הקלישאה אומרת שאמן ממציא את עצמו מחדש כדי לעניין את עצמו ואת הקהל. ריטה קוראת לזה "למצוא את עצמו מחדש". האלבום החדש והנהדר שלה "השמחות שלי", עליו סיפרה לראשונה בראיון ל-mako, הוא לא סתם מציאה של עצמה מחדש, הוא הרבה יותר מזה. הוא התחברות לשורשים הפרסיים מבלי למצמץ ומבלי להתבייש, עם המון אומץ ללכת בראש מורם ובגאווה על דיסק שרובו בשפה לא מוכרת לרוב הישראלים, ועוד של המדינה שרוצה להשמיד אותם.
גילוי של ריטה את עצמה מחדש כאמנית חוקרת
אבל גם אם ריטה תאבד פה ושם קהל - ההרפתקה הגדולה הזו היתה שווה את המחיר. כי "השמחות שלי" הוא מסוג הפרויקטים שעושים פעם בחיים, והפעם של ריטה הגיעה עכשיו. לשיר את "אהובת הספן" עם פסנתר היא תמיד תוכל. לשיר "שאה דומא!ד" ולצאת מגדרה כמו שחלמה לעשות - זה מה שקורה עכשיו, הזדמנות שאסור לפספס.
האלבום הזה הוא יציאה מהכבדות והאובר-דרמטיות שאפיינו חלקים גדולים מדי מהקריירה של ריטה לשלב מוזיקלי קליל, סוחף, חי וצבעוני יותר. הוא גילוי של ריטה את עצמה מחדש כאמן פעיל, סקרן, חוקר, נובר, ובוחר את דרכו בעולם המוזיקה. הוא ההוכחה הטובה ביותר לכל אלו שטענו שהיא גמרה את הסוס ועברה את השיא. האלבום הזה הוא ההוכחה של ריטה שהיא יכולה לחגוג בגדול את החיים החדשים שלה, גם בלי רמי ובלי פיגורה כמו עברי לידר שייקח אותה למחוזות הבלדות השקטות.
_g.jpg)
ריטה של "השמחות שלי" היא הריטה שרבים ממעריציה קיוו לראות במשך השנים וחיכו בסבלנות. ריטה שמשאירה רגע בצד את דמות הדיווה הישראלית הגדולה מהאגדות שסיפרנו לעצמנו בעשורים הקודמים וכמו מתגלפת משיש לבן וחגיגי שכיסה על דמותה האורגינלית, הדמות של הילדה והנערה הפרסיה מרמת השרון שגדלה מתוך בית מלא במוזיקה ובחום, צלילים ואהבה, ששמעה את אמא שלה שרה מאז שהיא זוכרת את עצמה והיה לה את האומץ לחזור 30 ו-35 שנה אחורה בחיים אל המקור שלה כזמרת, אל המעיין, אל המים המוזיקליים הניתזים ממנו בשצף קצף, שירי החתונות, החינות והחגיגות מבית אבא וסבא.
השתחררה מהעול הכבד שהועמס עליה משך שנים
זו ריטה שהשתחררה מהעול הכבד שהועמס עליה כאן משך שנים. היא כבר לא צריכה להיות זמרת הפוסטר הייצוגית של המיינסטרים הישראלי. היא עושה מה שאמנים רבים אולי חולמים לעשות אבל רק מעטים מרשים לעצמם. זו ריטה שמחה, ריטה צוחקת, רוקדת, מעכסת, מתופפת ברגליה, קוראת קריאות שמחה, רוקעת, מתלהבת, עיניה בורקות, היא קורנת מאושר, חיוך של מיליון ריאלים פרסיים. וזה אושר אמיתי. על מי שהיא, על מה שהיא, על הגשמת החלום המשפחתי הישן של אמה שרונה לגאול את אוצר שירי השמחה בפרסית.
