פאנק בלונה פארק

אם חשבתי שפסגת חוויותיי המוזיקליות חלפה לה יחד עם הראסטות של ז'ק דה לה רוחה, הרי שלא ידעתי מה מצפה לי ביום הראשון (הרשמי) של פסטיבל "רוק אים פארק". העיניים נפקחות לסאונה הטבעית שנוצרה באוהל שלי, פלוס צלילי החצוצרה המאולתרת של אחד השיכורים הגרמנים, אשר מהווים את אחד הסמלים המובהקים של הפסטיבל המטורף הזה. אותם שיכורים אף צחקו עליי כשחיפשתי בלילה כיצד להתחמם (כאמור, סאונה בבוקר ופריזר בלילה, ברוכים הבאים לגרמניה...) ורכשתי כוס מהבילה של תה. מסתבר שאם זו לא בירה, הרי שזה אינו משובח.

ביטים גבוליים בגל החדש של המטאל

היום שלי נפתח עם "Pendulum", שעולים לבמה המרכזית בשעת צהריים מוקדמת. רוב הנדחסים בקדמת הבמה עוד בהאנג-אובר מליל אמש ולא בדיוק יודעים שהלהקה הזו מצליחה לעשות מה שהרבה אחרים נכשלים בו - שילוב מצויין של רוק ואלקטרוניקה. יש המסווגים אותם גם כסוג של דראם נ' בייס, למרות שהדבר היחיד שמזכיר את הז'אנר אצלם הוא קיומו של הבס העמוק והאינסופי.

"פנדולום" משתדלים להלהיב את הקהל הלום האלכוהול וחלקו מגיב, אך נראה כי השעה המוקדמת והבמה העצומה לא עושים להם טוב. גם כשהם עושים קאבר ל-"voodoo people" של הפרודיג'י לא נרשמת עליה במפלס האנרגיה. הביטים של "פנדולום" לוקחים את הגל החדש של המטאל אל מעבר לגבול, ואולי זהו גבול אחד רחוק מדי עבור הקהל, כי הם לא מצליחים להרים את הבמה המרכזית לגבהים.

מיד אחריהם עולים "Bullet For My Valentine", שכרגע הם אחת הלהקות המובילות בז'אנר המטאל-בוי-בנד-קור. רוב הקהל מורכב מנערות צעירות המצפות לסולן והגיטריסט, מאט טאק, שיוריד חולצה או לפחות יעיף עליהן טיפת זיעה מהשיער השחור הארוך. מוזיקלית הם דומים להרבה דברים אחרים. את גיטרות הפליינג וי אנחנו כבר מכירים היטב, וכן את הנפות השיער הארוך, את הצווחות האימתניות וגם את הקטעים הרגישים. אז מה עושה את "בולט" כל כך פופולרים? הכריזמה. במהלך הופעה של 45 דקות, מצליח טאק להרים יותר ידיים ממפרטים וסוף סוף משהו מתניע בבמה המרכזית.

בריצה מהירה לבמה האלטרנטיבית, שלא ברור למה קוראים לה ככה, אני מגיעה הישר לשיר הראשון של "Bad Religion". מדובר בסמל Pאנק רוק אנטי דתי (השם אומר הכל) ובעל רזומה של 30 שנה בדיוק. יחד עם הקילומטראז' המכובד והגיל המתקדם, כוחם של האנטי-דתיים עוד במותניהם והם עדיין מכסחים נהדר. ההופעה שלהם היא מפגן עצום של Pאנק, בדיוק כמו שצריך להיות. מהיר, בועט, מקפיץ. הסולן, גרג גראפין, אמנם נראה כמו הדוד של השכן שבקרוב יצא לפנסיה, אבל הראש שלו מלא בראמונז, ניטים ולכלוך.

אחרי מנת פאנק הגונה, אני זוכה לראות עוד הרכב אהוב עליי מאוד - "Rise Against". הלהקה עומדת איתנה מזה עשור ומתנדנדת על סקאלת התקליט מצויין - תקליט סביר לאורך כל התקופה. הקול המיוחד והצרוד של טים מקלרת' יחד עם נגנים תומכים ומצויינים ותכנים אישיים וחברתיים הופכים את "רייז אגנסט" לאחת הלהקות הבולטות בפסטיבל.

