ב-7 ביולי הקרוב רמי פורטיס יהיה בן 60. כמעט בלתי נתפס שהפאנק-רוקר המבריק הזה, שאחראי לכמה מהרגעים החשובים בתולדות הרוק המקומי והמוזיקה הישראלית בכלל, סוגר שישה עשורים של צעקות, התרסות, חיוכים זדוניים ורטט על הבמה.
הבוקר פורטיס מוציא את "מול הקניון", שיר ראשון מאלבום חדש, שבו הוא לועג לכוכבי המוזיקה הים תיכונית שהפכו לאלילים החדשים והנערצים של התרבות הישראלית, ומציב מולם מראה כואבת, כמו שרק פורטיס יודע לעשות - עם הומור, עם זלזול, עם בעיטה מכוונת היטב לאיזורים הרגישים. הוא נותן כאן בראש לאלה שנוסעים ב-BMW אבל בוכים שדופקים אותם. וכדי שיהיה מעניין - השיר עצמו, אותו יצר עם עידו אגמון, גיל סמטנה ויובל שפריר, נשמע חצי מזרחי, עם צליל ונגינת גיטרה שגזורים מהסגנון המיתולוגי של יהודה קיסר ואריס סאן.
וכך שר הפורטיס: "הביטו באלים החדשים שרים לחתונת הכסף, ומתייסרים במגדלי זהב, צאו וראו בכוכבים החדישים היכן בגדי המלך, נסיך עירום בתלבושת אחידה / מול הקניון, על הכביש החם, יושב בב.מ.וו ושר למזומן, שר על מקופח קטן / הקשיבו לקולות המתחדשים, משוררים הכל סבבה, משוררים אך לא אומרים דבר, הנה המתייוונים החדשים, בניה של תרבות נכחדת, מתבוללים כל הדרך אל הבנק / מול הקניון על הכביש החם, יושב בבמוו ושר למזומן, שר למקופח קטן / מול הקניון על הכביש החם, יושב בבמוו ושר למזומן, שר על מקופח שמנמן".
"השיר הזה אולי מאוד מבלבל ואני רוצה לדייק", מבקש פורטיס. "הוא מכוון לקיפוח באופן כללי, כי כולם מקופחים, אין יותר לא מקופחים. מרוב המקופחים את המקופחים האמיתיים לא שומעים יותר. גם אני בתוך זה, השיר הזה הוא גם עלי. לכולם יש חתיכת פלסטיק והם נוסעים באוטו חדש, גרים במגדלים ומתלוננים שדופקים אותם. השיר הזה מחודד על הדבר הזה. בזמן שיש מאוד מקופחים שאותם אתה לא שומע".
-מהמילים עולה שיש פה כוכב ים תיכוני שיושב ב-BMW שלו.
"הדימוי פה הוא ברור. שאלתי את הדימוי של הב.אמ וו. כי זה מסמל משהו. אבל זה שיר שלא מכוון לאדם מסוים או למישהו מסוים. אם מישהו יגיד שזה עליו - זה עניינו".
_c.jpg)
-אפילו אפשר לחשוב שכתבת אותו על דמות שמזכירה את משה פרץ, חברך ל"אקס פקטור".
"לא, משה הוא חבר שלי, זה לא עליו, זה לא על המקומות האלה. אני כבר שנים הולך עם התחושה שיש אנשים שכל הזמן בוכים, ונהיה אישיו של קיפוח. אנחנו דור שלישי או רביעי של ישראליות. נולדנו פה, המצאנו את המציאות הזו, אז זה לא רלוונטי יותר, צריך להתבגר, ויש פה משהו עם הומור מסוים".
-הרבה בכלל לא יודעים שאתה עצמך חצי עיראקי.
"נכון, אמא שלי עיראקית, סבתא שלי היתה עיראקית. גדלתי כילד במעברה, בצריף מפח, בלי מים, בלי חשמל. אבל סבתא שלי מעולם לא אמרה שקיפחו אותנו. זה לא הנקודה. לא רציתי לעשות מעצמי שייך לקבוצה כזו או אחרת. אני שייך לישראל, חי על האדמה הזו, לא מרגיש שונה ולא חושב שדפקו אותי. יכול להיות פה אחלה, אבל זה קשור לחלוקה שיש פה לקבוצות - חרדים, מתנחלים, אשכנזים, מזרחיים, נוצרו כאן קבוצות כוח שכל אחת מושכת לכיוון שלה ומתלוננת על קיפוח, ונמאס מזה".
-בפסק הדין של אולמרט התנגן לי בראש "יפה אך מושחתת", שעשית בזמנו עם שלומי ברכה.