יהודה פוליקר עשה את זה ליוונית, מיקי גבריאלוב לטורקית, דיוויד ברוזה לספרדית, אבל מרבית שיריהם היו מתורגמים. היום, ב-2011, בגילה, במעמדה, ריטה הולכת עד הסוף - היא שרה בשפת מקור. אולי כי קשה לתרגם, אולי כי ממש אין צורך. וגם אם לא ישמיעו ברדיו ביפו - ברדיו הגדול של העולם קולה יישמע גם יישמע.
וזו ריטה שתיקח הרכב נגנים חדש אל תוך הרפרטואר הישן שלה ותחייה אותו פעם נוספת, כמו שעשתה לפני שנתיים במופע עם כנסיית השכל. מארק אליהו בקאנון, אריאל אלאייב באקורדיון, גליה חי בויולה, הנשפנים המצוינים, עופר קורן בחשמלית, ירון גורן בבס, איתמר ציגלר בפסנתר ואביב ברק בתופים - הרכב מנצח שינער את קלישאות האייטיז והניינטיז המוכרות שלה וייקח אותן למקום אחר, של קרנבל צועני, במופע חדש, ויחבר אותן לארבעה-חמישה שירים חדשים מהאלבום הפרסי, זו לפחות הכוונה.
_g.jpg)
שלושת השירים שיצאו מהאלבום עד כה: "גולה סאנגם", "שאה דומאד" ו"שאנה", הם גם השלושה שפותחים את האלבום. אחריהם מגיע "דר אין דוניה", שלמרות שריטה אמרה שהיא בחרה בשירים קצביים, מדובר בשיר שמתחיל כבלדה "בשרנית" כמו שהיא אוהבת, כזו בה היא נועצת שיניים יפהפיות. אחרי 2:45 דקות הבלדה הופכת לעוד שיר כיפי בפרסית, שגורם לרצות לקום ולרקוד. "גולה מרים" שבא מיד אחריו הוא שמח יותר, עם צליל אקורדיון דומיננטי. דווקא "את כתפיך", שכן תורגם לעברית על ידי צרויה להב, הוא בלדה שקטה יותר, וכרגיל אצל ריטה - מרגשת.
החגיגה הפרסית שבה בספיד עם "קאבוטרה ספיד", שיר קצר שמזכיר את השירים המרוקאיים המסורתיים של להקת "שפתיים", אם מישהו מחפש השוואה שוות כוח. "אוסטה קארים" יתחבר במופע נהדר במחרוזת ל"ילדים זה שמחה", שריטה לא נוהגת לפספס. "בי גראר" העוצמתי יעיף כבר את התקרה של בית האופרה (נגיד). לעומתו את "אין בי" יוכלו לשדר ברדיו ביום שישי אחר הצהריים, למרות הטקסט העצוב, יש בו חגיגיות ששמורה לכניסת שבת. שרונה יהאן פרוז, אמה של ריטה, שרה ומתופפת ב"מובארק באד". אין קשר לשליט מצרים לשעבר. מדובר בשיר וביצוע שהמילה "עממי-מסורתי" נולדה בשבילו. "צללתי לתרבות הפרסית העשירה והחכמה והיפה לא רק בשפה", אמרה ריטה, ובדיוק לזה התכוונה.
ריטה: "זה מסע השורשים שלי"
"גיליתי שהפרסים המציאו הרבה הרמוניות מוזיקליות, סולמות וכלי נגינה", אומרת ריטה. "אלא שבתקופות מסוימות באסלאם המוזיקה הפופולארית התקבלה כמתירנית מדי ונאסרה על ידי האסלאם. היה מותר לנגן רק מקאמות של תפילה. מי שהיה יכול לנגן הם היהודים האיראניים ששימרו את המוזיקה האיראנית והם המאסטרים של המוזיקה האיראנית, אז אפשר להתגאות".
"במסורת הפרסית זה לא מכובד שאישה תשיר בציבור ותהיה זמרת או רקדנית, זה לא נחשב מכובד. אמא שלי שרונה עם קול כל כך יפה וחם לא יכלה להשתמש בו להיות זמרת. את כל התשוקה למוזיקה ולשירה את כל האהבה היא הביאה לבית ומילאה אותו. הבית היה מלא בשירה שלה, ברדיו, בפטיפון, היא היתה אוספת תקליט של זמר שאוהבת והכל היה מלא. מילדות אני זוכרת אותה שרה. יושבת על השטיח שמה כרית על הרגליים מנענעת אותי מולה, בוררת אורז, מנקה, שוברת פול והיתה שרה לי את 'הללאי' שיר ערש פרסי.
