זרים לחוק

טייגר מדבר עברית לא רעה מתובלת באנגלית וקצת ערבית. הוא רווק, בן 30, והוא זכה לכינוי שלו בגלל שהוא מאוד גמיש. טייגר עובד כחייל בארגון פשיעה מקומי בדרום תל אביב, אחד מתוך שלוש כנופיות פשע מאורגן. "אם אני לא שודד או גונב, אני מת", הוא אומר. "רק מזה אני חי. זה משהו שאני חייב לעשות כדי שיהיה לי איך לקנות אוכל ולשלם שכר דירה. אין לי עבודה וזה הדבר הכי טוב שאני יודע לעשות".

מה אתה גונב?
"אני שודד טלפונים מאנשים בערב, חוטף תיקים ולוקח כסף מזונות, מנרקומנים ומבעלי עסקים. את הכל אני מעביר לבוס שלי והוא שומר עליי שאף אחד לא יפגע בי ומדי פעם נותן לי ללכת לזונות או לאכול חינם במסעדות. ככה אני חי, בכיף, כמו גנגסטר מהסרטים".

איפה למדת לגנוב?
"בסודן. שם אם אין לך כסף אתה מת מרעב. אז מה עושים? גונבים, שודדים ורוצחים. זה חלק מהחיים שלנו".

טייגר הותיר אחריו בסודן הורים וחמישה אחים. על פניו וידיו יש צלקות בולטות לעין, עדויות לדקירות שקיבל מעבריינים עימם הסתכסך בארץ ובסודן. הוא נושא על גופו אולר המוסתר מתחת לחולצה בתוך נרתיק עור. לפני שמונה שנים הסתנן לישראל, עבד באילת ונמלט ממנה לפני כשלוש שנים לאחר שהמשטרה המקומית התחילה, בלשונו, "לשבת לי על הזנב". יותר מאוחר בשיחה הוא מספק סיבה נוספת לעזיבה: סכסוך שפרץ בינו לבין סודני אחר שפתח פאבים ומועדונים לא חוקיים באזור מגוריהם של הזרים באילת.

"באילת קשה מאוד לזרים שרוצים לחיות מפשע לשרוד. המשטרה מסתובבת כל הזמן במקומות שלנו ובודקת אותנו, אם אנחנו עושים בלגן או לא. תפסו אותי כמה פעמים, עשו לי חקירות ורשמו את השם שלי, אז החלטתי לעזוב את העיר ולעבור למקום שלא מכירים אותי", מספר טייגר. "יש לי חברים עבריינים בתל אביב שהציעו לי לעבוד איתם, אז עברתי וטוב לי פה. גם באילת וגם בתל אביב יש המון אלימות ופשע בין הזרים לבין עצמם, אבל אף אחד לא מתלונן. אנשים פה מפחדים שהעבריינים ירצחו אותם. יש קשר של שתיקה, מי שמפר אותו מסומן".

סחר בסמים בכמויות גדולות מאוד

בדרום תל אביב חיים עשרות אלפי פליטים, רובם המכריע אנשים שומרי חוק, ארגוני הפשיעה הזרים באזור נווה שאנן אביב, מנוהלים ברובם על ידי שלושה ארגונים עבריניים שמפעילים כ-150 חיילים בסך הכל. לכל ארגון פשיעה יש טריטוריה משלו, ואם מישהו חודר אליה ומנסה להפיק ממנה הכנסות, פורצת מלחמה. בראש כל ארגון עומד בוס, מתחתיו כמה עוזרים שעוסקים בכספים ומתחתם החיילים שנשלחים לשטח. בכל ארגון יש כ-60 חיילים, ובדומה לארגון פשיעה יהודי, גם פה יש בוררים שפותרים סכסוכים בין הארגונים. בחלק מהארגונים נופלות המחיצות הלאומיות וסודנים משתפים פעולה עם אריתראים.

