סינדי לאופר אירחה את נינט במופע שכולו אייטיז

הזמן כמו קפא מלכת ביקום של סינדי לאופר. 30 שנה אחרי שמילאה את חלומות ילדותנו בדמות של נערה ג׳ינג׳ית שרק רוצה לכייף (מי ידע אז שהיא כבר כמעט בת 30...), הגיע כוכבת האייטיז להיכל נוקיה עם מכנסי עור, חולצה עליונה שורה צמודה מדי, עם שובל מוזר מאחורה, וצבע שיער שיש מדינות שבהן מכניסים עליו לכלא, בת 60 שמתעקשת להתלבש ולהיראות כמו בת 24.

הבחירה של לאופר והמפיקים בנינט טייב כמופע חימום היתה בחירה לא רעה, למרות שאם הולכים על אייטיז וקטע שיער מוזר - הרי שסי היימן היתה יכולה להתאים יותר, למי שבאמת רוצה להרגיש בשנת 85'. לנינט יש אנרגיות וכריזמה, אבל הקהל שבא ללאופר לא חיפש את השירים הרועשים שלה ונותר אדיש. כי אם כבר התרפקות אייטיז, אז למה לא קורין אלאל עם שירי האלבום הראשון, כמו "מותק".

True Colors עם נינט טייב

ב-21:40 לאופר עלתה לבמה, ומיד החלה לדבר אל הקהל - מוטיב שיחזור על עצמו בהמשך הערב. היא פתחה עם אנרגיות אדמוניות גבוהות ב-"Money Changes Everything" האגרסיבי ונשמעה כמו מופעי הרוק הגדולים והכוחניים של שנות ה-80'. כאילו השנה היא 1984 והגיטרות של "קווין", "בון ג'ובי" ו-"ACDC" הן הדבר הכי חדש וחם.

״Girls just Wanna Have Fun", השיר השני במופע הזה, שהרים את ההיכל, היה ונותר אחד משירי הפופ הגדולים בהיסטוריה, עם גרוב מדהים שרעננותו שרדה עד היום. אבל לאופר כבר לא מגיעה לשיא הגובה כשהיא שרה אותו. שלושים שנה אחרי, היא זמרת שיודעת להחזיק במה יפה וגם שרה טוב. יש בקול שלה עוצמה ועומק, לפעמים אפילו רגש, אבל היכולות המדהימות מפעם אבדו לה מעט.

"כמו פעם"

מצד שני, יש בה הרבה אנרגיות וכנות, והיא גם אמיתית ונאמנה למי שהיתה, בלי שהיא מרגישה צורך להשתנות. לאופר מופיעה בלי אפקטים וטריקים עכשויים, בלי הפקה מורכבת או סאונדים מפתיעים, בלי ניסיון למקסם להיט כמו "Time After Time" לרמת הקיטש הסנטימנטלי.

להקת הרוק שליוותה אותה נראתה מבחינה חיצונית וניגנה "כמו פעם", כולל קטעי סולו מיושנים, תסרוקות מיושנות ואפילו קלידן שנראה בגילו, כלומר 65 לפחות. הם תמכו בזמרת ששרה "כמו פעם", מופיעה "כמו פעם", על גבול הספק מחווה ספק פרודיה שליידי גאגא עשתה לעשור ההוא באחד הקליפים שלה.

סינדי לאופר פותחת את המופע בהיכל נוקיה


Girls Just Wanna Have Fun

ככל שהתקדם המופע התברר שסינדי לאופר נשארה באייטיז. יש חן בכך שהיא החזירה במכונת זמן חמשת אלפים מעריצים שלושה עשורים אחורה. צריך לבוא מוכנים לפורמט כזה של מופע, ונדמה היה שהקהל של לאופר, ברובו בני 35 עד 55, עשה את השיפט הנכון, ואולי אפילו לבש לכבודה חותלות. אפילו היו כאלה שהתקרבו לקדמת הבמה כמו במופעי הרוק ההם, וזכו לגעת באלילה כשירדה אליהם בהדרן. עם זאת, הרגעים הבאמת מלהיבים או מרגשים במופע הזה היו מעטים, מעטים מדי.

