הסערה האחרונה בתקשורת ובתעשיית המוזיקה העולמית היא פרשת קאשה וד"ר לוק. בקצרה, הזמרת טענה שד"ר לוק, שהפיק אותה מוזיקלית במשך למעלה מעשור, התעללה בה מינית ונפשית ואף אנס אותה. בעקבות טענות אלו היא ביקשה מסוני מיוזיק להשתחרר מהחוזה שלה איתו. הסכסוך, שכמובן מעורבים בו גם עשרות מיליוני דולרים, הגיע לבית המשפט שקבע שאין עילה לביטול החוזה. כלומר - קאשה מחויבת בחוזה להמשיך ולעבוד עם מי שלטענתה התעלל בה. באופן כמעט גורף התייצבו ליד קאשה הזמרות המצליחות בעולם, ביניהן אדל, לורד, ליידי גאגא וטיילור סוויפט שגם הגדילה לעשות ותרמה לה 250,000 דולר.
לצד התמיכה, רבים מהטוקבקיסטים ברשת תהו - אם ד"ר לוק אכן אנס אותה, למה קאשה לא הגישה נגדו תלונה על אונס? אם הטענות שלה נכונות, הרי שהמעשים שלו חמורים הרבה מעבר לבעיות חוזיות כאלו ואחרות ומדובר בפלילים. ד"ר לוק, מצידו, הכחיש את כל טענותיה של קאשה והסביר שכל הסיפור סובב סביב כסף: "ההאשמות של קאשה הן שקרים בוטים נאמרו במטרה לסחוט את המשא ומתן ולקבל עוד כסף".
הסיפור של קאשה, בין אם אנחנו בוחרים להאמין לה או לא, גדול הרבה יותר מהמאבק הספציפי שלה בד"ר לוק ובסוני מיוזיק. הסיפור הזה הוא קצה הקרחון של עשרות שנים בתעשיית המוזיקה בהן זמרות היו קורבן של ניצול כלכלי, מיני, פיזי או רגשי (וגם כמובן, לפעמים הכל ביחד) של הגברים שמושכים בחוטים. יש מעט מאוד נשים שמנהלות חברות תקליטים, אמרגניות, מפיקות מוזיקליות וכו'. העובדה שבתפקידים האלו יש גברים מעמידה מוזיקאיות נשיות בפוזיציה מאוד פגיעה ונשים נפגעות פעמים רבות מהגברים האלה, שתפקידם היה לעזור להם.
איטס אה מנס וורלד, זה לא חדש. אבל דווקא בתקופה כזו, שנדמה שזמרות כמו טיילור סוויפט, אדל וביונסה שולטות בתעשייה וגם נושאות איתן את דגל הפמיניזם, חשוב לנצל את המומנטום ולשפוך אור על ההיסטוריה העגומה של נשים, כדי אולי להצליח לשנות את העתיד עבור מוזיקאיות.
וויטני יוסטון
וויטני היא אחת הדוגמאות הטראגיות ביותר למערכת יחסים של ניצול ושליטה בתעשיית המוזיקה. היא הכירה את הזמר בובי בראון ב-1989, כשהייתה בשיא תהילתה ונהנתה מתדמית חיובית של נסיכה אהובה. השניים נישאו ב-1992 ובמשך כמה שנים נהנו ממעמד של אחד הזוגות המתוקשרים של התקופה, כשבובי בראון גם הפיק מוזיקלית רבים מהשירים של יוסטון. עם השנים נחשפו צדדים קשים של מערכת היחסים בין השניים: בראון נעצר כמה פעמים כל כך שהכה את יוסטון ואף ישב בכלא על כך, התעלל בה וגם הואשם בכך שדרדר אותה להתמכרות לסמים שבסופו של דבר הובילה למותה.
