גרמניה האחרת

שלוש בלילה בחדר העיתונות הגרמני. שאריות של צלמים וכתבים מרחבי היבשת אורזים ציוד, מחליפים חוויות וכרטיסי ביקור, ומשאירים אותי לבד לסכם את אחד מהשבועות הפסיכיים ביותר בחיי. את הטקסט הזה אני כותבת בלב כבד ומבולבל. מצד אחד, חוויית הפסטיבל הראשון שלי, שזה עתה נגמרה, הייתה מטלטלת ואינטנסיבית עד שכרון חושים. מצד שני, ארבע שעות טיסה מכאן, כועס הקהל הישראלי (ובצדק) על גל הביטולים של השבוע האחרון, זועם על הצגת ישראל בתקשורת העולמית כמדינת אפרטהייד פאשיסטית, ו"רוק אים פארק" נראה פתאום כאסקפיזם אחד גדול.

"מהחרכים שבאוהל שלי רואים את ה'קבינה' בה נאם היטלר"

אני לא מתכחשת לרגע למצב שבו אני נמצאת. נציגה ישראלית יחידה בתוך המון העיתונות האירופאית (כ-130 צלמים וכ-300 כתבים). הנוכחים מתייחסים אליי כמו למטפחת משי. בעדינות, בחיוך ובנועם. כבר אמרו לי מספר פעמים שאין לי מה לדאוג לגבי הגרמנים מבחינת היותי ישראלית ויהודייה, מכיוון שהדבר שהם הכי שונאים הוא נאצים - אלה אשר נתנו לעם החביב הזה את הסטיגמה הנוראית של צוררים ורוצחים.

מצד שני, אי אפשר להתעלם ממה שאני רואה ושומעת. פסטיבל "רוק אים פארק" מתקיים בעיר נירנברג המפורסמת ("חוקי נירנברג", ולהבדיל - "משפטי נירנברג"), באצטדיון בו נשא המנהיג הנאצי דאז אדולף היטלר את אחד מנאומיו הידועים להמונים הגרמנים, כך מספר לי נהג מונית אתיופי-גרמני, ששולף בהתלהבות ספר על סוכני מוסד ברגע שאני מציינת מהיכן באתי. מתוך החרכים שבאוהל שלי אפילו אפשר לראות את ה"קבינה" עליה עמד אותו צורר משופם.

"חבורת מקומיים, פאנקיסטים שיכורים, צועקים 'זיג הייל!' ונקרעים מצחוק"

לכן התחושה שנרקמת היא אמביוולנטית. מחד גיסא, אני מרגישה גאווה כשאני דורכת על האדמה הזו ללא חשש (כמעט. בכל זאת, פולנייה). מאידך גיסא, אני מקבלת סטירת לחי מציאותית כשבשעת לילה מאוחרת, רצה חבורת מקומיים, פאנקיסטים שיכורים, ליד איזור העיתונות, צועקים "זיג הייל!" ונקרעים מצחוק.

אחרי האירוע הזה אני חוזרת מדוכדכת קלות אל המתחם של קבוצת און.טור בקמפינג המרכזי, מקווה ומייחלת שהיום האחרון של הפסטיבל יוכיח לי שאנחנו פה לא כדי לברוח וגם לא כדי להתעסק בפוליטיקה, אלא לתעל אותה לדבר הנשגב מכולם - מוזיקה.

בבוקר אני ממהרת לתפוס את "We Are The Fallen", להקה המורכבת מפליטי "אוונסנס" עם טוויסט. לטוויסט הזה קוראים קארלי סמית'סון. אם השם מוכר לכם, סביר להניח שזה בגלל היותה הפייבוריטית הרוקיסטית בעונה הקודמת של "אמריקן איידול", אשר הודחה לקראת סוף העונה מסיבות שנשגבות מבינתי. קרלי מתחברת לבן מודי (בן זוגה לשעבר של איימי לי מ"אוונסנס") והשניים מחליטים להקים הרכב.

קארלי סמית'סון יורשת את איימי-לי

הבעיה היחידה היא שאותו הרכב נשמע כמו רקוויאם לאיימי-לי, או ניסיון די עלוב להחיות את הלהקה הגוססת שלה. שתי הסולניות דומות מאוד הן מבחינה חיצונית והן מבחינה ווקאלית, כאשר ההבדל הניכר הוא הכריזמה המטורפת שהייתה לקודמת וחסרה מאוד לנוכחית. זה לא הפריע לי לקרוא לסמית'סון מאחורי הקלעים ולבשר לה שהיא מלכה. בכל זאת, מתחרה ב"איידול" שעשתה ביטלס מבלי להרוס את השיר..? כבוד.