דיברה רבע שעה רצוף

אחרי השיר השלישי עבר המופע למוד של "סטורי טלר", ולאופר פתחה את הפה וכמעט שכחה לסגור אותו. היא דיברה ודיברה ולא הפסיקה לדבר, אפילו יותר מברברה סטרייסנד. לאופר סיפרה איך הכירה את החבר שלה והמנהל האישי דייב וולף ועוד סיפורים מימי יצירת האלבום "She's So Unusual", אותו היא חוגגת במופע הזה, האלבום היחיד שלה שהוא באמת עקרוני בקריירה הלא ממש עקרונית שלה. לאופר דיברה רבע שעה רצוף לפחות, אני לא מגזים, והזכירה את מדונה וברוס ספרינגסטין וג'ון לנון ויוקו אונו ועוד כל מיני ניימדרופינגס כדי להראות שהיא, כדבריה "היסטוריה מהלכת". "כך עשיתי את התקליט", אמרה, "הורדתי את החולצה ודגדגתי את עצמי בהקלטה של ׳she bop׳ וצחקתי, ואחרי זה אחרים גם צחקו בשירים שלהם".

Time After Time

צילום וידיאו: יובל אראל

She Bop

אחר כך היא שרה את ״All Through The Night" שוב מתקשה להגיע לגבוהים. כדי להוסיף לאווירת האייטיז שנרגיש ממש כמו במסיבות הכיתה ההן, כדור מראות ענק מילא את הבמה וכל החלל שמסביבה בתאורה המיוחדת שלו, כשלאופר אוחזת בידה כדור מראןת קטן שגם הוא זוכה לספוט. האו אייטיז כן יו גו.

השיר הבא אחריו, "Witness״, הוא סקא, הסגנון הג׳מייקני שבזמנו הלהיב כל כך את הלבנים משני עברי האוקיאנוס, כזכור. אבל מדובר בשירים שלא שרדו עד היום, כמעט בשום מקום, פרט אולי לאייפודים של מעריצים שרופים. כזה הוא גם הבא בתור "I'll Kiss You", שנשמע רוק מיושן מהזן שכבר באייטיז היה מעצבן לשמוע, אפילו מי שאהב את "Man Eater".

He's So Unusual

The Goonies R Good Enough

Shine


לפני ״He's So Unusual" לאופר שוב חופרת על מטבעות שנזרקו עליה בחימום ל"קינקס", ואיך שהתחילה לנגן ביוקלילי וחטפה שריקות בוז מעשרת אלפים איש בספרינגפילג מסצ׳וסטס. זה היה סיפור אחד, ואחריו באו עוד שלושה. לא יודע, בשלב מסוים כבר איבדתי אותה. מזל שבסוף היא באמת ניגנה ביוקלילי ושרה את שיר הנושא של האלבום, שהיה התשיעי בסדר המופע. אחריו לאופר והנגנים ירדו מהבמה. מהר מדי.

רוצה להיות זמרת גדולה ומרגשת, אבל פשוט לא מסוגלת

הם גם חזרו די מהר להדרן, שנפתח בלהיט "The Goonies R Good Enough", שיש האומרים שרוקדים אותו עדיין אי שם במסיבות של העשור ההוא. אחריו לאופר נתנה את "Shine", שיר מ-2001, בו היא שוב הראתה כמה שהיא רוצה להיות זמרת גדולה ומרגשת, אבל פשוט לא מסוגלת. אחריו הגיע שיר דאנס מיותר לגמרי, שאפשר היה לוותר עליו.

לשיר האחרון עלתה נינט, כדי לשיר עם לאופר בדואט את "True Colors". זה היה רגע יפה ואפילו מרגש, שלא חיפה על מופע שבחלקו היה מעיק, וקצר מדי - שעה וארבעים, מתוכן היא דיברה לפחות חצי שעה, ורק 13 שירים, כששלושה מארבעת הלהיטים הגדולים שלה - "Girls", "Time" ו-"Bop" - מככבים בחלק הראשון של המופע. כאילו אנחנו נייטיבז באייטיז, שמעולם לא ראו הופעה מימיהם, ורק חיכו לכוכבת מאמריקה שתשיר להם להיטים שעכשיו מנגנים ברשת ג'. האמת? אהבתי את סינדי לאופר כילד, ומגניב לראות אותה בגודל טבעי שרה את "בנות רק רוצות לכייף", אבל אם כבר אייטיז, אולי עדיף מופע משותף של קורין אלאל וסי היימן. או סתם את נינט בבארבי.