לפני עשר שנים פתח עמיר בניון בקריירה עשירה, מלאה בשירים מרגשים ששילבו סגנונות: מוזיקה מזרחית עם שירת נשמה, פופ, רוק וצלילים ים-תיכוניים.
עם שירים כמו "ניצחת איתי הכל", "כשאת עצובה", "שלכת", "שמחות קטנות", "אותו מקום אותה הרוח" ו"עומד בשער" נחשב עמיר בניון ליקירם של מבקרי מוזיקה ואוהבי מוזיקה מזרחית "איכותית", שביקשו להפריד בינו לבין הפופ הים-תיכוני. הוא זכה לפרגון גם ברדיו וגם בטלוויזיה, כולל הפלייליסט הקשוח של גלגלצ.
אם יש משהו שעמיר בניון אוהב פחות מאת חברות התקליטים בהן הוא נלחם לא מעט, הרי שזה להתראיין. אבל לרגל הוצאת אלבום אוסף עם מיטב להיטיו ושיריו, אותו ישיק בהופעה גדולה בבריכת הסולטן בירושלים, הוא נאות לדבר מול המצלמה.
"עד לפני שלוש שנים לא אהבתי לעלות לבמה", עומר בניון, "הייתי עולה לבמה בפחד מוות, לא כל כך אוהב את זה, וגם זה השתנה". עד כה נהג בניון להופיע מול מאות. בבריכת הסולטן יחכו לו בקהל אלפים. "מה שעכשיו מדאיג אותי", הוא אומר ומחייך במבוכה, "זה שאם הכל ילך טוב וזה יצליח, אצטרך מעכשיו להופיע בהופעות גדולות. אבל זה בסדר, צריך צריך, הגיע הזמן".
כשמנסים להגדיר את הסגנון שלו, אפילו לבניון יש בעיה. הוא מדבר על שילוב של מוזיקה מזרחית עם שירי ארץ ישראל ומוזיקה קלאסית. "גדלתי על כל סוגי המוזיקה", הוא מספר, "אבא שלי בבית היה שומע מוזיקה אלג'יראית ומוזיקה מצרית והוא שר בערבית, ואני הייתי שומע אריק איינשטיין, ויאשה חפץ וטורקית והודית ויאיר רוזנבלום, והכל נהיה לי סלט".
היו כאלה שקראו למוזיקה שלו "ערבית" אבל הוא רק המשיך ליצור, וכשהפרסום והתל-אביביות חנקו אותו חזר לבאר שבע, לעיר המקלט. בניון שומר המצוות לא מחזיק טלוויזיה בבית ולא קורא עיתונים. "את הכתבה אראה אולי במחשב", הוא אומר, "אבקש מאשתי להראות לי אותה במיוחד".