ארגון הפשיעה הגדול באזור ידוע בשם "הכובעים". חייליו עוסקים בהפעלת דוכנים למכירת בגדי מותגים מזויפים, מחרוזות בעבודות יד, תכשיטים זולים, נעליים, כרטיסי סים, שעונים וכיוצא בזה. הארגון גם מפעיל בתי קפה אינטרנט מאולתרים בבניינים ובצדי רחוב, חנויות מזון אתני, מספרות ואפילו גני ילדים. בנוסף לכך הוא שולח את ידו בחלפנות כספים, מכירת אופניים גנובים וסחר בסמים.

ל"כובעים" יש קשרים עם פלסטינים מדרום הר חברון והגדה המערבית, המבריחים להם סחורות גנובות או בגדי מותגים שזויפו במפעלים בשטחים ושאותם הם מוכרים בישראל. "חלק גדול מהפליטים דובר ערבית, מה שמקל עליהם במסחר ובהעברת הסחורות הגנובות או המזויפות מהשטחים לדרום תל אביב", אומר קצין משטרה בכיר.

לכמה מראשי הארגון יש קשר הדוק עם סוחרי סמים בדואים שמגיעים כמה פעמים בשבוע לדרום העיר ומוכרים להם כמויות גדולות של הרואין וחשיש שבהם הם סוחרים בתל אביב.

ארגון נוסף בנווה שאנן מכונה "הראסטות", ועיקר עיסוקיו במכירת מוצרי חשמל גנובים, טלפונים סלולריים וכל הציוד הנלווה אליהם, תקליטורים מזויפים, כלי בית וכלים חד פעמיים, מזרקים, השכרת חדרים לפליטים חדשים, מִחזוּר בקבוקים, גביית דמי חסות (פרוטקשן), הפעלת מועדונים, פאבים ומסעדות ללא רישיון. ארגון זה פועל בשיתוף פעולה עם עבריינים ערבים ממזרח ירושלים המסייעים לו בקבלת סחורות גנובות, הלבנת הון והעברת כספים לבנקים באפריקה.

הארגון השלישי המוכר למשטרה מכונה ה"קילרים", וכפי שניתן ללמוד משמו נחשב לארגון המסוכן ביותר. הקילרים מתמחים בגביית דמי חסות מבעלי עסקים יהודים, מפליטים סודנים ומפועלים רומנים, סינים ופיליפינים שהשתקעו באזור ופתחו עסקים קטנים, וכן מיצאניות ומנרקומנים. ארגון זה גם מפעיל מועדוני הימורים, מכוני ליווי, מועדוני לילה, בתי קפה ומסעדות. בנוסף לכל אלה עוסק הארגון בשוד סמארטפונים, חטיפת תיקים, סרסרות, סחר בסמים בכמויות גדולות מאוד, גניבת אופניים, הפעלת דוכנים למכירת אוכל אתני ועריכת בוררויות רחוב.

העבריינים הזרים המצליחים לובשים את מיטב המותגים, נועלים נייקי או אדידס, עונדים שעונים מוזהבים, שרשרות וצמידים, ומרכיבים משקפי שמש יוקרתיים. רבים מהם מזכירים את המראה המגונדר של ראפרים אמריקאים. בעוד שהחיילים מתגוררים בדירות חדר ישנות ומעופשות בדרום העיר, בכירי הארגונים מרשים לעצמם לשכור דירות שלושה וארבעה חדרים ומתניידים במוניות. רוב הבכירים ותיקים מאוד בישראל, לפעמים עשר שנים ויותר, והם מיטיבים להכיר את השטח.

