"התחושה היא שתמיד כשאמן יוצא מהארון זה לצורך קידום של אלבום חדש, וזה קצת מעצבן", פותח אטדגי את פינת המוזיקה השבועית בסימן מצעד הגאווה, ומבקרי הבית מסכימים איתו. "אתה רוצה לצאת מהארון? צא מהארון. לדעתי אדם שחי בארון לאורך שנים לא יכול ליצור מוזיקה אמיתית, אמנות אמיתית. אתה לא יכול לעבוד על הקהל יותר מדי זמן, הקהל מרגיש את זה, אבל לא בכל המקרים", מגיב עופרי גופר בהסתייגות זהירה, "אבל נעצור את זה כאן".
"יציאה מהארון יכולה להיות דבר מאד מפחיד", ממשיך אלרואי בן ציון. "אתה לא יודע איך יקבלו אותך, מה יקרה להצלחה ומה יקרה למעריצות. הראל סקעת הוא אחת הדוגמאות המעניינות כאן בארץ", הוא אומר, ואטדגי מצטרף: "הראל הוא דוגמה לזה שכשאתה בארון, משהו בקריירה שלך נדפק. מרגע שהראל יצא מהארון השתחרר לו הכל, וזה עבד מדהים". האולפן מביע הסכמה גורפת, וגופר מוסיף: "מהניסיון שלי בתעשיית המוזיקה, זה באמת דבר מאד נכון לעשות. אתה צריך להיות כן עם עצמך, עם היצירה שלך והכי חשוב, עם הקהל. לא חסרים אמנים שהקריירה שלהם רק פרחה בזכות זה, ואני לא חושב שאפשר להגיד שזה צעד שאי פעם פגע במישהו, ולא להיפך".
אז מה קורה בזמר המזרחי?
"זו שאלת השאלות", אומר אלרואי, "ואני חושב שאנחנו מתקרבים, הפתיחות גדלה לאט לאט, אבל אנחנו עוד לא שם". למזלנו, באולפן יושב מי שיכול לספר ממקור ראשון מה קורה כשהזמר המזרחי פוגש את הקהילה הגאה: "לפני שנתיים עומר (אדם) עשה את 'תל אביב' למצעד הגאווה", מספר אטדגי, שמשמש כמנהלו של הזמר המצליח. "בהתחלה אמרו לנו 'השתגעתם? איך הקהל שלכם יגיב?' ואני אמרתי קפצו לנו. ככה אנחנו מאמינים וזה מה שנעשה. אני חושב שאנחנו ממשיכים ומתקרבים לשם מיום ליום, פתאום נוצר מצב שהזמר המזרחי עושה שירים למצעד הגאווה".
עוד בבילויים: