לשיר הכי מצליח של האחיות כרקוקלי – או בשם הבמה שלהן, כרקוקלי – יש 2.2 מיליון צפיות. שאר השירים שלהן נעים בין מיליון צפיות להרבה פחות מזה. אני משמיעה את "פרפרים" ו"את מי מחפש אותי" בריפיט, מוסיפה כמה עשרות צפיות ביום למניין היוטיוב ועדיין נשארת מבולבלת אל מול הנתונים האלו.
איך זה הגיוני? איך קורה שצמד פופ כל כך מדויק ומרשים כמו כרקוקלי חי ופועל בינינו ולא מתברג, במינימום, בין צמרת רשימות השירים המושמעים? זה לא פחות מתעלומה בעיני.
נתחיל מההתחלה: טלי ולירון כרקוקלי התחילו את דרכן כצמד בולט ושונה בנוף הגנרי של "אקס פקטור" ב-2013. לקח כמה שנים (ארבע ליתר דיוק) עד שהן הוציאו אלבום ראשון שלא עשה יותר מדי רעש בשם "מי אם לא את" (ואם זה רק היה "אם זאת לא אני" כמה הייתי מאושרת עכשיו).
בהמשך לירון הפכה לבת הזוג של סתיו בגר (כן, הוא קרוב משפחה של מני), מי שבשלב זה של חייו - אתם כבר אמורים להכיר את השם ואת פועלו. בגר קנה לעצמו תהילה כשהיה שותף מלא ליצירת "טוי" של נטע ברזילי יחד עם דורון מדלי, ומאז הוא הפיק לא מעט שירים, אחד מהם היה הגרסה המועדפת עלי לאירוויזיון האחרון שלא קרה – "רוטס", עם נתן גושן, שהפסיד ל"פקר ליבי" מדלי ורייכל.
בגר, כמובן, הוא לא רק בן הזוג של לירון, הוא גם המנהל האמנותי של הצמד ואני לא חושבת שאני יכולה להדגיש את זה מספיק, אז תצטרכו להאמין לי – מדובר בצעד הכי חכם שכל הנוגעים בדבר עשו.
מאז "תשע נשמות", אותה בלדת פופ ממכרת שהביאה להן את שני מיליון הצפיות, עברו שנתיים, ומאז כרקוקלי ירו לכל הכיוונים והז'אנרים – ופגעו בול: "איפה הרומנטיקה" הוא בלדה מילניאלית מצוינת; "מי מחפש אותי" (שיר הגאווה שהוציאו עם מאור אדרי) הוא באנגר כל כך כיפי ופראש שהוא שיר חובה בכל רחבה; "הלכתי לשתות" צריך לחרוך כל חדר קריוקי; הרמיקס ל"תביאי חברות" מציל אותי בימי ניקיונות, וכמובן וגולת הכותרת – "פרפרים" – אחד משירי הפופ הטובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות.
השלישייה הזאת, האחיות טלי ולירון יחד עם בגר, היא היחידה שתעז להוציא שיר פופ שהדקה וחצי האחרונות שלו הן סקסופון. אתם שמעתם דבר כזה במוזיקה הישראלית לאחרונה? כי אני לא ומאז ששמעתי - אני לא יכולה להפסיק.
כרקוקלי מגיעות בול בזמן. אחרי שנים של ניסיונות מביכים ואווירה קרתנית מעיקה, הפופ הישראלי סוף סוף המריא בכיוון הנכון. במובן הזה, קשה שלא לתת את הקרדיט על האתחול התרבותי שעשתה נועה קירל. אחרי נועה קירל, אי אפשר היה להמשיך להוציא מוזיקה דלוחה עם קליפים דלי תקציב. הרף עלה, וכולם, למזלנו ולשמחתנו, יישרו קו. ההיצע גדל ואיתו גם הביקוש, ונדמה שמעולם לא השקיעו בנו כמו שמשקיעים בנו עכשיו.
אבל איפה כרקוקלי בכל זה? אם המיינסטרים בשל להכניס לתוכו את יסמין מועלם, שעושה פופ אינדי שלא מפחד להיות מתוחכם ותל אביבי, איך הוא לא מתאהב עד מעל לראש בצמד הזה? כרקוקלי הן כבר נישה משל עצמן – הן כותבות, הן מלחינות, הן עושות לעצמן סטיילינג וגם כוריאוגרפיה והן עושות את כל זה היטב.
יודעים מה, הן גם מגיעות עם איכות חמקמקה ונדירה, שמזכירה גם את זו של מועלם; לעשות מוזיקה עם מידה מדויקת של צ'יל. הן לא יגיעו באאוטפיטים משוגעים או יביאו להקה של 30 רקדנים - הן עושות את הדבר שלהן והדבר הזה הרבה יותר מורכב משנראה. הן גם אינדי וגם מיינסטרים, עושות מוזיקה שהיא גם גבוהה וגם נגישה, הן עושות שירים אינטליגנטיים בלי לפספס מילימטר של פאן. הן הדור החדש, בחיי.
וזה לא מתבטא רק בפאסון או בכישרון, הן גם מבינות את הכוח של הסולידריות הנשית, כוח שלא מספיק נשים בתעשייה מבינות לצערי. הייתה קורונה? אין בעיה, כרקוקלי מזמינות אליהן לסלון זמרות לבצע קאבר. הן מבינות שאם נשים לא יחלקו את הבמה אחת עם השנייה, אף גבר לא ימהר לעשות את זה עבורן. וזה ניכר במוזיקה שלהן, שלא מנמיכה את עצמה כדי להתחבב, שמביאה רוח של עצמאות, שמצליחה להיות גם חכמה וגם מהנה בו זמנית. כמו לייקה לי - רק בישראל.
אז אולי זה ייקח עוד קצת זמן עד שכרקוקלי יתפסו את המקום שמגיע להן במוזיקה הישראלית. אולי כמו כל הדברים הטובים באמת – הגילוי לא קורה ברגע. שיר ועוד שיר יביאו אותן – כך אני מקווה – למעמד שראוי להן, ויותר מזה – שראוי לנו. מגיע לנו את כרקוקלי, הן הריל דיל.