ב-2007 בני הזוג התגרשו, ושנתיים לאחר מכן העניקה יוסטון ראיון חושפני בתוכנית מיוחדות של אופרה ווינפרי. יוסטון הסבירה את כשלון הנישואים שלהם בכך שהקריירה שלה הצליחה יותר משלו: "משהו קורה לגבר כשאישה מצליחה יותר ממנו", היא אמרה. באותו ראיון היא גם סיפרה שבראון צייר על קירות ביתם, דלתות, השולחנות והכיסאות סמל של עין הרע. "הוא נהג להשתכר, לקלל אותי, לירוק עליי ולהכות אותי, הוא שבר עליי רהיטים", תיארה. יוסטון, שרצתה יותר מהכל להרגיע את בעלה עשתה הכל כדי לרצות אותו - התאמצה להישאר בצל, ביקשה שיפנו אליה כגברת בראון ולא כגברת יוסטון, אבל כל המאמצים האלו נכשלו.
אין ספק שיוסטון סבלה, כמו אנשים מוכשרים ומצליחים רבים לאורך ההיסטוריה, מהרס עצמי. אין לדעת אם חייה היו מגיעים לסופם העצוב אילולא הייתה מתאהבת בבובי בראון ומתאהבת בו. ברור גם שבין השניים, אחרי הכל, הייתה אהבה גדולה. אבל אין ספק שמערכת היחסים ביניהם, שהיו כלולים בה אלימות, התעללות וכן, גם כסף, הרסה אותה באופן סופי.
טינה טרנר
כמה עשורים לפני זה, טינה טרנר ניהלה מערכת יחסים דומה עם אייק טרנר. בתחילה, הקשר בין השניים היה ידידותי והם הגדירו את החברות ביניהם כדומה לחיבור בין אחים. אייק היה אז זמר בהרכב מצליח, וטינה רק הצטרפה להרכב שלו ועוד לא זכתה לפרסום והצלחה. ב-1958 טינה עברה לגור אצל אייק כדי שהוא יאמן ויקדם אותה מוזיקלית. באותה תקופה הוא עדיין היה נשוי לאישה אחרת ותיאר שלא נמשך אליה כי הייתה, במילים שלו, "אישה מעוגלת".
שנה לאחר מכן היחסים בין השניים הפכו להיות רומנטים, וב-1962 הם התחתנו. היא סיפרה שהפעם הראשונה שבה אייק פגע בה פיזית הייתה לאחר שהיא אמרה לו שהיא שוקלת לעזוב את ההרכב שלו בגלל שאין לה שליטה על הכסף ובגלל מערכת היחסים המבלבלת ביניהם. טינה סיפרה שאייק הכה אותה ואז ביקש ממנה לשכב איתו. באוטוביוגרפיה שלה, "אני, טינה", היא כתבה שהאירוע הזה היה הפעם הראשונה מתוך פעמים רבות שאייק "החדיר בה פחד".
בשנת 1968, לפני הופעה בלוס אנג'לס, טינה ניסתה להתאבד באמצעות כדורים לאחר ריב בין השניים אך נכשלה. ב-1976 היא התגרשה ממנו והייתה צריכה לעבור ניתוח במחיצת האף שלה כדי לשקם אותו בעקבות המכות שחטפה מאייק, לטענתה.
אייק עצמו לא הכחיש. בראיון ב-1985 הוא אמר "כן, הכיתי אותה, אבל לא יותר משהבחור הממוצע מכה את אישתו… אם היא אומרת שהתעללתי בה, יכול להיות שכן". באוטוביוגרפיה שלו הוא דיבר קצת אחר וכתב את המשפט המוזר: "בטח, הבאתי לטינה סתירות… היו פעמים שהפלתי אותה לרצפה בלי לחשוב. אבל אף פעם לא הכיתי אותה".
