_i.jpg "ימן בלוז, הימן בלוז (צילום: זוהר רון)")
בסתיו 2014 ישראל היא הבית של רביד כחלני ואנסמבל מוזיקת העולם שהוא מוביל, "ימן בלוז", אבל גם עוד תחנה על מפת ההופעות הגלובאלית, בין הודו, ממנה נחתו אמש, אחרי חמש הופעות בחמישה ימים, לבין קנדה וארצות הברית, אליהן ימריאו בעוד כחודש. מחר (חמישי, 16.10) הם יככבו בפסטיבל "זורבה" המדברי שבמצפה רמון, וביום שישי (17.10) יפציעו על במת "זאפה תל אביב" למופע עמידה קצבי ושמח, כשבפיהם כבר שירים חדשים, לקראת אלבום שני שצפוי לצאת בדצמבר.
כבר שלוש שנים ש"ימן בלוז" מפיצים את התורה שלהם. שישה זמרים ונגנים מגוונים - רביד כחלני, רוני עברין, איתמר דוארי, שניר בלומנקרנץ, מתן צ׳פניצקי ואיתמר בורוכוב, שיוצרים יחד מוזיקת עולם אמיתית. מוזיקה שמחברת דרך דרבוקה, עוד וכלי הקשה ונשיפה את תימן, צפון ומערב אפריקה עם ג'אז, רית'ם נ' בלוז, fאנק וממבו אפרו-אמריקניים. כחלני שר באנגלית, ערבית, עברית ושפות נוספות.
"היה מאוד קשה בהודו, הכל מלוכלך"
הוא החל את דרכו כשחקן ורקדן, ולפני כעשור גילה את יכולותיו הקוליות. כיום, בגיל 36, נחשב רביד כחלני לאחד הזמרים-המבצעים המוכשרים בארץ, אחד שיכול לשיר בתימנית-ערבית עם ח' וע' גרוניות, לעבור לאר אנד בי אמריקני והגיע עד אופרה איטלקית ושירי כנסייה סרביים. גם בהודו אהבו לשמוע אותו מוביל את ה"ימן בלוז", כחלני מצידו, פחות התחבר.
"היינו בהופעה באחד המקומות הכי מדהימים באסיה, אבל הודו קשה לי מאוד", הוא מודה. "הכל מלוכלך, מזוהם, לא נעים להיות שם. יש להם מנטליות אינטנסיבית מוזרה. היו ימים ממש כיף, היו ימים ממש קשים. הייתי שם גם עם רייכל לפני שנה וחצי, והיה לי קשה מאוד, היה קשה לכולם. לכל מי שרגיל לחיים מסודרים ונקיים זה קשה. לא נוח לצחצח שיניים במים מינרליים, לפחד ללחוץ ידיים לאנשים או לפחד לאכול דברים מסוימים. הודו מדינה עם המון עוני ודלות. מבחינת כל מי שאני מכיר שהיה שם - היה לו קשה. יש כאלה שיותר קל להם וזורם".
_g.jpg)
-והקהל?
"קשה להכליל קהל לפי ארץ או מקום. הכל תלוי במקום עצמו, בהמון דברים בסיטואציה. היתה הופעה אחת שם במקום ממש מדהים, מול אלפיים-שלושת אלפים איש, הם פשוט היו בהיי, מטורף מה שהיה בקהל, אנשים השתגעו מהמוזיקה. זה גם תלוי בבאז. הפסטיבל הזה כבר שנתיים רצה להביא אותנו, לכן הסיטוציה מורכבת מהרבה דברים- אנרגיה, מקום, אנשים, המון דברים שתלויים באותו רגע, אם אתה מביא הרבה אנרגיה וגרוב ומשהו איכותי לסיטואציה הנכונה, אתה נותן לזה לעוף באוויר ולהיות חזק פי עשר".
"קרדיט גדול לרייכל, וקרדיט גדול לעצמי"
-מכל מיני בחינות רייכל הכין אותך ל"ימן בלוז".
"ברור שזה לימד אותי המון, עברתי שם המון דברים שפיתחו אותי, מכל מיני מקומות, של מקצוענות, איך להתמודד עם קהל, איך להתנהל. אני נותן לכל העבודה שלי איתו וכל הדבר הזה המון קרדיט. הוא אדם מאוד מיוחד. ואני נותן גם לעצמי קרדיט, כי באתי לשם ממקום של מאלתר, הביא אותי לפרויקט כמי שמביא את עצמי לפרויקט, לא כמו שהוא עשה עם אחרים, נגנים וזמרים, שפיתח אותם מאפס. אני הבאתי את הסטייל שלי, והוא נתן לי המון ניסיון למה שאני עושה היום עם 'ימן בלוז'".
-הלחץ אחר בפרונט, כסולן.
