בסוף אוגוסט האחרון ישבו בלשי היחידה המרכזית של מג"ב דרום במארב בכרם ענבים במושב אמציה והמתינו. מזה מספר ימים שהם עקבו אחרי כמה גברים וקטין, שהגיעו מדי פעם להשקות ולטפל בגידול מיוחד שצמח בין הענבים בכרם שבחבל לכיש: אלפי שתילים של מריחואנה. הם לא הכירו איש מהמעורבים, אבל יכלו לזהות שהדמות הדומיננטית ביותר בין הכורמים המסורים היא גבר בשנות החמישים לחייו, בעל מבנה גוף נמוך ומוצק ושפם שחור, שנהג להופיע במכנסי ברמודה ונעלי אולסטאר ולחלק הוראות. "הבנו שהוא מנהל את העניינים", סיפר גורם ביחידה, "הנחנו שהוא היה המוח מאחורי הרעיון לגדל מריחואנה בתוך כרם ענבים, כדי להסתיר את השתילים. לא ידענו על כלום על עברו".
כעבור שבוע, במבצע שזכה לשם "שועל בכרם", פשטו לוחמי היחידה על הכרם ועצרו את המעורבים שהיו בעיצומו של קטיף עלי הקנאביס. כאשר הקלידו הבלשים את שמו של העצור המשופם למחשב, הם נדהמו לגלות שמדובר בשוטר לשעבר: יורם טהל, שהיה בעצמו רכז המודיעין של יחידת הסמים המחוזית של הדרום, עד שנאלץ לפרוש מהמשטרה. הם נדהמו עוד יותר שלא היה זה המעצר הראשון של טהל, שמתברר שגם נאסר בעבר לאחר שנתפס מבריח כמויות עתק של קוקאין מדרום אמריקה ברשת הברחות שהקים. טהל, שלפני יותר מעשרים שנה עצר וחקר בעצמו את בכירי עברייני הסמים בדרום, מצא את עצמו שוב בחדר החקירות – והפעם על תקן חשוד בגידול מריחואנה. "אני חולה סרטן וכל הקנביס בשדה שייך לי", אמר טהל בחקירתו, "לא רציתי להרוויח שקל - אלא לחלק כשי לחולי סרטן, כמוני".
כששוטר תנועה עצר אותנו, יורם יצא אליו עם מוט ברזל
טהל, בן 55, תושב באר שבע, גרוש ואב לשלושה, נחשב בשנות התשעים לבלש חסר עכבות שדוחק את הגבולות עד הקצה. חבריו השוטרים היו מכנים אותו צ'ארלס ברונסון, על שום דמיונו לשחקן האמריקאי שהרבה לגלם דמויות של שוטרים ופושעים. אמרו עליו שאף אחד לא מעז להתעסק איתו. "כשיורם היה יוצא למשימה מבצעית לא הייתי נרדם כל הלילה", מספר סנ"צ בדימוס ישראל אריאלי, שהיה אחד ממפקדיו של טהל ביחידת הסמים במחוז הדרומי של המשטרה, "תמיד פחדתי שהוא יעשה שטויות, אבל לרוב היה מביא הישגים. מרוב שהוא היה יצירתי ונועז הוא היה הרבה פעמים לוקח סיכונים מיותרים".
כדובר וכותב ערבית שוטפת, שירת טהל בצבא ביחידת 8200 של חיל המודיעין, והמשיך לשירות קבע. לאחר שחרורו התגייס כבלש ליחידה המרכזית במשטרת מרחב הנגב, ומהר מאוד זכה למוניטין של שוטר רודף ריגושים שלא מהסס להתעמת גם עם המסוכנים שבסוחרי הסמים. "כשיורם היה מבחין בסוחרי סמים בורחים דרך גגות הבניינים, הוא היה קופץ מגג לגג אחריהם. הוא היה שוטר שקופץ על מכוניות דוהרות, המושג פחד לא היה קיים אצלו", אומר בלש ותיק ששירת עם טהל, "סוחרי הסמים היו פוחדים שהוא יירה בהם או ייפרק אותם במכות בתום המרדף".