סלין דיון
דוגמה נוספת, מעולם מוזיקלי אחר, היא סלין דיון. אין שום סיבה להאשים את בעלה רנה אנג'ליל, שגם כמובן היה המנהל שלה, בהתעללות וניצול משום סוג שהוא. מערכת היחסים ביניהם הייתה מהיציבות בהוליווד, וכשהלך לעולמו לא מזמן, כולנו התרגשנו מסופה של האהבה הזאת. ובכל זאת, קשה שלא להזכיר גם את הסיפור שלהם בכתבה הזאת: אנג'ליל הכיר את דיון כשאחיה שלח לו הקלטות שלה שרה והוא, כמנהל אמנים, זיהה את הפוטנציאל הברור. דיון הייתה אז רק בת 12, ואנג'ליל בן 38. העובדה שגבר בן 38 מנהל ילדה בת 12, וכשהיא בת 19 גם הופך לבן זוגה, צורמת מעט וגם אם במקרה הזה אין שום פסול, יש כאן הדגמה של יחסי הכוח בתעשיית המוזיקה.
עפרה חזה
גם בתעשיית המוזיקה המקומית לא חסרות דוגמאות של מערכות יחסים בעייתיות בין זמרות והמנהלים שלהם. בצלאל אלוני גילה את עופרה חזה כשהייתה ילדה, ולקח אותה תחת חסותו במלוא מובן המילה. אלוני לקח את חזה לגור אצלו כשהייתה רק בת 12, וניהל אותה עד שהייתה בת 38. משפחתה של חזה טוענת שאלוני ניצל את עופרה כלכלית, התפרנס מההכנסות שהיא ייצרה ושילם לה הרבה פחות ממה שהיה מגיע לה, וגם זה באיחור גדול.
מאיה בוסקילה
ובעצם לא צריך לחזור כל כך אחורה. כולנו זוכרים את סאגת מאיה בוסקילה-רוברטו בן שושן. בין השניים נחתם חוזה דרקוני לשבע שנים, עם אופציה לשבע שנים נוספות "על פי שיקול דעתו הבלעדי" של בן-שושן, בהם "המפיק ישמש כסוכן, אמרגן, מפיק, מו"ל ומנהל עסקים יחיד ובלעדי בכל הקשור לפעילותו האמנותית והמקצועית של הזמר, מכל מין וסוג שהוא, בין בשכר ובין שלא בשכר, בישראל ובחו"ל". בראיון לגיל ריבה בעיתון "הארץ" ב-2006 סיפרה הזמרת: "המנהלים שלי, הם היו המערך הדיקטטורי. הם לא הרגישו אותי, ולא היו קשובים לרצונות שלי. קולי לא נשמע מבחינה פיסית ולא מבחינה נפשית. כל מה שעמד לנגד עיניהם זה איך לסגור יותר הופעות, כאילו הייתי רובוט חסר נשמה שמייצר כסף. אני חושבת על עצמי אז ולא מאמינה".
אז איזו תמונה מציירות כל הדוגמאות האלו? דיי ברור שפניהן של אדל וביונסה הן אשליה של עוצמה נשית. בפועל, תעשיית המוזיקה, סטטיסטית, עדיין נשלטת באמצעות גברים שבידיהם הכוח ובידיהם גם הכסף. הכשרון, היופי, הכריזמה של נשים רבות נתונה לחסדיהם, ולמרותם של הגברים הבכירים, שהם גם אלו שגוזרים קופון. כשמכניסים לקלחת הזו של כסף והצלחה גם נישואים, העניינים בכלל מסתבכים. האם הנישואים האלו היו תוצאה של אהבה או עסקיים לחלוטין? לעולם לא נדע, וכמובן שגם אין לכך תשובה גורפת. אבל דבר אחד בטוח - לא קל להיות אישה בלי גבר שיקדם אותך בעולם המוזיקה.
11% בלבד מהבכירים בתעשיית המוזיקה האמריקאית הם נשים, ובנתון הקיצוני הזה טמון השורש של הניצול ויחסי הכוח. אם אפשר לקוות שיצא משהו מהפרשה העצובה של קאשה, זה שינוי שיבוא רק מתוך עליה של אחוז הנשים בעמדות הכוח במוזיקה (ובעולם בכלל, אבל בואו נתמקד במשהו). יותר מפיקות, אמרגניות, מנהלות, טכנאיות סאונד - ועולם המוזיקה בטוח יהיה מקום טוב יותר לבנות שלנו.