יש הרבה דרכים להעביר את חופשת הסמסטר, רגע אחרי המבחן האחרון. אפשר לעבוד בבית קפה וללכת לים, אפשר להיזרק על הספה של ההורים ולהתרגל מחדש לשניצלים של אמא, אפשר לצאת לשביל ישראל ולעשות כאילו אתה נהנה מהחום – ואפשר גם לארוז תיק, לטוס לגיאורגיה ולרדת לבד בחושך מוחלט אל עבר המערה העמוקה ביותר בעולם. זה בדיוק מה שעשה יובל אלמליח (25), סטודנט שנה שלישית לגיאוגרפיה מאוניברסיטת בן גוריון, שהחליט שהנוף הקיצי בבית בקיבוץ שניר הוא אולי נחמד, אבל אין כמו עבודת פרך בניסיון למתוח את קצה היכולת האנושית.
בסוף חודש יולי האחרון, רגע אחרי שמילא את שארית חובותיו הסטודנטיאליות, המריא אלמליח לכפר סאנדריפש על גדות הים השחור בכדי להצטרף למשלחת בין לאומית שעשתה את דרכה לאבחזיה, מחוז בצפון מערב גיאורגיה, במטרה לחקור את המערה העמוקה ביותר בעולם. אליו הצטרף בועז לנגפורד (25) מגבעת שמואל, שכיהן בעבר כראש מדור טג"ח (טיפוס, גלישה וחילוץ) בצה"ל והיום עובד כחוקר במכון לחקר המערות בישראל. יחד עם עוד שני ישראלים נוספים הם היו כוח ציוני גאה בתוך חוויה מטורפת ומאומצת באמת. הכי רחוק שיש מחופשת התאווררות מהלימודים.
"אני זוכר שבוקר אחד ראש המשלחת, יורי, העיר אותנו ואמר שאנחנו צריכים ללכת לפרק איזה מסלול במערה סמוכה", מספר לנגפורד. "רק שנינו הלכנו, הצעירים שבמשלחת, והתחלנו לעבוד. אחרי כמה שעות קשות יובל יצא החוצה ואני נשארתי לסיים פינות אחרונות של מיפוי. בדיוק באותו רגע נהייה פתאום מזג אוויר סוער למעלה, על הקרקע. גשמים חזקים ממש התחילו לרדת, ותוך כדי זה שיובל צועק כדי להזהיר אותי, אני רואה את המערה מתחילה להתמלא במים. זה היה מהר, קרה תוך שניות. ניסיתי לצאת הכי מהר שאני יכול, והרגשתי שזה ממש מרוץ נגד השעון. הלב פעם לי בכל הכוח".
"תראה, מרבית האנשים מתכוננים לרגעים האלה במשך שנים ארוכות", אומר אלמליח. "הם מתאמנים במשך שנים, מטפסים וגולשים על החבל בלי סוף, עושים תחרויות במועדונים מיוחדים של חוקרי מערות ועובדים המון על הטכניקה. בארץ התחום הזה לא מפותח יותר מידי, אבל עדיין – ברגע ששמענו שיש הזדמנות, ישר נסחפנו לזה. יצאנו יחד עם עוד שני ישראלים יוצאי ברית המועצות, ומצאנו את עצמנו שני האנשים היחידים שלא דוברים רוסית במשלחת. לא היה לנו מושג איך נתקשר איתם, אבל בינינו? זה הדבר האחרון שהדאיג אותנו".
המטרה: לנצח את נקודת ה-GAME OVER
האמת שזה כבר מנהג: מדי שנה בעונה החמה יוצאות משלחות של ספלאולוגים (חוקרי מערות) אל נקודות עמוקות ברחבי הגלובוס בכדי לחקור אותן לעומק, ועל הדרך להשיג הכרה עולמית בתחום. הן מקיימות ביניהן תחרות קשה שמערבת הרבה אגו ויוקרה, ולא פעם גם גובה מחיר בחיי אדם. על הפרק: מי יעז להגיע עמוק יותר ומי יפתיע בגילוי מערה חדשה.
