשני "אני לא רוצה לאבד אותך שוב... לא שוב", אי אפשר שלא להצטמרר.
בשיר השישי הנושא את שם האלבום "50 מילים לשלג", ברנש בשם "ג'ו" מקריא חמישים מילים נרדפות/כינויים לשלג, ובוש סופרת אותם אחד אחד. כשהוא נעצר היא מדרבנת אותו להמשיך ושרה לו "קדימה ג'ו נשארו לך עוד 44...", וכששוב הוא נעצר היא מזמרת פעם נוספת "קדימה ג'ו נשארו לך עוד 32...". שיר הזוי שהוא מופע מחול שלם. השיר השביעי, "בין מלאכים" שחותם את האלבום, הוא גם הקצר ביותר (רק 6:49). בוש המלטפת עוטפת את החלל כמו עשן, מפזרת לכל עבר אבק מלאכים וחודרת לנבכי הנשמה. היא נשארת שם, עמוק בפנים, הרבה אחרי שהאלבום מסתיים. (ניר סלונים)
ליקי לי
כמה עצוב להסתכל על רשימת האמנים החדשים שפרצו לתודעה השנה ולראות רק זמרת אחת שראויה לתואר הזה. ליקי לי, היא לא זמרת שמתחנפת לאוזן והסגנון המאוד אינדי-שוודי-פופ-אלטרנטיבי-אפל שלה בוודאי לא יהפוך אותה לשם מוכר בכל בית גם ב-2012.
ובכל זאת, השנה היא הצליחה לפרוץ את מחסום קהילת האינדי ולצאת מגבולות שוודיה בזכות הסינגל המצוין "I Follow Rivers", שגם זכה לביצוע טוב בסדרת הלהיט האמריקאית, "Glee", ששמה מידית במרכז המפה כל סינגל שמגיע לביצוע בה.
השיר לקוח מתוך אלבומה השני של הזמרת, "Wounded Rhymes", אלבום חורף אולטימטיבי, עטוף בסאונד אלטרנטיבי, קודר ואפל. האלבום זכה לביקורות טובות מאוד מצד המבקרים אך למרות זאת, שני הסינגלים הבאים שיצאו "Sadness is a Blessing" ו-"Youth Knows No Pain" לא הצליחו לשחזר את ההצלחה של "I Follow Rivers". (מאיה פישר)
איימי וויינהאוס
הקלישאה אומרת שאתה לא יודע כמה משהו היה חשוב לך עד שאתה מאבד אותו. תמיד הערכתי את איימי וויינהאוס כזמרת גדולה, אבל לא סגדתי לה כמעריץ. חשבתי שיש לה עוד דרך לעבור עד שנוכל לומר את שמה בהבל פה עם ארית'ה פרנקלין ובילי הולידיי.
מי שעקב אחרי השנה האחרונה של איימי לפני מותה נמלא בעצב מהול בדאגה מהול ברחמים, אבל גם בחיוך, כי הדיווחים הפכו הזויים מחודש לחודש וקשה היה לראותה ברגעיה המביכים, מנסה לשיר על הבמות ולהישאר שפוייה ומצד שני, בעולם שקוף כמו זה שאנו חיים בו, מופעי האיימים של איימי סיפקו להמונים בידור זול ומציצני, פוגעני.
קלישאה שניה אומרת שהמוות מייפה את המתים. הליכתה של איימי וויינהאוס הפכה אותה בבת אחת מבובת השעשועים של התקשורת לדיווה נצחית. הגוף מנסה להיגמל מסמים, הרעלת אלכוהול כתחליף, הלב מפסיק לפעום, ותוך שעה בחורה צעירה ואבודה עולה לדרגת קדושה שמעטות בנות גילה הגיעו אליה אחרי שני אלבומים.
הצטרפותה ל"מועדון 27" היתה כבר כמעט יותר מדי. כנראה שבמקרה שלה אלוהים הלך עד הסוף בעניין הסימון שלה כזמרת מלאכית לעולמי עד.
אז הנה הגיע האלבום השלישי, זה שלאחר המוות, וכולם טוענים שהיא הזמרת הגדולה בדורנו. ווקאלית וכמגישת שירים זה כנראה נכון, אבל אני אזכור את איימי וויינהאוס גם כמי שהרסה לעצמה את החיים כיוון ש(זהירות, קלישאה שלישית) לא היתה מסוגלת להתמודד עם ההצלחה, ולא רק כאלילת נשמה. (אסף נבו)
>> מבקר המוזיקה שרון מולדאבי מכריז על 2011 כ"שנת הנשים" בפופ העולמי