קרב האליפות הראשון של קונור מקגרגור נגמר תוך 13 שניות. לוחם ה-MMA התכונן חודשים. עבודה פיזית ופסיכולוגית, והכל התמצה ברגע האמת החטוף הזה. ב-13 השניות שלקחו למקגרגור לחסל את היריב שלו, לעיני הקהל הנדהם. בפמליה של המתאגרף בלט פרצוף אחד ישראלי, עידו פורטל, מומחה לתנועה שעזר להכין אותו לקרב. 13 השניות האגדיות האלה הפכו את מקגרגור לאלוף ואת פורטל לכוכב.
"אני לא רוצה לקחת קרדיט על שום דבר על מה שקונור עושה, זו מערכת מאוד מורכבת, אבל הייתי שם בתזמון הזה ועזרתי לו", מספר פורטל. "לקראת הקרב עלתה ביוטיוב סדרת תוכניות והיה לי יותר זמן מסך מאשר לו. הכל כל הזמן התביית עליי. כשהוא בסוף בא וניצח, זה היה כאילו: בום, מה זה, מה הולך פה? קיבלתי קרדיט שלא מגיע לי. נתתי את העידון הקטן שלי, סחיטת הלימון על המנה, אבל זה יצא מפרופורציות".
הדרך של פורטל לזירה ההיא בלאס וגאס התחילה בחיפה. בסוף שנות ה-90, כשעוד היה נער, הוא לימד קפוארה, כשאף אחד לא ממש ידע מה זה ואבא שלו חשב שזה קשקוש שלא יוביל אותו לשום מקום. היום, בגיל 37, פורטל הוא אימפריה עם 40 סניפים בעולם: בקולומביה ובברזיל, בארצות הברית ובאירופה, בתל-אביב וגם בדובאי. "בסניף בדובאי עוד לא ביקרתי", הוא אומר. "אבל הייתי בכל העולם. למעט באנטארקטיקה, ביקרתי בכל היבשות. ב-2015 הייתי המורה הכי עסוק על הפלנטה. לימדתי במאה מקומות בעולם. כל 3.6 ימים בממוצע הייתי במקום אחר בעולם".
כל חייו פורטל נמצא בתנועה מתמדת, חוקר כל מקום בגלובוס וכל תא בגוף ("עשיתי הרבה בדיקות דם, שיער, כדי להבין את המערכת שלי"). קשה לתרגם את השיטה שלו למילים, אבל אפשר לומר שהיא מציעה שינוי בפרספקטיבה של הגוף. הוא מלמד את תלמידיו להזיז את המפרק של היד, להרקיד את חוליות עמוד השדרה, להישאר ולא לזוז במשך שעה באותה תנוחה, כי גם חוסר בתנועה מלמד אותך משהו עליה. "המוד המודרני הוא היום של חוסר תנועה, של הזנחה, ואז אנחנו נתקעים והולכים לפתרון רפואת חירום", הוא אומר.
אתה יכול להסביר את השיטה שלך?
"את, לדוגמה, מטפלת בשיער שלך, הולכת לספר, מורחת קרם פנים, מצחצחת שיניים. אבל מה עם המרפקים שלך? מה עם עמוד השדרה? רוב האנשים מחכים שיידפק להם הגב כדי שתהיה להם פרקטיקה. כשיידפק להם המרפק, תהיה להם פרקטיקה של מרפק. אנחנו אומרים: אל תתרסקו אל מול הקיר, טפלו בגוף מהתחלה, ואז תנו את זה גם לילדים שלכם ותעבירו את זה הלאה. זה מצריך זמן כל יום, אבל זה מאוד כיף גם".
הנסיכה הסעודית הקימה רשת מכוני כושר ורצתה לעדכן את השיטה שלהם
לשיטה של פורטל יש המון קונים. ומשנה לשנה, השמות שלהם הופכים לנוצצים יותר. בהודו הוא מלמד את הכוכבים הכי גדולים של בוליווד, תעשיית הקולנוע המקומית ("אלה השמות הכי גדולים שם, אנשים שלא יכולים לרדת מהבית בלי חוליה של שומרי ראש"), בארה"ב פורטל כבר נעוץ עמוק בתעשיית הבידור ("אם פתאום הוליווד מתקשרים, אתה עולה על מטוס. כך גם אם פתאום נחתם קרב של מהיום להיום, של מאה מיליון דולר"), ואפילו הסעודים שלחו לו מייל. "קיבלתי דואר עם 20 שמות כמו אלעזיז, עבדאללה, ובהתחלה שלו היה כתוב 'הוד מעלתה'. פנה אליי אדם מטעמה של הנסיכה הסעודית, שברחה בגלל מריבה עם אבא שלה וגרה היום בלונדון. היא הקימה רשת מכוני כושר בערב הסעודית, רק לנשים, והיא רוצה לעדכן את השיטה שלהם".