המשלחת שהתקבצה בסאנדריפש כללה 65 משתתפים, והובלה על ידי קבוצה מצומצמת של חוקרים אוקראינים מוערכים שהסכימו לראשונה לשתף אחרים בפעילות שהם עורכים. המטרה הייתה ברורה: לרדת לעומקה של מערת קרוברה– וורוניה, המערה העמוקה בעולם, ולשבור את גבול ה-2,080 מטר: המרחק המקסימלי מתחת לפתח המערה אליו הגיע אדם בתוך מערה. במילים אחרות, האוקראינים והשותפים שלהם רצו לקבוע שיא ולמצוא את הנקודה החדשה העמוקה ביותר בעולם.
בתחתית המערה, הם ידעו, קיים אגם קטן אותו גילו בפעם הקודמת. כבר הספיקו בעבר להצמיד לנקודה הזאת את השם GAME OVER (המשחק נגמר), אלא שהמומחים קבעו כי ייתכן ומדובר בסיפון מים – מאגר שניתן לצלול תחתיו ולגלות מצדו השני המשך למערה. כך, חדורי מוטיבציה, העמיסו חברי המשלחת חמישה טון ציוד על שתי משאיות סובייטיות ישנות ויצאו לדרך. מביטים זה בזה, חוששים מעט, אבל בעיקר מתרגשים.
"שני ק"מ לפני פתח המערה המשאיות עצרו", מספר אלמליח. "הן לא יכלו להמשיך עוד בגלל תנאי השטח, ואז יורי ירד מהמשאית וצעק לכולם להתחיל להעמיס על עצמם דברים ולהעביר אותם בעצמם לפתח המערה. תוך דקה מצאתי את עצמי סוחב חמישה טון של ציוד במעלה ההר עד לגובה של 2,400 מטר מעל פני הים. היה שם אוכל ל-65 אנשים למשך חודש, מלאי בלוני חמצן, מלא קשרים ואין סוף סוללות לפנסים. לקח לנו כמעט יומיים להעביר הכל, ומבחינתי זו הייתה קבלת פנים חמה שבה הבנתי סופית שלא באתי לשחק או לטייל. באתי לעבוד, ואני אעבוד קשה".
לאחר שכל הציוד הגיע לפתח המערה והמחנה הוקם התעוררו יובל ובועז לבוקר אותו הגדירו במשלחת כ'אקלימיזציה' – מעין שלב הזוי בין אודישנים להתאקלמות. "הכל מתחיל מזה שאין זמן וצריך להספיק לעשות הכל לפני שהעונה תחלוף", מספר אלמליח. "באותו יום חלק מהאנשים נכנסו ויצאו מתוך המערה בשביל להרגיש אותה, ובינתיים החצי השני ניסה להפגין את הכישורים שלו על אחד המצוקים מסביב. כולם עלו וירדו על החבל מול העיניים הבוחנת של יורי, ולי היה ברור שהוא צבר לאורך השנים מספיק ניסיון בשטח כדי באמת לדעת בכמה דקות מה הכישורים של האדם ומה החסינות הנפשית שלו. הבנתי שאחרי הבוחן הזה הוא יחלק את המשלחת לצוותים של שישה אנשים בערך, שירדו לעומקים שונים בתוך המערה ויקימו בהם מחנות ביניים במטרה לשנע ציוד עד לעומק השיא – והאמת, נלחצתי מאוד. כולם מביטים עליך ובוחנים את הכישורים שלך, ואף אחד לא רוצה להיות החוליה החלשה במשלחת. אתה מנסה לתת את הכי טוב שאתה יכול".
"אם לא הגעת, אף אחד לא יחפש אותך. מקסימום יתפלל"
יד ימינו של יורי לאורך כל התהליך היה גנדי, הצוללן האוקראיני שהופקד על המשימה העיקרית: בתום כל ההכנות הוא היה אמור לרדת לנקודת השיא ולצלול לעומקו של הסיפון החשוך בכדי למצוא, בתקווה גדולה, המשך למערה. העבודה של כל חברי המשלחת, למעשה, נועדה כדי לאפשר לו לרשום את ההישג הזה – והישראלים שהיו שם מעידים כי לאף אחד לא היה ספק כי זה הדבר הנכון לעשות. "כולם עבדו קשה בכדי להקנות לו את מיטב התנאים לרדת לנקודת השיא ומשם לצלול, בתקווה שהוא ימצא משהו חדש", אומר לנגפורד. "כמו שאני ראיתי את זה, הצוללן היה הקמע של המשלחת. הוא בחור שקט ומופנם, אבל כולם קראו לו סופרמן. הוא האדם היחיד מכל מי שהיה שם שלא נשבר בשום שלב".
