לפני כחצי שנה, כשיצא השיר "This Is America" של צ'יילדיש גמבינו, היה נדמה לכמה רגעים שהוא עומד להחליף את ההמנון האמריקאי. שיר המחאה העוקצני התפשט ברחבי אמריקה (והעולם) כמו שריפה בלוס אנג'לס והצליח ללכוד את האקלים החברתי-פוליטי של התקופה בקפסולת זמן חדה, עד שהאש כבתה. שבועיים לפני, יצא ההמנון של ישראל - "מדינה של גנבים" של עטר מיינר, שמבוצע עם דור3 וראסטה חי. נכון, הוא לא תפס באותה המידה את האוזן, אולי כי לא היה לו קליפ מהפנט בבימויו של הירו מוראי ואולי כי ישראל היא האחות האיטית מאוד של ארה"ב, אבל הוא בהחלט תפס באותה הצורה את האקלים החברתי-פוליטי של הרגע. אמנם זאת אמריקה, אבל אנחנו חיים במדינה של גנבים.
בדומה לגמבינו, גם מיינר הוא אאוטסיידר עם אפיל מיינסטרימי מובהק - הוא נחת בתל אביב מהיישוב הקהילתי הקטנטן עמוקה, בין חצור הגלילית לקבר הרבי יונתן בן עוזיאל. מאז הוא מרחף ברחבי המרכז התרבותי של ישראל בסניקרס מצוחצחות וחולצות כותנה לבנות שמזכירות יותר מהכל גלביה, הרגל שככל הנראה אסף מאחיו הבכור, המעצב הד מיינר. האאוטסיידר הספיק מאז לעלות על הרדאר של מנעד אמנים מעניין במיוחד - גלעד כהנא, עדי אולמנסקי, עדי קיסר וגיסתו ריף כהן, להם הפיק ומפיק מוזיקה היפנוטית שמרגישה עדכנית ומקומית בו זמנית. או במילים אחרות, סניקרס וגלביה על הביט.
אלבום הטרי, שנושא את שמו, מתגלה כאחת מהבכורות המרשימות של השנים האחרונות במוזיקה הישראלית. נדיר למצוא מוזיקאי צעיר עם סגנון כל כך מגובש ומאופיין, משהו שטרם נשמע בעברית אך בו זמנית מרגיש מקומי לחלוטין. רשימת ההשפעות של מיינר נקראת כפלייליסט ספוטיפי מתעדכן תמידית: קניה ווסט, פרנק אושן ו-6lack מוצאים את עצמם בין זוהר ארגוב, עידן רייכל וטיפה היפ הופ עברי שאפשר למצוא רק במבוכי הסאונדקלאוד. אך גם בין שעטנז ההשפעות הבולטות, מיינר לרגע לא נשמע כמו חיקוי - טביעת האצבע הייחודית שלו נזעקת בכל שיר מפילטר השירה המכני שעוטף את קולו, מהביטים מלאי הצבע שמלהטטים בין קלילות פופית לדיכאון אורבני מחוספס ואפילו מהשפה הספציפית כל כך שחולשת על האלבום, ומצליחה להיות יתרון. במקום לעצבן עם ביטויים די בלתי נסבלים בפני עצמם כמו טאטא או מאמזי, מיינר נעזר בהם כדי לצייר תמונה מדויקת עד הניואנס האחרון.
לצייר אמרתי? התכוונתי לצלם ולהעלות לסטורי. רק לסטורי, לא לפיד. זה הרי צריך להיעלם תוך 24 שעות, אחרת זה לא באמת תופס את העכשיו. מה מגלם יותר את הצייטגייסט המילניאלי מהזמניות החד פעמית של הסטורי? לא בכדי משובץ באלבום השיר "קיץ2018" (בדומה לשיר "אביב2017" ששחרר מיינר בעמוד הסאונדקלאוד שלו, נחשו מתי) - הוא לוכד רגש נקודתי שהבזיק לרגע, ואולי כבר חלף מבלי ששמנו לב. אין יותר כאן ועכשיו מזה. זה כמובן לא אומר שהאלבום יאבד מקסמו בעוד חודש וחצי, כש-2019 תחשוף את פרצופה המכוער, אבל ליצור עוד אלבום כזה שמגלם בדיוק את הרגע העכשיו מיינר לא יוכל. הוא בטח גם לא ירצה. הרי אחר כך העכשיו הופך למזמן, ומי רוצה לעשות מוזיקה למזמן? רק מי שמקדש נוסטלגיות, זה מי.
למעשה, היכולת של מיינר ליצור המנון כמו "מדינה של גנבים" נטועה בחיבור שלו להרגע, וזה לא ההמנון היחיד באלבום - יש בו המנוני בדידות ("סאבלט בצ'לנוב"), חופש ("פרפר" עם דור3 ועדן דרסו), יאוש ("סטלה"), קודש ("אבא מעלי") וחול ("עבודה" עם ראסטה חי ודמזל אין דיפרסט שגונבת את ההצגה). הכל מרגיש כמו המנון - שיר מייצג וסוחף שמצליח להניף דגל רגשי מוצהר מבלי להתבייש. בלי ליפופים פואטים מיותרים, בישירות שמתחילה בשמות השירים ומסתיימת תמידית בשורה מייצגת, אידיאלית לציטוט בסטורי הבא. לפחות עד שיעברו 24 שעות ויגיע הרגע לציטוט הבא.
ההיפ הופ לא זר להמנונים, בטח ובטח בשנים האחרונות. שירים כמו "XO Tour Llif3" של ליל' עוזי ורט ("All My Friends Are Dead") נצעקים מכל מועדון שמכבד את עצמו ברחבי העולם, ואפילו בישראל יש שירים כמו "כל הזמן הזה" או "רוק 30", שהפכו ליצירות מייצגות עבור אנשים רבים. זה כמובן לא מספיק כדי ליצור אלבום מעולה, אבל זה בהחלט עוזר לתת לו ערך מוסף. עם כישרון ההפקה של מיינר, הסאונד הכי פרש בארץ ואותה המנוניות שמהדהדת כמעט מכל שיר – אלבום הבכורה של מיינר מצליח להיות הדבר הכי טוב של הרגע. עכשיו כל מה שמיינר צריך לעשות זה למצוא קהל להמנונים שלו, עניין של זמן בסך הכל לפי ההייפ המתחמם. אבל כמו שמיינר כבר יודע, זמן זה דבר זמני. אל תמצמצו, תאמינו להייפ.