הלכת על זה?
"אין לי בעיה לעזור, אבל יש כל מיני דברים שברגע שזה מגיע להטמעה אתה מבין שזה לא היה רציני. הרבה מהדברים לא יוצאים לפועל כי גם אני סופר הארד קור ואני לא אוהב יותר מדי קשקושים. הנסיכה הזאת, אתה מבין שהיא רק חיפשה איזה טרנד של פיטנס. בגלל שעכשיו אני טרנד, אני לפעמים אומר לתלמידים: 'יאללה, שייגמר הטרנד, שייגמר לנו כבר. שנישאר מי ששם באמת כי אין לי כוח לכל הקשקושים האלה'".
גם אם פורטל לא אוהב את זה, הוא מודע היטב לכך שכרגע הוא לוהט: חוץ מסרט תיעודי עליו, שהוקרן בעולם, הוא הולך לעמוד במרכז תוכנית טלוויזיה שבה הוא מארח ספורטאי ענק. בפרק הרביעי, למשל, יארח פורטל את הכדורגלן כריסטיאנו רונאלדו והטניסאי רוג'ר פדרר. "בפרק אחר יבוא כריס שארמה, טפסן ההרים הכי מטורף. פרק אחרי זה הבנאדם שפיתח את הפארקור. היכולת שלי להגיע לאנשים האלה, זה מצריך תוכנית. זה לוקח את המחקר שאני עושה על תנועה ומזריק לו המון תמיכה, גם קשרים".
החיים של אנשים כאלה דומים לשלך? גם אתה כבר סוג של כוכב.
"אחרים לגמרי. הם לימדו אותי הרבה דברים מה לא, ולא רק מה כן".
מה למשל?
"אצל דמויות מסוימות החיים מאוד ריקים, מאוד בעייתיים, מול המסך. טניסאים לדוגמה הם אנשים מאוד אתיים, חיים מאוד נכון. מטפסי הרים הם סופר אינטליגנטיים. ויש אנשים, כוכבי פופ ומדיה וכוכבי כדורגל לפעמים, שאני רואה שהם לא חיים נכון. באיזה חדר שינה, מול המסך, עם הפלאפון ככה, אינסטגרם".
נהנתנים מדי לטעמך?
"גם נהנתנות זה חלק מהם. זה ריק, מתכון לרוקן מעצמך. זה לא עובד".
פורטל חי חיי נזיר. חצי יום שלו, בין שמונה לעשר שעות, מוקדש לאימון. יש לו רק כמה בגדים, שאותו הוא אורז שוב ושוב במזוודה. גם אחרי שכבר צבר תהילה וכסף, הוא טס במחלקת תיירים. הוא מקפיד להדגיש שהנעליים שלו עלו עשרה דולר. רק פעם אחת הוציא הון, אחרי שאחותו הקטנה חלתה במחלה אוטואימונית קשה שבקושי מוכרת לרופאים. "היא כמעט גמרה, אבל יצאתי למסע מטורף כדי להציל אותה. לקחתי איזה 200 אלף דולר, הלכתי למוחות הגדולים בתחום, אמרתי להם, אני רוצה להבין מה קורה פה. הצלנו לה את החיים. עשינו מחקר תזונתי של מה בדיוק קורה שם. למה הגוף תוקף את עצמו".
הדבר היקר שהוא קונה לעצמו זה דירות שבהן הוא מתגורר בהפוגות ממסעותיו. יש לו דירה בברלין, דירה בפורטוגל, והוא לא מנדב הרבה מידע לגבי שאר הלוקיישנים. "הן דירות צנועות, אבל הן נמצאות במקומות שאני מאוד אוהב, על זה אני לא מתפשר. בזבזתי הרבה זמן בווגאס, חייתי שם בווילות מטורפות. עזבי, זה מעפן. זה לא מרשים אותי בכלל. זה פשוט לא כיף".
אז לא תקנה לעצמך יאכטה או מטוס.
"אין לי משיכה לזה. יש לי את כל מה שאני צריך".
אתה כן עושה משהו עם הכסף? מאפשר לעצמך דברים?
"ברמת הסקרנות. חשבון האמזון שלי הוא 1,200 דולר בחודש. ספרים, מידע. אני קורא שלושה-ארבעה ספרים בשבוע במשך 20 שנה. לפעמים אטיס מישהו במיוחד מהקצה השני של העולם כי אני רוצה שהוא ילמד אותי".
זו אבל הרגשה נעימה, הצלחה כלכלית.
"אני לא מחפש את זה. אני כבר מזמן חופשי כלכלית וגם הילדים שלי אם יהיו לי יום אחד, וגם הילדים של הילדים שלי. אני מזמן כבר השתחררתי. אני לא מבין איך אנשים נופלים למלכודת הזו, של עוד ועוד ועוד. כי ברגע שהגעת לאיזושהי נקודה אין לזה שום משמעות. אתה רק הולך לכיוון ההפוך. אולי אנשים נופלים בזה כי אין להם מטרות ועולם פנימי מכוון במקומות אחרים, אז כסף נהיה המטרה שלהם. להיות עשיר כדי להיות עשיר. אני רק רוצה להיות חופשי עם הבחירות שלי ועם האמיתיות שלי. אני מת על מה שאני עושה, אני אוהב את זה, זה מה שמעניין אותי, זה מה שמניע אותי".
תוותר בקלות על הצעות מפתות?
"עכשיו הייתי אמור להיות באטלנטה, בהפקה של סרט של הבמאי פיטר ברג, לעשות עיצוב תנועה לסרט שלו, עם מארק וולברג. הם נורא התלהבו מזה שהמאמן של קונור מקגרגור יעשה את סצנות האקשן. הם אהבו את הטייטל ואת הסגנון התנועתי, שהוא מאוד מיוחד. אבל זה הגיע בדיוק בתזמון שבאתי לארץ לכמה חודשים ורציתי להיות כאן, אז נתתי להם הצעת מחיר שידעתי שהם יסרבו לה. בכוונה, פי 5, פי 6. הסוכן שלי אמר 'אתה משוגע לגמרי'".
והם סירבו?
"הם לא סירבו, אבל הם לא ענו. היה לי ברור שהם לא יילכו על זה".
אז אתה לא אוהב את עולם הבידור.
"לא. גם כשעליתי על במות, הלכתי להופעתי, הבנתי שאני לא אדם של במה. אני זוכר שמחאו כפיים, ואמרתי, זהו? זה הקטע? זה הסיפור? וואו, זה לא אני".
מצד שני, אתה משתתף בפרסומות.
"עשיתי הרבה פרסומות. בוודאי. עשיתי לא מזמן פרסומת לכיסא, ואני נגד לשבת".
למה הסכמת?
זו הייתה חברה סקנדינבית שאני מאוד מחזיק ממנה, מונטנה מונטנה, והם באו אליי בקטע טוב. עשיתי הכל על הכסא חוץ מלשבת עליו. זה בול בא לי בטוב. פעם עשיתי בישראל פרסומת לנביעות, עם הקפוארה, אנשים היו מזהים אותנו. עשיתי גם לדפי זהב, עם 'תן לאצבעות ללכת במקומך', חיכיתי בה לאוטובוס על הידיים. אין לי בעיה לעשות את זה, אם זה לא מתרחק מהעניין".
ילדים זה האקט האגואיסטי מכולם
אין לפורטל זוגיות קבועה ("עצם התנועתיות הזו בעולם מפריעה לזה") וילדים הוא לא רוצה להביא ("זה האקט האגואיסטי מכולם. אתה רוצה משהו שעדיין לא קיים רק שיהיה לך המשך. אולי אימוץ זו האופציה בשבילי") הוא אוהב לשמוע את טום וויטס והעבודה היחידה שבה עבד עד לקריירת התנועה הייתה בג'ימבורי לילדים בחיפה בגיל 16.
בעולם הוא סופרסטאר, בארץ קצת פחות, אבל פורטל מרגיש שגם פה האנונימיות מתחילה להיסדק. "תרמתי עכשיו דם, ובדרך זיהו אותי איזה ארבעה אנשים. זו תחושה מוזרה, לאבד את הפרטיות בארץ. בארה"ב, בקליפורניה, כל הזמן מזהים, כי שם מאוד חיים את התחומים האלה".
מפתיע אותך שבארץ לא כל כך מכירים אותך?
"לא. בארץ מתעסקים בהישרדות. הרבה מהדברים האלה הם בצד".
ובעולם, לישראליות שלך יש אפקט?
"כן. בפייסבוק תמיד יש תגובות אנטי ישראליים. כמעט בכל פוסט יש למטה איזה 'פרי פלסטיין'".
זה משפיע עליך?
"לא מתעסק בזה. אני גאה בזה, אין לי בעיה. הרבה אנשים גם לא מבינים שאני ישראלי. השם שלי נשמע מאוד ספרדי. עידו זה ללכת בספרדית, ופורטל זה דלת גדולה. חלק חושבים שזה בכלל איי דו, עידו, אני עושה, אינטרנט פורטל. כל מיני הזיות".