"ומתי זה היה 97'? 98'? אתה רואה שלא השתנה הרבה מאז?. אנחנו מדינה צעירה שכולם רוצים לנהל. כל אחד חושב שהוא יודע יותר טוב מהשני ונהיות קבוצות. כל אחד מייצג במקרה הטוב את דעת החברים שלו, והתוצאה היא שבפוליטיקה אנשים דואגים רק לעצמם. לכן בעיני המילה 'קיפוח' ריקה מתוכן. אלה שבנו את המדינה היו להם אג'נדות, אוקיי, אבל מאז עבר המון זמן. והנה תראה, אולמרט עשה לך אסוציאציה לשיר שלי על מדינה יפה ומושחתת".
-המשך המשפט בשיר הוא: "זה לא יגמר לעולם".
"אולי יום אחד זה קצת יירגע. הכל היום הכל יוצא החוצה, בעידן האינטרנט אי אפשר יותר להחביא סודות. פעם ההם שם למעלה היו עושים משהו - מי בכלל היה יודע מה עשו. היום יש לך אינטרנט - מייל, פייסבוק, וואטסאפ, ותוך חמש דקות כל המדינה יודעת הכל על כולם. ואם כולם יודעים ואין סודות, אז קשה יותר להיות מושחת. בסופו של דבר, יש אנשים חרא ויש אנשים טובים, זה מה שיש. אני מקווה שעם הזמן יהיו פה יותר אנשים טובים ופחות חארות".
-על מה עוד כתבת באלבום החדש?
"אני לא אוהב להיות נוסטלגי ולחפור בעבר, אבל פתאום מצאתי את עצמי קורא טקסטים ישנים שלי ורק בדיעבד אחרי הרבה שנים מבין על מה כתבתי אותם. כי בכתיבה שלי אני רץ, אינטואיטיבי, ואם זה מצלצל לי טוב אני משאיר, גם אם יש הרבה דברים סתומים. ברמה הפרטית זה היה חשוב לי, כי אף פעם לא עשיתי שיחה כזו עם עצמי. היום מצליח לעשות פרשנות לעצמי. והיום אני מבין שהכתיבה שלי משתנה והיא עדיין לא רצונית. היום אני לא יכול לכתוב על דברים רעים, זה נורא מוזר. בכל השירים החדשים אני לא מסוגל לכתוב על דברים רעים. פתאום אין לי טענות והאשמות ואני לא שופט אף אחד. היום אני לוקח את המציאות ממקום אחר לגמרי. אולי זה התבגרות ואולי אני בשולם עם העולם כי גמרתי את המלחמות שלי, שהצעירים ימחו. אני היום יותר משתף מאשר מתבונן. עוד מעט 40 שנה אני שותף עם הפורטיס הזה, שעבדתי אצלו, ורק עכשיו אני מתחיל ליהנות ממנו, רק בשנים האחרונות".
"לצערי אני לא רואה הרבה צעירים נובחים היום. מצפים ממני שאנבח לנצח"
-אבל הנה הוצאת שיר נושך, או כמו ששרת ב"חצי אוטומטי" - "תמיד יש על מי לנבוח".
"לנבוח צריך לדעת. לצערי אני לא רואה הרבה צעירים נובחים היום. מצפים ממני שאני אנבח לנצח, אבל מצד שני שלא אחזור על עצמי. הנה השיר החדש הזה הוא סוג של נביחה, הכלב הזקן פורטיס עדיין נובח. לצערי חבר'ה צעירים בארץ מסתכלים על מוזיקה בצורה זקנה. הם מחפשים קודם כל את ההצלחה, הפרסום, האקזיט, הכסף, רוצים למכור, לעשות 'סולד אאוט' עוד לפני שכתבו שיר. אבל מוזיקה זה קודם כל יצירה, על זה בנויה המסורת, וזה הולך ומתדרדר, זה מה שהכי חסר לי - היצירה, אמירה, ואין את זה. אבל זה לא רק בארץ, זה בכל העולם ככה. כולם רוצים להגיד שהכל על הכיפאק ובואו נהיה פופיסטיים והכל בסדר. אין לי משהו נגד פופ, אבל היוצרים הטובים הולכים ונעלמים. מי שעושה היום מוזיקה הרבה פעמים עושה אותה לעצמו או בשביל כסף, פחות אכפת לו ממה שקורה בעולם מסביבו".
_c.jpg)
-יגידו עליך שבעצמך ישבת ב"אקס פקטור".