המתחם המרכזי נעשה צפוף ככל שההופעה מתקרבת ומעריצים מושבעים, כולל אני, מביטים בציפייה למקלרת' ולשואו בלתי נשכח. מצפים ומקבלים, שכן במשך שעה שלמה מפציצים "רייז אגנסט" ברשימת שירים מגוונת מכל האלבומים שלהם, מלטפים את הקהל באקוסטיקה של "swing lifew away" וקורעים את עור התוף בשאר. מקלרת' אף מקדיש את אחד השירים לנפגעי המשט לעזה, ואני תוהה אם הדבר קשור בכך ששניים מחבריי למשלחת און טור עומדים עם דגל ישראל בקדמת הקהל כבר מההופעה הראשונה של היום.

מכאן בחזרה לבמה ה"אלטרנטיבית", להקה אהובה אחרת עולה לתשואותיהן של נערות רבות, בכיכובו של שובר הלבבות בעל המיניות הלא מובנת וילי ואלו. "HIM" אחראים לאחד מהלהיטים הגדולים של העשור האחרון " Join me in death" ומבצעים אותו בתחילת המופע שלהם בעייפות רבה, וכך גם שאר המופע. ואלו עולה לבוש כמעט כמו הומלס ולא זז יותר מהדרוש, כאילו שהוא לא רוצה להיות שם. למרות זאת, נרשמו דמעות רבות והתרגשות בלתי מובנת בקרב הסובבים אותי. עניין של טעם. גם בגברים וגם במוזיקה.

בסופו של יום, כמעט בחצות (ואני ערה משבע בבוקר!), מארח "רוק אים פארק" שלושה מהמוזיקאים המוערכים ביותר בקהילת הרוק בכלל ועל ידי בפרט - "Them Croocked Voltures" הם הרכב-על, שכל אחד מחבריו הוא היסטוריה מהלכת בפני עצמה. ג'וש הום ("קווינז אוף דה סטון אייג'" וג'ינג'יוּת אלמותית), ג'ון פול ג'ונס (הבסיסט של לד זפלין, ואם אתם לא יודעים את זה, בושו והיכלמו) ודייב גרוהל ("נירוונה", "פו פייטרז", ידי זהב וגרון חסר גבולות) חברו יחדיו בסודיות כמעט מוחלטת והתוצאה היא פנומנלית.

בהופעה שלהם קשה לדעת לאן להסתכל ועדיף פשוט לעצום עיניים ולתת לצלילים לסחוף אותך. בעיניים פקוחות המוח רץ בין האנרגיות המטורפות של גרוהל, הממזריות של הום ועצם העובדה שג'ון פול ג'ונס הוא אליל מהלך. לא פלא שהתקליט שהוציאו הוא הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה בשנה האחרונה.

הם מנגנים שירים ארוכים עד כאב ומלאים באלמנטים פרוגרסיבים של ג'ונס, תזזיתיות של גרוהל וליריקה סרקסטית של הום, גורמים לשלושה להתמזג להרכב מושלם ומענג, יחד עם אלן ג'והנס, המלווה אותם בהופעות בלבד.

בתום ההופעה הגוף נע במהירות בין הקור המקפיא של הלילה הגרמני לחום והשרירים התפוסים שגרמו ה"וולצ'רז". דרך מושלמת לסיים את היום וללכת להתכסות במיליון שכבות של בד שיבודדו מהקור ויהפכו את הסאונה של הבוקר לקצת יותר דביקה. למרות התחזית השרבית שחזיתי במוחי, אני הולכת לישון מאושרת. כואבות לי האוזניים מהבס והתופים אך אני מתענגת על כל רגע, כי אני יודעת שהתוצאה כואבת אבל התהליך, הוא גן עדן.

*הכותבת היא אורחת חברת "און.טור" בפסטיבל

>> Rage Against The Machine פתחו את פסטיבל "רוק אים פארק"