הם לא מסתובבים עם כסף מזומן, זה מסוכן מדי. המשטרה עלולה לתפוס אותם וזרים אחרים עלולים לגנוב. לפושעים יש שיטת פעולה להלבנת הכספים – סניפי בנק הדואר בדרום תל אביב. שם מעבירים העבריינים מאות אלפי דולרים בחודש, במזומן, בעיקר לאפריקה. חלק מהכסף מגיע לבני משפחה שלהם ביבשת, וחלק אחר מועבר לחשבונות בנק ולרכישת נדל"ן ועסקים בדרום סודן המתחדשת. חלק מעברייני הצמרת אפילו שותפים בשדות נפט שהתגלו במדינה, מה שמעניק להם פוטנציאל התעשרות לא קטן.

"זרים מייצרים כל הזמן פשיעה, אין אצלם ואקום", אומר קצין משטרה בכיר, "כשמדובר באלפי זרים שלא עובדים אז הם מהר מאוד מגיעים לפשע. הם חייבים לחיות ממשהו, אז הם גונבים, שודדים זקנים ואנשים שעובדים באזור, גובים פרוטקשן ומטילים טרור ואימה על הזרים והיהודים בדרום העיר".

קודים של שתיקה

אבל מתברר שארגוני הפשיעה של הפליטים אינם פועלים לבד. הם מתנהלים לצד ארגוני הפשיעה הישראלים, שלקחו אותם תחת חסותם ומקיימים אתם קשרים ענפים. "ארגוני הפשיעה של עבריינים ילידי ישראל מקבלים אחוזים מההכנסות של ארגוני הפשיעה של הזרים", אומר קצין המשטרה הבכיר. "הישראלים לא רוצים ללכלך את הידיים שלהם, אז הם נותנים לזרים רשות לפעול בשלט רחוק, עד כדי כך שבעלי עסקים יהודים פוחדים להתעסק איתם ומשלמים להם פרוטקשן. בלי העבריינים היהודים, הזרים הפושעים לא היו מעזים להרים ראש ולהשתלט על השטח", מבהיר הבכיר.

לדבריו יהיה קשה למצוא קשר בין הארגונים הזרים ליהודים. "קשה מאוד לחדור לארגונים האלה. יש להם קודים של שתיקה, כמעט בלתי אפשרי לשבור אותם בחקירה ולגרום להם להצביע על מי שמפעיל אותם", הוא מסביר. "הם פוחדים לדבר בחקירה כדי שלא יצאו מלשינים ובני משפחותיהם בארץ או בסודן ייפגעו או יחוסלו על ידי העבריינים שהפעילו אותם".

"הבעיה היא שמרבית הפליטים, המסתננים או מבקשי העבודה הם חסרי תעודות או כתובת מגורים קבועה", אומר קצין מודיעין. "זה מקשה עלינו לטפל בהם ולתת מענה לפשיעה שהם מבצעים. עם רובם קשה לתקשר בגלל בעיות שפה. לרבים מהם אין עבודה וכדי לשרוד הם מוכרחים לגנוב או לשדוד. צריך לדאוג להם לעבודה".

לפי נתוני משטרת ישראל, ב-2011 נפתחו כ-2,200 תיקים פליליים נגד זרים – עלייה של 45 אחוז בהשוואה ל-2010. מדובר בעבירות שביצעו הפליטים בינם לבין עצמם, וכן כלפי ישראלים. עם זאת, אף אזרח ישראלי לא נרצח על ידי הזרים, וגם בתוך קהילת הזרים מדובר על מקרי רצח בודדים בלבד. לפי המשטרה הזרים אחראיים על לא פחות מ-40 אחוז ממקרי הפשיעה בתל אביב.

במהלך 2012 גורשו כמה מאות פליטים מהארץ, ובחודש האחרון הסתיימה בניית גדר הגבול עם מצרים שעצרה את שטף המסתננים. היום מצליחים להגיע לישראל כעשרות בודדות של פליטים מאפריקה בחודש. אבל על פי הערכות קצין מג"ב, שמכיר מקרוב את אזורי הפשיעה, אין לצפות לירידה באחוזי הפשיעה באזור. "זו אוכלוסייה שמייצרת כל הזמן פשיעה", אומר הקצין. "מבחינתם אין להם מה להפסיד".

