"בהופעה הקודמת שלי בישראל, בנמל חיפה, עליתי לבמה ולא שמתי לב שיש מדרגה. נפלתי אחורה, הגב שלי נחבט באחד המוניטורים, ושלושה חודשים אחרי עוד נזקקתי לטיפולים רפואיים כך שאני זוכר אתכם מצוין", אומר ספק בצחוק ספק ברצינות הזמר הבריטי פול יאנג, שנחת אמש בארץ לסדרת הופעות.
-מה עוד אתה זוכר?
"ישבתי במסעדה בחיפה, וחברי להקת 'Blur' שהופיעו באותו פסטיבל מוזיקה ("רוק ובלוז בנמל" בקיץ 93', ט.פ) נכנסו והתיישבו שולחן לידי. רציתי לגשת לסולן שלהם, דיימון אלברן, ולהציג את עצמי אבל התביישתי".
יאנג, בן 52 כיום, הוא עוד חוליה בשרשרת אמני האייטיז המתקמבקים על גב הנוסטלגיה לטעם של פעם. בשנת 83' הגיע אלבום הבכורה המופתי שלו, "No parlez", לפסגת מצעדי המכירות. גרסת הכיסוי שלו ל "Wherever I lay my hat" של מרווין גיי הפכה ללהיט ענק, כך קרה ל "Come back and stay" ול "Love of the common people". ליאנג, לבן ששר שחור, הייתה היכולת הנדירה לקחת שירים ישנים ולהמציא אותם מחדש בצלמו ובדמותו. עובדה שהפכה אותו לאשף גרסאות הכיסוי.
גם מראה חיצוני מלבב וגובה מרשים (הוא עדיין שמור היטב, למרות השיער שהאפיר בצדדים וכמה קילוגרמים שנוספו) לא הזיקו לעליית מניותיו. באופן אירוני, דווקא בשנים האחרונות בהן הוא כותב ומלחין את רוב שיריו בעצמו כבר אין הרבה ביקוש לכישוריו החדשים. אלבומו האחרון, "Rock swings", יצא לפני שנתיים ונגוז. לארץ הגיע במסגרת סיבוב הופעות עולמי לציון 25 שנים ליציאת "No parlez", והשקת אוסף מלהיטיו הישנים.
"אני מבצע בעיקר שירים משני האלבומים הראשונים", אומר יאנג במסיבת עיתונאים שקיים הבוקר במלון שרתון מוריה בתל אביב, "יהיו גם שירים חדשים יותר, אבל אני יודע למה מצפים ממני והאמת שכיום גם לי נעים יותר לחזור לחומרים האלה. בשנות ה 80' היה לי קשה למצוא את מקומי. לא אהבתי את רוב המוזיקה ששמעתי. לא אהבתי סינטסייזרים, למרות שכולם נגנו בהם וגם אני לא חף בעניין למרות שהשתדלתי להפחית את השימוש בכלים אלקטרוניים באלבומים שלי למינימום. כיום אני מופיע עם ליווי אקוסטי כמעט לחלוטין".
-אתה מתגעגע לאייטיז?
"לתקופה עצמה, לא. אני מתגעגע ליצירתיות שהייתה אז. כולם שלבו השפעות מוזיקליות. כל דבר הלך עם כל דבר. הדיסק היה המצאה חדשה, כך גם הוידיאו קליפ. אלו היו צעצועים חדשים לשחק בהם וכולם אהבו לשחק. המראה החיצוני היה חלק בלתי נפרד מהעניין. אם רצית לעשות מסיבה, יכולת להתחפש לזמר האהוב עליך כמו בוי ג'ורג' או אדם אנט. שוב, מבחינה מוזיקלית היו מעטים שבאמת למדו לעומק את כל החידושים הטכניים של התקופה. הווארד ג'ונס, למשל, היה האחד הראשונים שהבינו איך לתכנת נכון סינטסייזר כדי ליצור מוזיקה איכותית ולא רק אפקטים".
-ספגת הרבה ביקורות שליליות בזמנו, הן בגלל העובדה שרוב להיטיך היו גרסאות כיסוי והן בגלל החומרים שבחרת לחדש, כמו הביצוע ל "Love will tear us apart" של "ג'וי דיויז'ן".
"או, אני זוכר מצוין את הביקורות אחרי שהקלטתי את השיר הזה. לא האמינו שיש לי החוצפה לקחת המנון דיכאון ולתת לו צבע כל כך רומנטי. אבל בעיני זה תמיד היה כל העניין. למה לחדש שיר, אם הוא ישמע בדיוק אותו הדבר?
גם את הביקורת על בחירתי להיות מבצע לשירי אחרים אני לא מבין עד היום. מאז ה'ביטלס' השתרשה המחשבה שכולנו חייבים להיות יוצרים או שאין לנו זכות קיום. יכולת הביצוע נעלה בעיני לא פחות. בימי הזוהר של חברת 'מוטאון' בשנות ה 60', המוזיקה שגדלתי עליה, הקליטו שש או שבע גרסאות שונות לכל להיט. עד היום מעטים זוכרים מי היה הראשון לשיר מה וזה גם לא חשוב. העיקר שיש מורשת מוזיקלית מפוארת ששרדה את מבחן הזמן".
-חשבת לכתוב יותר שירים מקוריים?
"לא אהבתי לכתוב שירים. הייתי הרבה יותר צעיר וחסר סבלנות, אז לשבת חמש שעות בחדר ולחכות שיצוץ לי בראש רעיון לשיר? כיום אני מבוגר בהרבה, מנוסה יותר, יש לי על מה לכתוב כי חוויתי דבר או שניים בחיי".
-היה שלב בו חששת להגיע לישראל, בעקבות הדיווחים על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה?
"לא. אם ההפקה בישראל הייתה מחליטה לבטל הייתי מבין אותם, אבל הסבירו לי שההופעות מתקיימות הרחק מאזור הקרבות והודעתי שמבחינתי אני מגיע. בלונדון היו בזמנו לא מעט פיגועים של המחתרת האירית, כך שכמה פיצוצים לא היו מרתיעים אותנו".
-זה נכון שבתך חיה בישראל כמה חודשים?
"כן. יש לה פה חברים והיא התארחה אצלם".
-היא נתנה לך כמה טיפים מה כדאי לעשות ואיפה לבלות?
"לא. לדעתי, היא לא ממש מעוניינת שאגלה איפה הייתה ומה עשתה".
פול יאנג יופיע מחר (יום ה') ב20:30 בהיכל התרבות בתל אביב, ביום שישי ב-21:00 במרכז הקונגרסים בחיפה ובמוצאי שבת ב-22:30 במועדון רידינג 3 בנמל תל אביב.