"אחרי כל מה שעשיתי, בשנים האחרונות שחררתי הרבה כבלים וגיליתי כל מיני פורטיסים שחיים בי. פעם הייתי שייך לז'אנר מסוים והייתי מוגדר. בשנים האחרונות אני הרבה יותר חופשי. ופתאום הלכתי ל'אקס פקטור'. אבל אין לי הסבר לתת על כל דבר ולכל אחד. ברמה הפרטית פורטיס-האמן שחרר אותי להציג פרסונה פרטית של פורטיס-האיש, ולא רק פרסונה ציבורית. נשבע לך שנורא פחדתי ללכת לשם, כי מבחינה אישיותיות לפני שלוש שנים נגיד לא הייתי עומד בזה. זה היה נראה לי גדול עלי, זה היה משהו לעבור עם עצמי, מאמץ אישי שלא עשיתי בדלת אמותיי. ב'אקס פקטור' היתה לי גם התבוננות על עצמי מבחוץ ומבפנים והתחלתי להבין שאני יכול ליהנות מהעבודה הזו. אני שייך לדור שבו ההורים עסקו רק בהישרדות, היום זה כבר לא ככה למזלנו".
ומה גילית על הדור הצעיר? איפה שירי המחאה של הטבעונים והירוקים?
"כן, אתה צודק. יש מלא פעילים למען הסביבה או למען כל מיני מטרות, אבל אין להם פסקול. ב'אקס פקטור' עבדתי עם חבר'ה צעירים, 15-20 זה הטווח, ואחד הדברים שהדהימו אותי אצל הילדים המקסימים האלה, זה שלא מעניין אותם כלום. שום דבר ממה שקורה במדינה. לא חדשות, לא עיתון, כלום. בהתחלה זה הרגיז אותי כי אני גדלתי בדור שבו תמיד צריך לנקוט עמדה. אבל אז חשבתי על זה אחרת והבנתי שאולי אם הם לא רוצים כלום - אז לא יקרה כלום. אם הם לא רוצים מלחמות - אולי לא יהיו מלחמות. אם בם לא רוצים לשלוט - אולי יהיו פוליטיקאים מושחתים. אם בעתיד לא יקרה כלום, אז למה צריך לעסוק כל הזמן במשהו ולגדר דברים. אין להם את זה. אפילו עניין הג'נדר - הם לא מתרגשים מזה, זה לא מעניין אותם, זה רגיל. בדור שלי היו עושים מזה עניין גדול. להם זה מובן מאליו שבן יכול להיות עם בן, ובת עם בת. זה כמו שאין מקופחים מבחינתם. זה כאילו לא קיים, הבדלים בין צבע, גזע או ג'נדר - זה לא מעניין אותם. וככה יצאתי מעודד, כי ראיתי את המצב ההפוך למה שכולם רואים".
-אתה מדבר על מרד נעורים אסקפיסטי, במדינה של מלחמות המרד בדור ההורים הוא לברוח מהאקטואליה.
"כן, לבלות וליהנות, זה הדבר היחיד שמעניין אתם. בהתחלה עסקו פה רק בהישרדות. הדור הזה לא עוסק בהישרדות כי הם לא חייבים להילחם, הם רוצים ליהנות מהחיים. המציאות הישנה קיימת, ותוך עשר שנים היא תחזור בין אם נרצה או לא, אבל הרבה דברים שאנחנו רגילים אליהם יעלמו מהחיים שלנו, כי את הדור החדש הקיצוניות לא מעניינת".
-אם כבר פער דורות - ב-4 ביוני בפארק הירקון את מחמם את ה"רולינג סטונס". הזוי?
"תשמע, זה באמת מדהים. אתה לא מבין כמה. שלחו אליהם וידיאו שלי מהופעה בבארבי, ואמרתי על הכיפאק, לא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי תקופה שאלתי את שוקי אם קרה עם זה משהו והוא אמר שהם בעיקר מתעסקים בהתאבדות של החברה של ג'אגר ולא פנויים לכלום, ולא התעסקתי בזה. לפני שבוע אני מקבל טלפון משוקי שאומר לי - הגיע מייל שקית' ריצ'ארדס אהב את מה שראה, ושמח שאני אופיע לפניהם. זה מדהים, כי שמעתי אותם כילד במצעדים ברדיו, הם היו לי באוזניים, בין אם אהבת או לא אהבתי, הם חלק מהילדות והנעורים שלי. אז זה וואו".
-שורה יפה בקורות חיים.
"לגמרי. מבחינתי זה מתקשר לכך שאני עכשיו נהנה ומבלה. לפני שלוש שנים היית אומר שאני צריך לחמם אותם, והייתי נכנס להתקף חרדה והייתי מוותר על זה. לא היה לי את המכונה שמאפשרת לי היום לשחרר וליהנות ממה שאני עושה".
_c.jpg)
-הייתי בבארבי בערב שבו נאלצת לרדת מהבמה באמצע הופעה. זה נגמר בצנתור כפול.