זה שם אמיתי, פורטל? הוא באמת נשמע מומצא.
"אמיתי, מרוקאי".
לדירות של פורטל שמפוזרות ברחבי העולם הוא קורא בסיסים. הוא מבלה בכל אחת מהן חודש-חודשיים לכל היותר. בתל-אביב דווקא אין לו בסיס, והוא מתארח בדירת אייר בי-אן-בי. "כבר בגיל 15 יצאתי למסע בדרכים כדי ללמוד מאנשים. בגיל 16 הייתי בברזיל עם המורה שלי לקפוארה ועם חברים ומשם זה המשיך להתגלגל. ביליתי המון שנים בברזיל. אחר כך גם ברוסיה, באירופה, בארצות הברית".
כנראה שישראל לא תהיה בסופו של דבר בסיס הקבע שלו ודווקא מסיבה שאמורה פחות לעניין אותו. "פה הכל קשה ולא נותנים שום דבר חזרה. הביורוקרטיה, המיסוי, העלויות, הכל. אני שבוע ומשהו פה, ואני בהלם. כל פעם המחיר קופץ. אפילו של מיץ. ראיתי כוס מיץ תפוזים עולה באיזה מקום 25 שקל. משהו הזוי. לא ברור. אני אדם אמיד ואני שואל את עצמי איך אנשים שורדים".
לא חסרה לך הרגשה של בית, עם כל הנדודים?
"עדיין לא, אבל אולי זה מתחיל להגיע לסוף של זה. אני פחות ופחות אהיה מעורב באירועים הקטנים, מה שיאט אותי טיפה. אני מבלה יותר ויותר בבסיס בפורטוגל".
הוא שירת בצנחנים, ובקרוב יתרום לכוחות הביטחון עוד קצת. "אני עומד לעבוד עם כוחות הביטחון פה, לתת להם כל מיני. בהתנדבות כמובן. אחד המדריכים של השב"כ והמוסד שאני עובד איתו פנה אליי. גם יש מחקר שאני עושה פה עם לוחמים".
רק לפני 11 שנה המציאות המלחמתית של ישראל הרסה לו את העסקים. "אחרי הפתיחה של המרכז בחיפה התחילה מלחמת לבנון השנייה וכולם ברחו. חודשיים לא היו תלמידים בכלל ונפלתי לבור. 300-200 אנשים לא שילמו לי. נשארו רק 50, והיינו מעבירים שיעורים תחת אזעקות. כמובן שהארנונה, השכירות, הכל ממשיך. חברים שלחו לי כסף ועזרו".
הצלחת לשרוד את זה.
"כן, אבל אחרי שנה החלטתי לסגור את כל הקבוצות ולעשות משהו קטן ואותנטי. סופר קיצוני. הכפלתי את המחיר, צמצמתי אנשים ועשינו שעות של תרגול. אין מתחילים וקבוצות כאלה. זו הייתה יחידה מיוחדת כאילו. זה המשיך עוד שנה, אבל אז פייסבוק ויוטיוב הגיעו, והיה לי אינסטינקט שמשהו קורה שם והתחלתי לכתוב באנגלית, ומיד העולם משך אותי החוצה".
את המשיכה החוצה מחיפה העניק לו כוריאגרף ישראלי שעובד באירופה. "הוא אמר לי שאני זז מדהים והוא רוצה לשים אותי על הבמה. נפגשנו בתל אביב, הופעתי בשלושה פרויקטים שלו באסיה ובאירופה, וזה צבר פרסום. ביקשו ממני סדנאות. עשיתי טור בארה"ב שיצר תופעות שעדיין קורות ואני כבר התנתקתי מהן. נניח, יש קטע מאוד חזק של סדנאות של עמידות ידיים, אני יצרתי את הקטע הזה.
"מאוד מאוד מהר, תוך שנה-שנתיים, נהייתי חופשי כלכלית. הנסיעות נהיו הצלחה עסקית למרות שלא היה לי כיוון עסקי. מאות אנשים באו וכל אחד שנכנס יוצא ומספר, ואין לקוח מאוכזב. נהיו אירועי ענק. 200 אנשים שמגיעים לתאילנד, משלמים 4,000 דולר, ולא מקבלים כל אחד. שבעה ימים של שיעורים ממגוון מורים. שיעורי תנועה, הופעות פיזיות של אמני קרקס, רקדנים, הרצאות".