עם תום שלב האודישנים, היה אפשר לצאת למסע. קודם נעמדים מעל פתח המערה, ומשם מתחילים לעשות, לאט לאט, את הדרך הארוכה למטה. השיטה הייתה פשוטה יחסית, אך מורכבת לביצוע: הצוות הראשון יורד אל תוך המערה ומקים מחנה לילה, ואחריו יורד הצוות השני עם כל הציוד למחנה הלילה הראשון, ואז מעמיק עוד כמה מאות מטרים הלאה ומקים את המחנה שלו. בשיטה הזו פרסה המשלחת רשת של מחנות במרחקים של כמה מאות מטרים זה מזה, עד שהגיעו לתחתית המערה. שינוע הציוד, אם לרגע היה לכם ספק, התבצע כולו כשחברי הצוותים רתומים לחבלים ומטלטלים בעומק האדמה. "העברנו את הציוד דרך חללים צינוריים כאלה, שיכולים להיות צרים כל כך שבקושי תצליח לעבור דרכם, ואז תוך רגע הם הופכים לאולמות תת קרקעיים ענקיים", אומר לנגפורד. "כל שינוע כזה לוקח שעות, ואם לא הגעת במהלך הלילה למחנה, אף אחד לא יצא לחפש אותך אי שם במערה. מקסימום אפשר להתפלל בשבילך, כי מרבית הסיכויים שלא תשרוד את הלילה".
"הקור במערה מקפיא", מוסיף אלמליח. "הטמפרטורה עומדת על אפס מעלות צלזיוס כל הזמן, אבל למרות זאת מאוד חם ולח כי אתה כל הזמן עובד בלי הפסקה כמעט. לבשנו חליפת צלילה אטומה ומתחתיה עוד שלוש שכבות שכוללות מעיל פליז. זה עסק מסורבל קצת, וזה הופך כל החלטה להתפנות לפרויקט של רבע שעה לפחות".
הקור, החושך והירידה האיטית בחבלים לעומק כדור הארץ לא מספיקים לכם? תוסיפו גם את הסיכון לטבוע. מסתבר שבכל רגע נתון במערה עלולים היו החוקרים להיות מופתעים מנחשול מים אדיר שינחת מלמעלה עקב גשמי קיץ וייצור תגובת שרשרת מסוכנת. אם יש לך מזל, הם אומרים, תספיק לקבל בקשר התראה ממחנה גבוה יותר ותדע לתפוס מחסה. אם לא, כשתשמע את רעש המים כבר יהיה מאוחר מדי. "כשעזבנו את האזור בסוף אוגוסט שמענו שבמערה לא רחוקה מאתנו ירדו ארבעה צוללנים ממשלחת אחרת לבצע חקר, ואחד הסתבך ולא יצא", אומר לנגפורד. "אתה חייב לשמור על ריכוז ולהיות מוכן כל הזמן לזה שמשהו ישתבש. עכשיו זה כמעט בלתי אפשרי לחלץ אפילו את הגופה שלו, ואין מה לעשות. הרבה פעמים המערות הופכות להיות הקברים של החוקרים".
"קל מאוד לאבד את השפיות"
לנגפורד ואלמליח, כאמור, יצאו למשימה ללא יותר מידי ניסיון יחסית לתותחים הכבדים במשלחת. כך, במשך יותר מחודש של עבודה מאומצת הם למדו את החוקים הקטלניים של המערות הגדולות, ניסו לא לעשות טעויות עליהן ישלמו ביוקר. "למרות שחיינו במשך שבועות מתחת לאדמה בחושך מוחלט ניסינו לשמור על לוח זמנים כמו בעולם שבחוץ כדי לשבש את הקופסא כמה שפחות", אומר לנגפורד. "בוקר אחד, אחרי כמה ימים ארוכים ללא צחצוח, התעוררתי והרגשתי שאני חייב לשטוף את הפה. מצאתי גב של מי תהום בעומק המערה, ולמרות שידעתי שאסור לשתות מהם החלטתי רק לצחצח איתם את השיניים. במשך יומיים אחר כך היו לי כאבי בטן מטורפים. למזלי היה מזג אוויר סוער בחוץ אז לא יכולנו לעבוד, ולכן זכיתי ל'יום מחלה' בו כולם היו בשק"שים וקלו בוטנים על האש כדי להעביר את הזמן".