"מאלבום צדדי הוא הפך לאלבום מסע שורשים שלי"
"יש בפרסית איזה מקצב עם האצבעות שנקרא 'בשיין' והיא היתה עושה את זה ושרה והבית היה מלא בדבר הזה. גם כשהיתה עצובה או שמחה. כשהיו באים דודים או בערבי שבת, במסיבות או נחגים היא היתה מביאה תוף והיינו יושבים מסביבה והיא היתה מנגנת ושרה וזה נמשך. גדלנו על זה. היא היתה שרה בחינות, במקווה, בחתונות שלנו בכל השמחות, הקול והתוף של אמא היו חלק בלתי נפרד מההווייה שלנו. מה שנוצר באלבום הזה הוא שכל שיר שם הוא תיבה שבתוכה נמצאים תמונות רגשות, קשת של רגשות, עם שמחה מהולה בכאב, בעצב, בתמימות, בחוסר אונים, בצבעים בריחות וכל שיר בשבילי הוא פשוט חלק מחיי . חלק מהחיים שלי.
"מרעיון כל כך תמים ופשוט של לעשות אלבום צדדי הוא הפך לאלבום מסע שורשים שלי. התחברו דרכו חלקים בי למקום אחד. כל הזמן הייתי צריכה לשאול את אבא ואמא שלי פירושים למילים. הפרסית שלי כמו של ילדה בכיתה ב' והייתי צריכה לחקור מילים ומשמעויות מאחורי המילים. יש מילים שמאחוריהן מסתתרים מנהגים שלמים. חקרתי אותם יום ולילה, הייתי מתקשרת ושואלת. לקחתי אותם להקלטות בשביל הדיקציה והם ענו לי במקהלה. אמא שלי שרה בשיר האחרון כדי לסגור מעגל ואנחנו ענינו לה. הם השתתפו בצילומים לאלבום בפעם הראשונה שהמשפחה שלי היתה בתהליך היצירה ופגשה את הדבר הזה.
"באלבום הזה התחברו שתי האהבות הכי גדולות בחיי - משפחה ואהבת המוזיקה"
"באלבום הזה התחברו שתי האהבות הכי גדולות בחיי - משפחה ואהבת המוזיקה, הם התחברו למקום מאוד מאוד חזק. דרך העבודה הבנתי איך התכתבתי כל השנים עם התרבות הזו. מאז שהוצאתי את הסינגלים אני מקבלת מיילים מכל העולם והכי מרגשים הם מאיראנים מאיראן עצמה. הם שולחים תגובות. זו התכתבות מדהימה ומרגשת. וככה הגיע אלי המלחין של השיר 'שאדו מאד' והמעבד של 'שאנה'. הוא המשה וילנסקי של איראן אחראי לנכסי צאן ברזל. הוא אמר שהוא שומע אותי כל הזמן כי אני היחידה שהעזה לחדש את 'שאדו מאד'. פגשתי אותו בארה"ב וזה היה מאוד מרגש, לא חשבתי שאזכה לזה.
"מהאלבום יצא משהו שהוא הרבה יותר גדול מהחלום שלי. אני אומרת תודה לעמי רייס ורן אלמליח מ"כנסיית השכל" שהפיקו מוזיקלית. החלום היה קטן לעומת הדבר שיצא בסוף. הם יצרו מארג שכולל הרבה רית'ם סקשןמ מקום צועני עם כלים צבעוניים בכל הגוונים והצורות. עם המיילים והגובות אני מתחילה לחשוב שאולי זה ה'אימג'ן' הפרטי הקטן שלי. אני פרסיה שנולדה בפרס, גדלה וחיה בישראל, וחוזרת לשיר בשפת הלידה שלה, של הארץ שמהווה את האיום העיקרי לקיום שלי".
_c.jpg)