40 שנה לפסטיגל – ציון דרך משמעותי כל כך בתרבות הילדים בישראל שמגיע דווקא ב-2020 - אחת השנים הקשות בתולדות האנושות, שנת הקורונה. למרות זאת, נראה שאין שום דבר שיפסיק את ההצגה מבחינת מפיקי האירוע שיתקיים השנה במתכונת אונליין, ומבחינתנו זו הזדמנות מעולה לשוחח עם אחד האמנים הכי בולטים בתולדות הפסטיגל, אחת הדמויות הכי מזוהות עם אירוע הענק הצבעוני.
אז נכון, טל מוסרי ואליענה תדהר השתתפו כבר 10 פעמים במופע (ותדהר גם זכתה 4 פעמים), אבל יש רק זמר אחד שזכה ארבע פעמים ברציפות בתחרות, בימים בהם למיקומים היה ערך רגשי רב, ומדובר כמובן באדם - אליל הנוער הבלתי מעורער, ומי שכבש בשנות ה-80 את הפסטיגל בפרט והמדינה בכלל.
>> הצביעו במצעד שירי פסטיבלי הילדים של mako וגלגלצ!
ההשתתפות הראשונה של אדם בפסטיגל הייתה בשנת 1987, ולעומת אמנים אחרים ששוקלים את דרכם אחרי הפנייה הראשונה מהמפיקים, אדם בכלל לא התלבט: "לא אומרים לא לפסטיגל. בסוף שנות ה-80 המדינה נשענה שנים ארוכות, וגם אני כילד, על פסטיבל שירי הילדים שהיה נכס צאן ברזל", נזכר היום אדם.
"יצא לי לחרוש במות לפני כן, אבל שום דבר לא התקרב למופעי הענק כמו של מיקי פלד, זה היה בקנה מידה אדיר ביחס לישראל", הוא מספר, "עם תאורה מרשימה ובמות ענקיות מול קהל של 10,000 איש. אמנם, כבר היה לי באותן שנים שם במרחב הציבורי, אבל עדיין זה היה מאוד מרגש בשבילי לחלוק במה עם האמנים שעל חלקם הגדול גדלתי כמו גידי גוב, עפרה חזה וסי היימן - עיני היו נשואות אליהם כבר בחזרות".
כל זה קרה במקביל להצלחה של אלבום הבכורה שלך שפנה למבוגרים. היה איזה דיסוננס מבחינתך בין שני העולמות?
"בדיוק בזמן החזרות למופע, קיבלתי פלטינה לאלבום אגב. מבחינתי, לא היה דיסוננס ועשיתי הפרדה גמורה בקטע המוזיקלי בין שני העולמות. זו הסיבה שלא לקחתי את שירי הפסטיגלים המצליחים והכנסתי לאלבומים הרגילים. לא מיתגתי את עניין הילדים כדי לעשות במקביל גם קריירת ילדים - זה פשוט קרה.
הדיסוננס היה קיים אבל לא נתתי לו להפריע לי, וזה לא ערער אותי. חייתי עם זה בשלום כי זו הייתה פרנסה מצוינת ועל הדרך נהניתי מהחוויה של הזכיות שהיו בונוס. סירבתי אז גם לקלטות ילדים, לפחות עד 1994, שבה השתתפתי ב'קוסם בארץ עוץ' ועשיתי גם את 'פלאי פלאים' שהייתה הפקה מאוד מושקעת ומגניבה בערוץ הראשון".
בישראל של אותן שנים, אדם היה שווה במדד הפופולריות המקומית לפחות למייקל ג'קסון, אבל אז עוד לא היה ניתן לחסום באינסטגאם ובטיקטוק את המעריצות שהיו פשוט בכל מקום – הן חיכו ביציאה מהאולם, ידעו איפה הוא גר וגם הכירו כמובן את מספר הטלפון שלו - ולא הפסיקו להטריד אותו לרגע.
למרות זאת, אדם התמודד עם תופעת ההערצה המשוגעת אליו בגבורה: "היום אפשר להגיד שאותן נערות הפכו לנשים בנות 40 ומעלה שמחפשות בייביסיטר כדי להגיע להופעות שלי. היה משהו בעייתי בתופעה ההיא, כי קהל מסוים שלי מנע ממני להגיע לקהלים המבוגרים יותר שהתחבר לאלבומים שנחשבו בעיני רבים לאלבומי מופת. זה פגם בצורה מסוימת ביכולת ליהנות מהופעות, כי לא היו אז זאפות ואולמות - אלא בעיקר פארקים ומקומות פתוחים בהם הופעתי מול המונים.
