לפני מספר שנים ישבתי בשורה הראשונה מול הבמה ברוטשילד 12 התל-אביבי. מולי עשו את שלהם בועז וולף, דורון פרחי וניצן חורש במסגרת להקת "אלקטרה". וולף ופרחי ניגנו נהדר וניצן חורש עשה את שלו מול המיקרופון. לפעמים אלה דברים שהופכים הופעה לגדולה, או ביצועים לשירים למרתקים. אלא שהאדם שישב לידי, ומבין דבר אחד או שניים בכלים עם מיתרים, אמר: ש"חבל שהנגנים האלה לא עושים משהו אחר כרגע". לא יכולתי שלא להסכים. למשהו האחר הזה קוראים "Men of North Country".
אתם אולי לא יודעים אבל "Men of North Country" (או בקיצור ולהלן: MONC) היא חלק מתקופה נפלאה בימי המוזיקה הישראלית. הדבר עובר לרובנו מעל הראש כי התקופה הזו חיה בעיקר מהפה לאוזן של מספר עקשנים, שבטוחים שלא יכול להיות שכל שיש לעולם התרבות המקומי להציע הוא עוד ועוד נוסטלגיה. נוסטלגיה היא רגש נפלא, אבל היא רק אחת ממכלול הסיבות האפשריות שיוציאו אדם מביתו, יכניסו את ידו לארנקו ויביאו אותו לעמוד במשך שעה וחצי מול להקה כלשהי.
לעיתים מתקבלת התחושה שזה מה שנשאר. שההופעות היחידות הן של להקות מלפני מספר עשורים שמגיעות הנה כדי לגרום לנו להרגיש מעט יותר צעירים. אבל זו כאמור שטות. כי יש את "בוקרשט", ששחררו אלבום מעולה שיכול לפי עניות דעתי להתחרות גם בחלק מהטובים שהעולם שמע ב-2013, ויש את "סן-פדרו", שממשיכים את המהפכה של ברי סחרוף ורע מוכיח ומתיכים בהצלחה את הרוק האירופאי עם מוזיקה ים תיכונית בהצלחה (והם אף נכנסו השבוע לגלגלצ. שאפו). ויש עוד רבים אחרים שהולכים בתלמו של אסף אבידן וקורצים הישר אל השווקים הגדולים שמעבר לים. מלבדם מסתובבים כאן עוד כל כך הרבה אמנים חדשים ונהדרים כרועי פרייליך שלא מוותרים ונאבקים ובועטים וממשיכים את החלום ליצור, למרות העדר התמיכה, למרות שהתמכרנו רק לחזרה על המוכר והידוע, למרות שקשה להגיע לאולפן בלילה אחרי יום עבודה ארוך.
"MONC" הם מאפיינים נהדרים של תת-התרבות הזו שצמחה כאן, למרות הכל, לשמחתם של מעטים מדי. בתחילתה הם כללו את את שלושת חברי "אלקטרה" לצד ישיב כהן על המיקרופון ועידו קצ'רמר ומספר נגנים אחרים שהיו אחראים על המקצבים. חורש עזב אותם לטובת פרוייקטים אחרים והיום הם משיקים אי.פי חדש.
הסינגל הראשון מתוכו "Magic" עומד בראש האלבומון, ואחריו מגיעים עוד שלושה, ביניהם קאבר ל-"The Seeker" של The Who. כל אלה הוקלטו בצורה אנלוגית בגרמניה והתוצאה היא בעיקר שמחה גדולה. האג'נדה של "אלקטרה" נשארה מאחור, ונשאר הכישרון המוזיקלי של פרחי, וולף וחבריהם. הדבר בולט במיוחד ב-"Magic", שבו השירה של כהן בעיקר משרתת את המוזיקה ולא להיפך. והמוזיקה? היא בעיקר משרתת אותנו, המאזינים. חצוצרות, תופים, גיטרות וקלידים מתמזגים לשמחה גדולה שמעלה חיוך רחב וטיפשי בכל האזנה מחדש.
אותו החיוך מתרחב במיוחד בהופעות של "MONC", וזו תכונה שמגיעה רק בדרך אחת: עבודה קשה, משהו שהם עושים גם עושים. בהתאם למסורת המפוארת שמכתיב הז׳אנר הם נדחסו כבר מספר פעמים לוואן רעוע וחרשו את הכבישים. אחרי הופעות בשלל מדינות מול קהלים קטנים ששמעו על המוזיקה שלהם כמו כל האחרים, מפה לאוזן וגם זה בקושי רב, נראה שהם מוכנים לפרוץ קדימה. השירים האחרים ב-EP, שאומנם לא עומדים ברף הגבוה ש-"Magic" קובע, עדיין טובים דיים כדי לבנות ציפיה לקראת ההופעות. כדי להיכווח בעצמכם על מה כל המהומה, עשו לעצמכם טובה ותגיעו הערב למועדון הפסאז׳ בתל-אביב. תנו צ׳אנס ולכו תדעו, אולי בעוד כעשרים שנים כשהם יתאחדו, ותוכלו ללכת שוב רק בשביל הנוסטלגיה.