"תפסנו בזכות יורם מבריחים רבים", נזכר אהרון בבלי, ששימש כבלש ורכז מודיעין במשטרת מרחב הנגב במקביל לטהל, "יש לו תפיסה מהירה אבל גם הרס עצמי גבוה מאוד. יצר קרימינליות". היצר הזה, אולי, הוא שהעמיד את טהל פעמים רבות על הגבול האפור שבין נועז למסוכן, מותר לאסור. החיפוש אחר האקשן גרם לו, לפעמים, גם לשלם מחיר. בבלי מספר על לילה בו קיבל מידע על יאכטה עמוסת חשיש שעושה את דרכה מטורקיה לאילת. יחד עם טהל ובלשים נוספים, פתחו השוטרים בנהיגה מהירה בכלי רכב סמויים מבאר שבע לעיר הקיט הדרומית: "באחד העיקולים בכביש הערבה עצר אותנו שוטר תנועה על מהירות גבוהה. הוא לא ידע שאנחנו שוטרים", שחזר בבלי. "יורם יצא מכלי הרכב עם מוט ברזל ואיים לפגוע בשוטר. אמרתי לו שיניח לו, אבל יורם המשיך להתווכח ואיבדנו דקות יקרות. כשהגענו לאילת, גילינו שסוחרי הסמים סיימו לפרוק את החשיש מהיאכטה ונעלמו. פספסנו אותם. זה היה יורם, לטוב ולרע. מאוחר יותר זה עלה לו ביוקר".
בבלי מתכוון להסתבכות של טהל, זו שעלתה לו בקריירה שלו במשטרה. בעיצומה של פעילות מבצעית לילית לאיתור גנבי כלי רכב וסוחרי סמים, הבחין טהל ברכב שלטענתו סיכן אותו והחליט לירות לעברו. הכדור שירה חדר את תא המטען של המכונית ופגע בצעיר הבדואי שנהג בה. הוא נפצע באורח אנוש ומת מפצעיו, וכנגד טהל הוגש כתב אישום בגין הריגה. "הייתי בטוח שמדובר במכונית שיושבים בה מחבלים ומתכננים פיגוע", טען אז להגנתו, "פעלתי מתוך הגנה עצמית".
השוטר הסורר היה צפוי לשנות מאסר ארוכות, אבל השופטת התחשבה בעברו הביטחוני והרשיעה אותו לבסוף רק בגרימת מוות ברשלנות. היא גזרה עליו עונש קל יחסית: שישה חודשי עבודות שירות.
חייו של טהל שינו באחת את מסלולם. הוא נאלץ לעזוב את כוחות המשטרה, נקלע למשבר כלכלי ועבר גירושים כואבים. חבריו במשטרה החלו לדאוג לו. "אני חושב שמכאן החלה ההידרדרות שלו", אומר בבלי. "הוא פשוט לא מצא את עצמו, הרגיש אבוד". בחיפושיו אחרי קריירה חדשה, השתלב השוטר לשעבר כמאתר כלי רכב גנובים בשביל חברות ביטוח. "יורם זו תופעת טבע", מספר אדם שעבד איתו באותה התקופה, "הוא היה נכנס בלי נשק לישובים די מסוכנים בדרום הר חברון, ומצליח לאתר כלי רכב שנגנבו למבוטחים והועברו למשחטות. הוא היה כמו רמבו".
בהמשך עזב טהל את באר שבע, עבר לתל אביב והתחיל לעבוד כמאבטח של מועדוני לילה וכשומר ראש. "זה היה השלב בו יורם חצה את הקווים", מספר חבר נוסף, "הוא הבין שהדלת שלו במשטרה נסגרה והתחיל לחפש את הריגושים שלו בעולם הפשע. הוא הכיר עבריינים בכירים בתל אביב שניהלו בתי קזינו, והוא היה חכם וידע איך לא להסתבך מבחינה פלילית. הוא חיפש כסף מהיר וקל, חיים טובים, ומצא אותם".
"יורם לא למד את הלקח"
אבל זה לא הספיק. טהל מתח את החבל עוד קצת והלך רחוק יותר, מסוכן יותר – והקים רשת להברחת קוקאין נוזלי מדרום אמריקה לישראל. הוא גייס לשירותו רכזי מודיעין לשעבר במשטרה ויוצאי יחידות קרביות שישמשו כבלדרים, למד ספרדית והיה נפגש עם ראשי מעבדות סמים בבוליביה, מהם היה קונה ק"ג של קוקאין נוזלי ב-1,000-4,000 דולר. את אותה הסחורה עיבד בישראל לאבקה ומכר במעל מיליון שקלים לקילו. את החומר היו הבלדרים מבריחים בתוך בקבוקי ויסקי או קופסאות שימורים, שהוסלקו בתחתית המזוודות כשהם עטופים בניירות קופי ואיזולירבנד במטרה להקשות על זיהוי הסמים בעת הבידוק במכונות השיקוף בשדות התעופה.
"בשבועיים של עבודה וכיופים הייתי מרוויח 30 אלף דולר, לפעמים יותר", מספר חיים, לשעבר רכז מודיעין במשטרה שטהל גייס לעבוד איתו כבלדר, "אני מעריך שבאותה תקופה הברחנו כמה עשרות ק"ג של קוקאין. תעשה לבד את החישוב כמה כסף יורם והחברים שלו הרוויחו. הרשת פעלה כמו סיירת מטכ"ל. הוא רכש את אמונם של הסוחרים והבלדרים, הכול היה בשושו. יורם היה הבוס הכל יכול".