"הייתי באותו ערב בהתקף חרדה. אני עירני לעצמי ולגוף, ואמרתי מה עכשיו צריך לעשות. הרגשתי לא טוב וצריך לקחת החלטה - ממשיך, או שההופעה פחות חשובה ממה שאני מרגיש. החלטתי לרדת ותודה לאל לא היה שום דבר. הסיפור נע בשני מסלולים מקבילים. אם אני לא אוהב יותר, ולא תהיה לי תשוקה - אני לא אמשיך, כי התשוקה האמיתית היא לכתוב, והופעות הן בונוס. ואם חס וחלילה אני לא מסוגל יותר ברמה הפיזית לעשות את זה, אז גם לא אמשיך. אבל אני מרגיש ההפך, אני מרגיש מצוין, ואני רוצה להמשיך להופיע. אני מרגיש שאני מבלה שם. למדתי ליהנות מהדברים האלה, מה שפעם היה קשה".
-מה בכל זאת גילית על עצמך?
"שלפעמים צריך לקבל כפות שיעמידו אותך במקומות חדשים. גיליתי עוד פורטיס שלא ידעתי שקיים שם. אני היום יכול לדבר על זה שלאורך השנים אני עוקב אחרי מי אני כדי לא להיות מנותק מעצמי ולא לעשות הנחות לעצמי ולא לחיות באשליה. אני מאוד ער לעצמי. אני עוקב אחרי האובולוציה שלי שהיא מאוד חשובה לי. אני לא רוצה לחזור על עצמי ועסוק בלהמציא את עצמי מחדש. בעיני זה קריטי לאמנים ובכלל לכל מי שעוסק ביצירה. הוא בעצמו יכול להיות יצירה. לכן השתחררתי מהדבר הזה. וכשאני הולך לדבר בטלוויזיה זה לא אני, זה פורטיס אחר, או פורטיסים אחרים, שלא ידעתי עליהם. שנים התחבאתי מאחורי עצמי. למעשה אני אנתרופולוג של עצמי".
-ב-7 ביולי הקרוב אדוני יהיה בן 60.
"מבחינתי תוריד את האפס. כן. אין לי בעיה להיות 'ילדותי לעצמי', יש לי שיר כזה. זה עונה לך על כל השאלות".
_c.jpg)
-עבור הרבה אנשים אתה סמל. וכשהסמל הזה מגיע לגיל 60 להרבה אנשים זה אומר משהו על עצמם.
"זכיתי שזו העבודה שלי. אתה עושה מוזיקה כי אתה חולם על מוזיקה ואתה לא מדמיין לעצמך לאן זה יגיע במשך שנים. זה מדהים. יש לי הופעות צהרים בשישי בזאפה ובאים הורים שלא יכולים להגיע בלילות לבארבי, עם ילדים בני 4-5 והלדים שרים את 'נעליים' וקופצים על השולחנות. ההורים שלהם גדלו עלי והשעה הזו מאפשרת להם לבוא עם הילדים. זה גדל ותפס דיבור ואז קלטתי שבסוף ההופעה הילדים עולים לבמה ושרים איתי על הבמה את 'אין קץ לילדות', ואז אני הולך הצידה ובוכה. פשוט בוכה. ובסוף ההופעה עומד מולי סבא עם תינוק על הידיים ואומר לי 'ראיתי אותך בפינגווין לפני 35 שנה'. אתה מבין? ואני אומר לעצמי שלא יכול להיות שזה קורה לי".
-כי השירים נשארים לנצח.
"זה נכון, אבל מה שמדהים הוא שהשירים האלה והמוזיקה הזו הלא נועדו להתחבר ככה לקהל, וכנראה שטעיתי. אני הולך למקומות עם קהל כזה או אחר שלא הייתי מצפה שיידעו בכלל מי אני, ומכירים, השירים עשו את העבודה. זה היה שווה לכתוב אותם. אני אוהב אותם, כי תראה לאן הם לקחו אותי עד היום, וזה כל היופי בכל הדבר הזה. תראה איזה כוח יש למוזיקה, וואו".
-אבל אתה לא מרגיש בן 60.
"אני מקבל בפייסבוק לייקים מצעירים ובני נוער, וזה לא מובן אליו שיקרה כזה דבר. כי חבר'ה בגיל הזה שומעים מוזיקה מהחברים שלהם, ויותר ויותר אני פוגש תיכוניסטים ולא מאמין שהם אוהבים אותי. זה מאוד משמח, ולא רק ברמה האישית. אני אומר שיש קהל ואתה צריך למצוא את הנתיב הנכון, ולא לחשוב שאי אפשר. אסור לחשוב שאתה מקופח. מוזיקאים צריכים לצאת מהגטו הזה של ז'אנרים ומגדרים. יש מוזיקה טובה או לא טובה. והנה סגרנו את המעגל - כי השיר הזה יוצא נגד הבכי של 'דפקו אותי'. ההתבוננות הזו אופטימית ומחפשת מה חיובי. אני לא חושב שהכל חרא. הכל אחלה, והכל בעיני המתבונן".
_c.jpg)