"אין מה להשוות. הייתי שם זמר שעובד ומשרת משהו מסוים. כמוזיקאי וזמר אני משרת בכל מקרה איזה שהוא משהו כי, אני רואה את המוזיקה מול העולם כמשהו שמשרת אותו. אני אף פעם לא בא לשלוט, אלא לבוא ממקום של לתת למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממני. מוזיקה זה הדבר הכי עוצמתי שיש, זה הכלי הכי חזק שלנו בעולם הזה. זה גם בגלל שאני מאוהב בבמה ואוהב עוד אמנויות. לשאלתך, ההבדל הוא עצום. הייתי חלק ממערכת שרייכל מפיק ושולט עליה. ב'ימן בלוז' יש לי אחריות פסיכולוגית, עסקית, אמנותית, מול כל מי שאני עובד איתו. יש שותפות של יצירת סאונד. באלבום הראשון עם עומר אביטל. בשני זה עם רוני עברין, איתמר דוארי ושניר בלומנקרנץ. זה המון אחריות והתמודדות. בסופו של יום כל העיניים יופנו אלי".
_c.jpg)
-הבחירה שלך במוזיקת עולם היתה מודעת?
"זו לא בחירה, זה משהו שקרה לי, משהו מדהים. לא התכוונתי לעשות פרויקט כזה כשהוא התחיל. רציתי לעשות משהו וזה הגיע לשם. פגשתי את עומר אביטל והתחלנו לנגן, והבאנו עוד אנשים. לפני זה רציתי ללמוד אופרה בצרפת. ה'ימן בלוז' זה הדבר הכי גדול שיצרתי עד היום, אבל יש בי עוד המון צדדים, אולי באותה מידה אני יכול ליהנות מהם והם יהיו אני באותה מידה. אז אני לא בוחר".
"הקסם של 'ימן בלוז' הוא ערבוב סגנונות בשיר אחד"
-מאיפה בא הרעיון, הקונספט?
"הקשבתי למוזיקה צפו אפריקאית ומערב אפריקאית וזה שינה לי את החיים, הביא לי רוח מאוד חזקה ללכת בכיוון כזה. הייתי שר המון בלוז וג'אז ו-fאנק, התחברתי לזה ממקום מאוד בסיסי ואורגני, אהבתי לשיר את הז'אנרים האלה. ופתאום שמעתי מוזיקה אפריקאית והתחלתי לחבר דברים. המוזה הביאה אותי מבלוז מערבי לאנסמבליות של ה'ימן בלוז'".
-יש משהו בישראל שמאפשר את החיבורים האלה.
"ישראל היא באמת מקום שיש בו קיבוץ גלויות תרבותי. זו קלישאה נכונה. איתמר דהרי ממוצא גרמני שגדל עם בדואים בצפון הוא מהדרבוקיסטים הטובים בעולם, זה מיוחד לישראל. המקום הזה, והמצב הזה, השפיע עלי, ויצר את הסיטואציה של כמה סגנונות בתוך שיר אחד, שזה הקסם של 'ימן בלוז'. מצאנו את עצמנו כמה אנשים בחדר, כל אחד הביא מהמקום שלו השפעות וז'אנר שהוא התעסק בו, מתוך זה נוצר משהו שנהיה 'ימן בלוז'. אישית זה השפיע עלי, שינה אותי, הביא לי המון".
-מי בעצם הקהל שלכם?
"מגוון מאוד. בעולם אתה לא יודע מי יבוא ומי ישתגע בהופעה שלך ויעריץ אותך לשנים. מאנשים יותר מבוגרים שאוהבים מוזיקה איכותית מכל ז'אנר שהוא, ועד נערים שאוהבים ג'אז, ואפילו ילדים שמתחברים ל'הוקים' מסוימים. אבל הוא גם נישתי מאוד, יותר מעמיק במוזיקה ופתוח למוזיקה ניסיונית. לא נחשפנו לקהל היותר מיינסטרימי. אנשים עם טעם יותר עממי-מיינסטרימי או כאלה שאוהבים מוזיקה מזרחית, יש שירים שלנו שהם יותר מזרחיים-ערביים קלאסיים, שיכולים להגניב אותם, להעיף להם את השכל. בשירים אחרים הם לא יבינו מה אנחנו רוצים מהם. זה מה שמגניב בנו, שיש המון דברים ומידע, יש שיר שלם שנוגע בז'אנר מסוים, או מורכב מז'אנרים, תרבויות".
"האלבום השני יהיה פחות מורכב ויותר נגיש"
-ומה יקרה באלבום השני?
"אנחנו עומדים להוציא אלבום עם מפיק בשם ביל לאזוול שעשה עבודה מדהימה, האלבום מוכן, ויש שלושה אירוחים, של ראפר צרפתי, אוקסמו פוצ'ינו, זמרת מהסהרה מריאן חסאן, וציון גולן הישראלי. אירחנו את שלושתם באלבום, שאיתו אני מנסה להגיע לקהל יותר רחב, עם שיר יותר מזרחי, שיר יותר fאנקי. חלק מהשירים מורכבים מהמון דברים וחלק הולכים לז'אנר מסוים, משהו שהוא פחות מורכב בעיבודים ובג'אזיות, ויותר הולך לגרובים חזקים, שירים יותר קצרים, אולי יהיו יותר ידידותיים. ועם כל זה עדיין לשמור על הייחוד, הפאן והאיכות של 'ימן בלוז'. האלבום צפוי לצאת לקראת חנוכה, ואני מקווה שיותר אנשים ישמעו אותו".