בעודי חוזרת מזיעה ועייפה, אני מקבלת טלפון מהעיתונאי האיטלקי והמקסים איתו הסתובבתי ביומיים האחרונים: "בואי מהר לחדר העיתונות, הולכים לראיין את וויל אדלר". אני דופקת ריצה שלא הייתה מביישת את השפן של אנרג'ייזר, מפלסת דרך בין עשרות אלפי החוגגים ומשתדלת שלא ליפול בדרך. וויל אדלר, למקרה שתהיתם, הוא הגיטריסט והכותב העיקרי של "Lamb Of God" שהופיעו אצלנו בשבוע שעבר, וברגע האחרון מצליחים האיטלקי ואני להשיג ראיון אקסקלוסיבי איתו ונקראים להתייצב בכניסה לבקסטייג'. סוף כל סוף אני מקבלת את חוויית ה"Almost Famous"  שלי.

אחד על אחד עם וויל אדלר מ"Lamb Of God"

בכניסה לבקסטייג' של "רוק אים פארק" הלב שלי דוהר מחשש מפני מה שמסתתר מאחורי הדלת והמאבטחים המגודלים שחוסמים אותה. הגרסה המודרנית של הסרט נגלית לפניי בצורת נשות רוקנ'רול עם תינוקות, עובדי במה מיוזעים וחברי להקות עייפים (אך מרוצים). למרות זאת, אני חשה התעלות. בראיון עם אדלר הוא מספר על הביקור בישראל בחיוך גדול: "המלון שלנו היה ממש על חוף הים, כל היום ישבנו בחוף והשתזפנו". והקהל הישראלי?  "The Israeli crowd..? They're badass motherfuckers!", הוא קורא לנו.

בתום הראיון (יפורסם במלואו בהמשך) מגיח רנדי בלית', סולן הלהקה, וחוקר את חבריו עם מי הם הסתובבו אתמול בלילה. האיטלקי שואל אותו לשלומו והנ"ל עונה בקול חרוך: "בשתי מילים: ויני פול" - הכוונה לוינסנט פול אבוט, שהגיע לפסטיבל עם להקת "Hellyeah", אך ידוע יותר בתור המקים של "פנת'רה" האגדית. ביציאתנו מהראיון, אנו חולפים על פניו של אבוט והוא מחייך אליי וממשיך להתאמן על כיסא רנדומאלי.

כמה זמן לאחר מכן אנו גם זוכים לראות את הסולן החדש של אליס אין צ'יינס מקרוב (הכלאה בין הגוף של לני קרביץ' והקול של ליין סטיילי), קייט נאש וחברותיה המאובזרות-להחריד וקורי טיילור אחד, שבא לתת בראש עם "Stone Sour", שיש סיכוי שהוא יותר נמוך ממני, אבל מבט אחד בבחור סוגר לחלוטין את הפינה בראש, שלא הייתה בטוחה עד כמה הוא סולן טוב כשהוא מחוץ לאזור הנוח של "סליפנוט, אותה הוא מנהיג בגאון.

יחס שווה ל-50 אלף בגרמניה ול-5000 בארץ

על הבמה הגדולה "Lamb of god" נותנים הופעה מעולה. כמו בארץ, גם כאן בלית' תזזיתי בטירוף ואחראי על הלהבת הצופים. נחמד לדעת שההשקעה בקהל של 50 אלף איש בגרמניה זהה מבחינתו לזו של 5000 בישראל. בין שיר לשיר, בעודי מסדרת את אטמי האוזניים (הצלמים הועמדו סנטימטרים ספורים בלבד מהרמקולים ולא התחשק לי לצאת משם חירשת), מביט בי אדלר באותו חיוך רחב ממקודם, ואני יודעת שעשיתי טוב. בין הד-בנגינג אחד למשנהו, כותב הלחנים הגאון עדיין מסתכל בחיבה על הנוכחים ומודיע בעיניו בלבד שהלהקה נוסקת וממשיכה קדימה. אם לרגע חשבתם שכבר אין להם מה לחדש, תחשבו שנית וחכו לאלבום הבא. אותי הם כבר קנו.

"לאמב אוף גוד" היו הספתח לרצף של שלוש להקות מעולות, שעלו אחת אחרי השנייה ונכנסו מהר מאוד לרשימת החמישייה העילית שלי ב"רוק אים פארק". השניים לעלות על הבמה היו "Stone Sour" בהנהגתו של קורי טיילור. הלהקה קיימת משנת 92', אך צברה תאוצה רק בשנים האחרונות, לאור שקיעתה (היחסית, ויסלחו לי המעריצים) של "סליפנוט". טיילור תופס בקלות את עיניהם של כל הנוכחים במבט חודר ואת אוזניהם בעזרת הגרון האימתני שלו. מדובר באחד הקולות המיוחדים שנשמעו בשני העשורים האחרונים, מאז הקמת ההרכב, שהחוזק שלו בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר כאשר מבוצע "Thru the glass " אישית חשתי צמרמורת שלא פסקה לאורך כל השיר ונוכחתי סופית כי מדובר בגאון פרפורמנס ושירה.