במשטרת אילת מצאו פתרון לבעיית פשיעת הזרים, בדמות פרויקט הנקרא "זום". השוטרים איתרו מאות פליטים המעורבים בפשיעה, זימנו אותם לחקירה ואספו עליהם נתונים כך שקל יהיה למצוא אותם כאשר מתבצע פשע. שוטרי העיר, בסיוע פקחים עירוניים, פשטו על עסקים לא חוקיים שניהלו הפליטים וסגרו אותם. התוצאה: מרבית העבריינים הזרים עזבו את העיר לטובת דרום תל אביב, ואילו אחרים חזרו לסודן. אוכלוסיית הזרים בעיר הצטמצמה ב-50 אחוז והפשיעה ירדה באופן דרמטי.

"אף אחד לא מתעסק עם הסודנים והאריתראים"

בתל אביב הפשע עדיין משתולל, וגם הקמתה של תחנת המשטרה בדרום תל אביב, ברחוב נווה שאנן, לא סיפקה עדיין פתרון לבעיה. מיד כשהחושך יורד, העבריינים יוצאים החוצה ובעלי העסקים נכנסים לכוננות ספיגה. "בחמש-שש בערב רוב החנויות הישראלים נסגרות מפחד שעבריינים פליטים יגיעו לגנוב, לשדוד ולקחת פרוטקשן", אומר מוכר נעליים באזור. "מי שנשאר פתוח משחק בחיים שלו. מי שלא משלם, שוברים לו את השמשות של העסק, מצמידים לו סכינים לגרון, הורסים וגונבים סחורה. הם לא פוחדים מהמשטרה. מה יש להם בכלל להפסיד?"

זה בדיוק מה שטייגר עושה. על אף שחזותו אינה מפחידה במיוחד, הוא עובר בין החנויות ואוסף סחורות, גובה פרוטקשן ומעביר את הכסף לבוס שלו. "זה מה שידעתי לעשות בסודן. לא למדתי בבית ספר, להורים שלי לא היה כסף לשלוח אותי ללימודים, וכדי שהמשפחה שלי לא תהיה רעבה היינו גונבים מחנויות, מבתים, כל דבר שיכול להכניס לנו כסף", הוא מספר. "אני מכיר את דרום תל אביב כאילו נולדתי פה. גם היהודים משלמים לנו כסף כדי לשמור להם על העסקים. מי שלא משלם, בעיה שלו: נהרוס לו את העסק ונגנוב לו את הכסף". טייגר יודע לספר על מאות מקרי אלימות בשנה המתרחשים במתחם נווה שאנן והתחנה המרכזית בתל אביב, אך אינם מדווחים למשטרה.

הרבה פעמים החיילים משתמשים גם באלימות כדי להשיג את מבוקשם. "מי שלא משלם לנו, אנחנו שוברים לו בקבוק על הראש", מספר איברהים, חבר בארגון הפשע "הקילרים". "גם סודנים שלא משלמים חוטפים מכות ודקירות. הרבצנו גם לרומנים, פיליפינים, כולם משלמים. אנחנו צריכים לחיות ממשהו, לא? אני עובד לפעמים כסרסור, אז הזונות משלמות לי את הכסף של הלקוחות ואני נותן להן חלק או קונה להן בזה הרואין. אני שומר עליהן שלא יגנבו מהן. אנחנו לא פוחדים מהשוטרים, אנחנו יודעים מתי הם עובדים באזור ומתי לא. הם בקושי מסתובבים במקומות שאנחנו נמצאים בהם. בכסף שאני מקבל אני שולח חלק למשפחה שלי בג'ובה (בירת דרום סודן), והם חיים מזה, וגם קונים בתים ועסקים. את שאר הכסף אני מבזבז על אוכל טוב, בגדים ובחורות".