"באותה תקופה כבר לא היה לי קשר עם יורם, אבל הבנתי מאנשים שהוא ממשיך לעשות שטויות וזה כאב", סיפר בבלי שעבד בעבר עם טהל במשטרה, "הבנתי שהוא חזר לפשע".
אחרי שנה וחצי החלה הנפילה, כאשר למרות ההצלחה טהל נקלע לחובות כבדים. "הוא יכול היה להיות על גג העולם", אומר חיים, "היו לו מיליונים, אבל הוא אהב את הפוזה ופיזר את כל הכסף על מכוניות פאר, מסעדות יוקרה, בגדי מותגים, הימורים. בזבז על חברים ובני משפחה במקום לשמור לעצמו ליום סגריר, ובסופו של דבר שרף את הכל. הבעיה של יורם הייתה שהוא רצה עוד ועוד. הוא אהב את הסכנה, ובסוף שילם בריבית דריבית".
בעקבות החובות הכספיים שצבר, הוצא נגדו צו האוסר עליו לצאת מהארץ. אבל המבריח המתוחכם מצא פתרונות מקוריים: הוא השתמש בדרכון של אחיו ובפעם אחרת בדרכון מזויף שקנה ב-800 דולר. למרות כל אלה, הנסיעות התכופות לחו"ל עוררו חשד בקרב שוטרי משטרת הגבולות והיחידה המרכזית במשטרת מחוז תל אביב, והם החלו לעקוב אחרי טהל. יום אחד, לאחר שנחת בנתב"ג, הוא נעצר ובמזוודתו נמצאו 2.3 ק"ג קוקאין בשווי של כעשרה מיליון שקל.
"ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שיעצרו אותי", אמר לחבר קרוב בזמנו, "הייתי די מציאותי. אם הייתי מפסיק בזמן, לעולם לא הייתי נתפס". טהל חתם על הסדר טיעון, ובמקום 12 שנות מאסר בפועל גזר עליו השופט רק שש.
לפני כשלוש שנים שוחרר, ובמקביל חלה בסרטן. הוא עבר להתגורר בדירת שני חדרים קטנה בשכונה ד' בבאר שבע, השכונה בה לכד בצעירותו אינספור עברייני סמים. מצבו הכלכלי היה קשה והוא נעזר בחברים טובים, חלקם אנשי כוחות הביטחון לשעבר גם הם. הוא החל לעשן מריחואנה כדי להקל על הכאבים ותופעות הלוואי של הטיפולים.
"מאז שהוא השתחרר דיברנו כמה פעמים", סיפר בבלי, "נפגשנו בבאר שבע ובאילת והתרשמתי שהוא עזב את הפשע. כששמעתי בקיץ שהוא נתפס על גידול שדה מריחואנה חטפתי שוק. הייתי בטוח שזו טעות, אבל יורם לצערי משחק באש, לא לומד את הלקח".
לפני שבלשי המשטרה פשטו על הכרם, הספיקו טהל ושותפיו להעמיס אל הרכב 53 ק"ג מריחואנה. בשדה נותרו כמעט 1,500 שתילים, מהם ניתן להפיק כ-50 ק"ג נוספים של הסם; מכירה כזו הייתה מכניסה לסוחרים כעשרה מיליון שקל. אבל טהל הקפיד לטעון בחקירתו שלא הייתה לו כל כוונה פלילית, ושמטרתו הייתה לחלק את החומר לחולי סרטן בחינם.
"הייתה לך שם כמות גדולה", אומר לו החוקר במסמכי תמלול החקירה, "כמות שיכלה להספיק לכל חולי ישראל לכמה שנים טובות. למה אתה צריך כמות כזו גדולה?".
"לאחר השקילה ולאחר שינקו את הקנאביס אין שם יותר מעשרים קילו", עונה טהל, "אם הייתי רוצה להרוויח הצמחים היו שני מטר גובה. לא רציתי להרוויח, רציתי לחלק לחולים. אני בעצמי שתלתי את הזרעים, השקתי, גידלתי וריססתי. אני אוהב את הצמח הזה. הוא הציל את חיי".
במשטרה לא קיבלו את גרסתו של טהל, ולאחרונה הגישה הפרקליטות כתב אישום נגדו ונגד שלושת המעורבים האחרים בגין עבירות של ייצור והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. בנוסף דרשה הפרקליטות להאריך את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בטענה שהוא מסוכן לציבור. החלטת בית המשפט בעניין טרם התקבלה.
"יורם לוקח בחשבון שהוא עומד לשבת עוד כמה שנים בכלא", סיכם בצער חבר קרוב. "הוא לא ילד, הוא מבין שהוא טעה. אני מקווה שהפעם הוא ישרוד".