זה נשמע יהיר, אבל כמות כזו של מעריצות נתנו הרגשה שלא משנה מה תעשה - יהיו כל הזמן צרחות מוגזמות ואמבולנסים שמפנים את המתעלפות. לא ככה דימיינתי את זה, אבל התמודדתי כראוי. בשלב מסוים שיניתי את הכיוון המוזיקלי והפסדתי חלק גדול מהקהל, אבל מצד שני הרווחתי עבודה עם תיאטראות וזה לא פחות חשוב בעיני".
אחרי הופעת הבכורה זכית עוד 3 פעמים ברציפות במקום הראשון. יש איזה רגע אחד שאתה זוכר במיוחד מאותן שנים?
"היו כל כך הרבה רגעים, אבל יש אחד שחזר על עצמו הרבה, ובמקרה השבוע צחקתי על זה עם אחד החברים שלי. בשלב מסוים, עניין ההערצה הפך לסכנת נפשות כשהבנות היו מתפרצות לבמות, ולאט לאט תיגברו את אנשי האבטחה, אבל תמיד, איכשהו, מישהי הצליחה לפרוץ לבמה והייתה דוחפת לי זר פרחים ענק ליד ומנסה לחבק אותי עד שהתחלתי לצחוק. היו הרבה מקרים שפשוט שרתי עם זר פרחים ביד ומיקרופון ביד השנייה".
רדידות, ירידה ברמה המוזיקלית, ותכנים פוגעניים היו רק חלק מהטענות כלפי הפסטיגל בשנים האחרונות, אבל אדם ממש לא שותף למרמור הזה: "לשמחתי הגדולה אני לא מהמתלוננים. אם בכל מקום אחר בתרבות יש איזושהי התקדמות לעולם הדיגיטלי וההשפעה של הרשתות החברתיות, אז אני לא מתרגש ממה שקורה בעולם הילדים.
העולם התקדם, ויחד עם זה צצות כל מיני תופעות שקורות ומתחברות לקהל אז הופכים את זה לעניין שערורייתי. בקליפ של עדי ביטי אכלו סושי. אז מה העניין? העובדה שזה הגיע לכנסת מופרכת לגמרי. אין לי ילדים, אבל יש לי מכרים עם ילדים, ומה שקורה בטיקטוק הוא הרבה יותר בעייתי. זה הבידור היום, אז תשחררו - הפסטיגלים מורכבים מכוכבי נוער שאני לא מכיר אף אחד מהם כי יש כל כך הרבה ערוצים שכבר אי אפשר לעקוב. האמצעים של היום יכולים לקחת זמרים בינוניים ולחזק אותם משמעותית. זה מופע גדול שרץ ומוכיח את עצמו בכל פעם מחדש מאז 1981, כולל השנה, שבה הכל יועבר בדיגיטל. העיקר שההורים נהנים והילדים שמחים - זה כוחו של המותג".
ומה קורה היום? אתה מצליח להמשיך ליצור בימים אלו?
"לפני שנה וחצי יצא האלבום האחרון שלי, וכשהשתחררתי מבית החולים עשיתי סיבוב הופעות לרגל 30 שנה לתקליט הראשון. היה מוצלח מאוד, אבל אז הגיעה המגיפה. בעקבות האשפוז הארוך שחוויתי, הגישה שלי בחיים היא להסתכל עליהם ולזכור תמיד מה יש לך וליהנות מזה, אז אני משתדל תמיד להיות בעשייה. בבית החולים תיעדתי הרבה את המתרחש ובסופו של דבר יצא מזה סרט. כשייפתחו האולמות, יהיו הקרנות חגיגיות כולל שיחה איתי על התהליך המטלטל. מעבר לכאב הגדול של היעדר הפרנסה, יש לאמנים כרגע מוות איטי בהנשמה. אנחנו חיים מהבמה ומהמפגשים עם הקהל וכרגע אין את זה - אבל מוכרחים להישאר אופטימיים. אין ברירה אחרת".