"אף אחד לא מתעסק עם הסודנים והאריתראים", אומר בעל חנות בגדים באזור. "הסינים שהיו פה חזקים מאוד כמעט ונעלמו. הם מפחדים להיכנס איתם לעימות. אפילו המשטרה לא מתעסקת איתם. היו כמה מקרים שהם נכנסו לחנות שלי, הפכו הכל בגלל שלא רציתי לתת להם בגדים בחינם, לקחו מה שלקחו וברחו. הייתי כל כך מבוהל שלא רציתי להתקשר למשטרה".

כמה חנויות בדרום תל אביב כבר נסגרו מפחד ארגוני הפשיעה, ובעלי חנויות רבים שוקלים לנטוש את המקום בקרוב. החנויות שנשארו נהפכו למבצרים: סורגים, רשתות פלדה ומנעולים כבדים מקיפים אותן עקב פריצות.

"לא משתלם לעבוד פה. הם מבריחים לנו את הלקוחות ועוד רוצים לקבל בגדים ונעליים בחינם", קובל בעל עסק. "אני הצעתי את החנות להשכרה, אבל בינתיים אין הרבה קופצים בגלל המצב. רוב הזרים לא עבריינים, אבל גם המיעוט מספיק כדי לגרום לי ולאחרים לרצות לברוח מפה. קשה לחיות בפחד".

באחרונה התלוננו עובדות בבניין משרדים בדרום תל אביב, כי פליטים מתנכלים להן ומטרידים אותן כשהן מסיימות את עבודתן בשעות הערב ועושות את דרכן הביתה. חלקן הצטיידו בתרסיס גז פלפל. "הם עוקבים אחרינו, פולטים כל מיני מילים ומנסים לגנוב את התיק או הטלפון הסלולרי. זה ממש מפחיד. אני אמרתי למנהל שלי שאם לא יעשו משהו אני לא מגיעה לעבודה", מספרת אישה העובדת באזור.

במשטרה אמנם מנסים לטפל בפשיעת הפליטים בדרום תל אביב, אך בלא הצלחה רבה. בשעות הערב והלילה קשה למצוא ניידות משטרה או שוטרים באזור. גם הכנסתה של יחידת מג"ב 'שחר 101' לשכונה כדי לטפל בפשיעה ובתופעות עברייניות אחרות, לא שיפרה בהרבה את המצב. אמנם נוכחות לוחמי מג"ב גרמה לרגיעה מסוימת בשטח, אבל לא לאורך זמן.

"אי אפשר להציב לוחם מג"ב או שוטר סיור בכל פינת רחוב", אומר קצין משטרה. "אנחנו מנסים לאתר את הפליטים העבריינים, אבל אנחנו לא מקבלים שיתוף פעולה מבעלי עסקים ומאנשים שנפגעו מהם, זרים או ישראלים. הקורבנות פוחדים להתלונן".

בחודשים האחרונים אירעו עשרות מקרי אלימות בין ארגוני הפשיעה הזרים בעקבות כניסה לטריטוריה וגניבת כספים. חיילים נדקרו או נחבלו, אחרים הוכו. עד כה לא נעשה בעימותים האלה שימוש בנשק חם, אלא רק בסכינים, מוטות ברזל ושברי בקבוקים. רוב המקרים האלה אינם מדווחים למשטרה. במקום זאת, יש עבריינים שפונים לבורר, בדרך כלל זר ותיק שמקובל על הארגונים השונים, המקבל עליו את האחריות להרגעת השטח ולקביעת גובה הפיצויים שארגון כזה או אחר צריך לשלם על הנזקים שגרם. גם השיטה הזאת, כמובן, לא באמת מבטיחה שקט לאזור. 

 >> המדינה תעבור לנוח: לאיפה נעלמו כל האלופים מהכנסת?

>> לכל כתבות המגזין