המשולש נחתם באחת ההופעה המצופות ביותר בפסטיבל, " Alice in chains". מאז שנת 2002, בה נמצא הסולן ליין סטיילי ללא רוח חיים, התקשו חברי הלהקה לקום על רגליהם ולהמשיך הלאה. ההודעה על מציאת סולן חדש פתחה עיניים רבות והרימה לא מעט גבות, במיוחד לאור העובדה שמדובר בבחור שנשמע כאילו הוא מתעל את סטיילי בשירתו. קצת קריפי וגם מעצבן מעט. הייתי רוצה לחשוב ש"אליס" ימשיכו הלאה ויתקדמו במקום להיתקע על סגנון השירה של סטיילי ולמצוא לו מחליף שנשמע בדיוק כמו הזמר הקודם שלהם.

הלהיטים של הלהקה נשמעים בדיוק כמו שנשמעו בתחילת שנות התשעים, ובדיוק כאן נמצאת הבעיה. אומנם התקליט החדש שלהם נשמע מצוין, אך חסרה אצלם התקדמות מעבר למצוינות שלהם בגראנג'.
למרות העייפות אני לא מוותרת על "Muse", שכבר הוכתרו כ"המופע הטוב ביותר בעולם", ועולים לבמה הגדולה כמופע הנעילה של הפסטיבל מול כ-100 אלף איש. האמת היא שתמיד העדפתי את המתחרים הגדולים שלהם, "פלסיבו", שתמיד נראו מתאמצים פחות, בעוד "מיוז" נדחפים בצוררה מביכה. אבל השעתיים הבאות הוכיחו עד כמה טעיתי.

עם פריטת הגיטרה הראשונה של המנהיג מת'יו בלמי, נפתח מפגן של תאורה ואפקטים מדויקים עד כאב, עם וידאו-ארט נהדר ומקורי שתאם במיוחד כל שיר ושיר. "מיוז" לא מדברים בין השירים, אבל משקיעים במופע, במוזיקה, בביצועים העוצמתיים.

שלוחות של לייזר נמתחות אל תוך הקהל כשמתחיל "The Resistance" , שיר הנושא של אלבומם האחרון, הפוליטי-חברתי. באותו רגע, ובתיאום מושלם, העננים הופכים שחורים וגשם מתחיל לרדת על הקהל המהופנט שהופך משולהב ככל שמתרבות הטיפות שמשתקפות ומנצנצות בתור קרני הלייזר. מכאן ועד הסוף מצדיקים "מיוז" את כל הסופרלטיבים שניתנו להם, במופע מדהים, סיטואציה שסוגרת את שלושת הימים האחרונים בצורה מושלמת.

הביתה בתחושת ניצחון

אני חוזרת רטובה, כואבת ומאושרת אל הלילה האחרון באוהל ובשק השינה המאובק, יושבת עם החברים האון.טוריסטים לעוד שעה קלה של בדיחות שיכורות וניסיון להבין מה העניין של הגרמנים עם לתלות תחתונים נשיים על כל גג אוהל. למחרת אני נפרדת מהבמות העצומות, שעכשיו מתחילות להתפרק, והרגישו לרגע כמו בית. תחושת הדכדוך מהלילה הקודם נעלמה ואני חוזרת לארץ בתחושת ניצחון.

"רוק אים פארק" 2010 תמיד יהיה פסטיבל המוזיקה הראשון שלי והפעם הראשונה בה חשתי גאווה עצומה ובלתי מוסברת להיות חלק מאחת הקהילות הגדולות בעולם. כזו שלא תתפורר גם אם יכוונו אליה מיליוני רובים, יטילו עליה מיליוני סנקציות ויבטלו לה עשרות הופעות של הפיקסיז – קהילת אוהבי המוזיקה. נתראה ב"רוק אים פארק" 2011.

*הכותבת היתה אורחת חברת "און.טור" בפסטיבל

>> עוד בפסטיבל "רוק אים פארק": "אדיטורז", סלאש, קייט נאש ו"קיס"

>> עוד ב"רוק אים פארק": פנדלום, Bad Religion, Rise Against , Him ,Them Croocked Voltures

>> Rage Against The Machine פתחו את פסטיבל "רוק אים פארק"