שגרת העבודה בדרך למטה, הם מעידים, הייתה קשה ומאומצת מכל מה שציפו לו. "אני זוכר איך באחד הימים הראשונים יורי נתן לי משימה – להעביר ציוד מפתח המערה למחנה הראשון", מספר אלמליח. "14 שעות הייתי על החבל ללא אוכל וללא מים, וכשסיימתי רציתי רק לטרוף את העולם, להרגיש את האדמה ולדעת ששרדתי את זה. יצאתי כולי מאושר, ותוך פחות מעשרים שניות יורי בא אלי והפיל עלי משימה נוספת. אין מה לעשות, אתה מוצא את עצמך גולש על חבל כל היום בחושך מוחלט בלי אוכל ושתייה ועם שני תיקים על הגב, והעולם שאתה מכיר הוא רק מה שאלומת האור מהפנס שלך מאירה. אתה מתקדם בין 10-15 סנטימטר כל פעם כדי לשמור על הזהירות, וקל מאוד לאבד את השפיות. לפעמים, לאחר כמה שעות לבד על החבל התחלתי לשמוע קולות וחשבתי שצועקים את השם שלי. יצא לי לצעוק חזרה לתוך חללים ריקים ושחורים רק בשביל לגלות שמדובר בכמה טיפות מי תהום שממלאות גב מים תת קרקעי. זה יכול לשבור אותך מנטאלית בשנייה".
היו רגעים שנשברתם?
לנגפורד: "ברור, כולם נשברים בשלב זה או אחר. אולי חוץ מסופרמן הצוללן, אבל הוא באמת יוצא דופן. אפילו יורי נשבר פעם אחת. בכל מקרה, השאלה היא לא האם תישבר, כי זה יקרה בוודאות, השאלה היא מה אתה עושה דקה אחרי שאתה נשבר. האם אתה לוקח את הציוד האישי שלך ויוצא מהמערה או מתעשת וממשיך את המשימה. אני הרגשתי שכל אחת מהפעמים שבהן חושלתי במהלך חיי הייתה שווה בשביל לעבור את החוויה הזו בשלום".
ואכן, לנגפורד היה גם מהמעטים שזכו לרדת עד הנקודה התחתונה ביותר מעל האגם – ואת הרגע ההוא, הוא מספר, כנראה לא יישכח לעולם. "מרוב התרגשות השתבשה לי קצת החשיבה", הוא אומר בחיוך. "אחרי שעות על החבל פתאום הגעתי לשם, וברגע שנגעתי בקרקע ישר נכנסתי לתוך האגם שגנדי היה אמור לצלול בו, לא שלטתי בעצמי, הקרקע מתחת למים הרי נמוכה בעוד כמה סנטימטר והמוח שלי היה מכוון לרדת הכי נמוך שאפשר, זה כבר לא היה רציונאלי".
בסופו של יום המשימה הושלמה: המשלחת הגיעה לנקודת ה-GAME OVER וגנדי הצוללן הצליח לצלול לעומק של 60 מטר בסיפון וקבע שיא עולמי חדש של 2,196 מטר עומק מפתח המערה. הוא אמנם לא מצא נתיב המשך למערה – אבל כמו שכל חוקר מערות יודע, תמיד יש עוד מקום חדש שעוד לא התגלה ושיא שעוד אפשר לשבור. אלמליח ולנגפורד, מצדם, מתכוונים להתמקד בעתיד הנראה לעין ביעדים קצת יותר קרובים. "שנינו אוהבים את עניין חקר המערות, אבל אנחנו מסכימים שלפני שאנחנו יוצאים למשלחות בין לאומיות נוספות יש לנו מספיק עבודה לעשות כאן בארץ", קובע אלמליח. "יש עוד הרבה מערות שלא מיפינו ולא גילינו בישראל, אז אנחנו מתכוונים קודם כל להתחיל בעבודה קרוב לבית".