בוקר. אני במכונית, תקוע בפקק. בגלגלצ שרים שני גברים עם קולות רכים "רחם עלינו אבא, הושיענו". אני מעביר תחנה, אבל גם בתחנה השנייה יש שני גברים ששרים על אלוהים. מעביר עוד תחנה, שומע את נטע ברזילי, משה פרץ ועומר אדם שרים "אלוהים גדול", ומבין שהלך עליי. אני מחזיר לגלגלצ, הרי תיכף יתחלף שיר. אבל גם השיר הבא הוא כזה.
ככה זה: מוזיקה אמונית היא כרגע הדבר הכי לוהט בישראל. ישי ריבו הוא האמן הכי מבוקש בהופעות. אבל השיר החדש שלו ושל נתן גושן, "נחכה לך", הוא עליית מדרגה שמחייבת אותי לצאת מהארון ולומר: זה שיר נורא. שיר ההדתה האולטימטיבי. השיר שאחריו ממש הגיוני שיהיו רק הופעות מופרדות לנשים ולגברים, ובאופן כללי שיפסיקו להשמיע נשים ברדיו. בשיא הרצינות, אם מישהו היה אומר לי שהשבוע הגיעה לגלגלצ בקשה לא לשבץ אחרי "נחכה לך" שיר של זמרת אלא לתת רווח עם עוד שיר של זמר, זה לא היה מפתיע אותי בכלל.
אנשים דתיים תמיד רוצים להעביר אותך לצד שלהם, רוצים שתראה את האור. וברגע הזה בזמן, קצת בלי ששמנו לב, הם כובשים לנו את הרדיו. המילים האלה - "ריח הקרבות עוד באוויר, עם עייף חובש פצעיו, יושב, סופר ימיו, צעקות בושה בכל העיר, דור רוצה תשובה עכשיו, זכאי ולא חייב" – תגידו, זה אמיתי? ישי ריבו ונתן גושן באמת מרגישים שהם חלק מ"עם עייף שחובש את פצעיו"? איזה פצעים, מהבלאק פריידי או מהסייבר מאנדיי? לא פלא שהפתרון היחיד שלהם הוא לצעוק לאלוהים "רחם עלינו אבא, הושיענו". ואל תגידו לי שזה תמים, כי זה מחלחל. השיר הזה צמח בערוגות שזרע יונתן רזאל, האיש שהופיע פעם בכיסוי עיניים, והוא עוד לא אמר את המילה האחרונה.
רק בימי קודש
אני אוהב את אביתר בנאי. אני לא חושב שהוא רוצה להחזיר אותי בתשובה. עמיר בניון הוא דתי, אבל לא רק, ושולי רנד הוא יוצר מתוחכם עם הבנה בחילוניות ששר עכשיו עם אמיר דדון על הפחד שב"בין קודש לחול אני חי, בין האמת שמשתוללת בי". ואפילו חנן בן ארי איכשהו עובר, כי הוא בכל זאת כתב את "תותים" ושואל "מה אתה רוצה ממני". אבל בסוף המסה הזאת מצטברת, ואז מגיע ישי ריבו, שהוא באמת מתוק, אבל גם בחור דתי שרוצה שהעולם כולו יהיה בית כנסת. זה כבר לא בהפוך על הפוך, זה לא שיר אחד ברפרטואר, זה הדבר עצמו. וביחד עם נתן גושן המתחזק, הם מצאו את הנוסחה להגיע לראש מצעד ההשמעות עם שיר אהבה מזויף לאלוהים.
אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי; בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים. אני לא רוצה שיסבירו לי, גם בשירים שמנעימים לי את הדרך, כמה כיף שיש אלוהים וכמה טוב יהיה לי אם אעשה כל מה שרבנים זקנים חושבים שהוא רוצה שאני אעשה. הגל הזה שהפך עכשיו למבול הוא עכור ומסוכן, כי יש קו ישיר בין השירים האלה לערב שלא היה של הרב פירר, או לשיר המיותר "ותן חלקנו" שבו רק גברים שלומדים באיזו קבוצת גמרא שרו ביחד בלי אף זמרת.
החיבוק שנותנת גלגלצ למגמה הזאת מעלה את הכל מדרגה. הגיע הזמן להזהיר: קודם כל זה לא עניין של טרנד מוזיקלי, כי העניין הוא לא המוזיקה. זה קמפיין להגברת האמונה. בניגוד לרוק, מזרחית או פופ, הגל האמוני מתעסק רק בטקסטים. תביאו מלודיה מתוקה, גיטרה וזהו. איש לא מתעניין באמת בהפקה, בצלילים, העיקר שכולם יבינו שזה על אלוהים, שאנחנו מאמינים, שאנחנו מודים לך ה' אלוקינו. על הכל. כאב ראש גדול לאדם חילוני.
הוא פשוט מיסיונר
שלא תטעו, אני יכול לחיות בשלום עם שירים כמו "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן ו"מודה אני" של עומר אדם. הם יושבים טוב בתוך הרפרטואר המגוון של שני הזמרים; גם גולן וגם אדם לא מופיעים בשבת וזה סבבה, כי כשהם שרים את השירים הספציפיים האלה בין "הלו הלו משטרה" ל"אם רק תבואי אלי", בתור האנשים החילוניים שהם, זה כיף לשמוע. זאת עוד זווית, זה לא מבהיל. באופן כללי, במוזיקה הים תיכונית הגרוב הוא מסורתי, לא דתי, והכל מתחבר באופן יותר רגוע. עומר אדם ואייל גולן גם שרים ביחד עם נשים, מופיעים ביחד עם נשים, וכמובן לכל קהל.
עם ישי ריבו זה נהיה קצת אחרת. כן, אנחנו חייבים לכבד את אמונתו. זכותו לחיות כמו שבא לו. זכותו לשבת מהבוקר עד הערב עם נתן גושן ולזעוק לאלוהים שיציל את שניהם. רק שהשירים האלה, יש בהם משהו מיסיונרי. ניחוח של הטפה. זה לא תמים, לא סתם "אהבת ישראל". היום הוא מופיע רק פעם בשנה לקהל בהפרדה מגדרית, אבל תנו לו עוד שנה-שנתיים והופעות בקיסריה והיכל מנורה, והוא יבקש יותר הופעות כאלה, באמת רק אם אפשר ולא מפריע. ואז הוא יעשה ערב משותף עם יונתן רזאל, ואולי גם עם אחיו אהרון רזאל, והם יבקשו בנימוס, אם אפשר, שתהיה הפרדה.
גם ככה מתחוללת עכשיו מלחמה גדולה בישראל על הצביון החילוני שלה. היא מתנהלת בהרבה חזיתות, ובלי ששמנו לב, דווקא במוזיקה אלוהים נחל כאן ניצחון. הגל האמוני הוא לא תיקון כמו הגל המזרחי; הוא לא כיף כמו הגל הפופי; הוא פשוט עוד ניסיון של אנשים דתיים להשתלט כאן על התודעה. הגיע הזמן לפחות להגיד בקול רם שזה קורה.