היו ימים שדחפתי קיר שמונה שעות ביום. אין לי בעיה עם הסבל הפיזי
באלכוהול הוא לא נוגע. גם לא בסמים ("אין לי איזושהי התנגדות מהותית לזה, אבל זה לא הטריפ שלי. אולי הקטע הפסיכדלי מעניין אותי"). אבל החיים שלו משובצים בהתנסויות מוזרות. "במשך חודש ימים גרתי בחור תחת של סין, במקום שאפילו לא על המפה, בעיר קטנה שבה מתאמנים הכוחות המיוחדים. איזה מורה שלקח לי שנתיים להגיע אליו לימד אותי תהליך פיזי שמשנה את הדרך שבה הגוף מארגן את עצמו. עשיתי שם אימונים מטורפים. היו ימים שדחפתי קיר שמונה שעות ביום. אין לי בעיה עם הסבל הפיזי, זה השעמום והמונוטוניות שהביאו אותי לקצה. את לא יכולה לתאר לעצמך מה לשהות בחשיכה מוחלטת יעשה לך. נגיד מאה ימים של חשיכה מוחלטת".
ניסית?
"לא מאה ימים. כמה ימים. רוב האנשים ירצו החוצה אחרי ארבע שעות".
היו גם דברים יותר קיצוניים?
"לפני שלוש שנים הייתי סגור במעבדה שבוע ימים, 15 שעות ביום, בתא חשוך, עם מסך מחשב מול הפנים. כל המוח שלי היה מחובר לאלקטרודות, וקיבלתי פידבק על גלי המוח שלי. אחת לכמה דקות מבליחים מספרים על המסך וגם צלילים מהפינות של החדר עם רמקולים. המוח שלך מקבל פידבק מעצמו, מה שלא קורה אף פעם, ובעצם מתחיל לשנות את עצמו".
זו לא הייתה חוויה קשה?
"מאוד. לא הרבה אנשים ישרדו אותה. לשבת בתא חשוך, בסשנים של ארבע שעות, 15 שעות ביום, שבעה ימים. נמצאים שם סוכנים של הסי-אי-איי, אנשים עשירים, כאלה שעברו טראומות. הרגשתי כמו דג שרואה את המים. זה משנה את הדרך שבה אתה מתבונן, בלי סמים, בלי כלום".
לפעמים מתייחסים אליו כגורו, כמנהיג כת. הוא לא מתרגש מזה, להיפך. "זו המחמאה הכי טובה שאתה יכול לקבל כל עוד אתה לא כת. אנשים לא יודעים מה ההגדרה של המילה כת. זו תרבות מאוד קרובה ומחוברת. אבל אין שום דבר שאני מקבל מהתלמידים, אז מה הכת פה? אפילו את השם עידו פורטל לא רציתי לשים על הפעילות. אני רוצה שזה יתעסק בתנועה, בגלל זה קראתי לזה 'מובמנט קאלצ'ר'".
אבל כך או כך, השם שלך הפך למותג. נוח לך עם זה?
"אלה יחסי שנאה-שנאה. עשיתי את הרע במיעוטו, ואני מנסה לא להתנהל כמותג. אני מפטר לדוגמה תלמידים. אם לקוחות לא עושים את העבודה, אנחנו מפטרים אותם".
למה לפטר תלמיד?
"אנחנו נותנים לו כמה הזדמנויות, אומרים, 'אתה לא עושה את העבודה, מה קורה? צריך עזרה?' אם אנחנו רואים שזה לא עובד, אנחנו אומרים, 'תמשיך הלאה'. זה יצר לנו הרבה מאוד שונאים אבל גם עשה לנו שם של אמת. זו גישה שיותר ויותר קיימת בארה"ב – פטר את הלקוחות שלך. אני התחלתי אותה לפני 15 שנה".
אבל אתה מוכר להם שירות.
"גם כשאתה הולך לאוניברסיטה, מצפים ממך להגיש עבודות. אם לא הגשת עבודות, אתה נזרק מהאוניברסיטה והכסף לא מוחזר לך. אותו דבר אנחנו. זו התנהלות כמו גוף חינוכי. אני מסביר את זה מהתחלה, אתה יודע לאן אתה נכנס".
תבעו אותך על זה?
"אף פעם לא".
כשמישהו בא אליך, מבחינתך מה זה להצליח לעזור לו?
"זה תלוי בבנאדם. לפעמים המטרה ספציפית: להתגבר על פציעה, לנצח בתחרות. לפעמים המטרה היא כללית, לחנך אותו ולתת לו כלים שתהיה לו פרקטיקה תנועתית".
במכוני כושר מלמדים את מה שאתה מלמד?
"זה לא כושר. אני לא מתעסק בבריאות. זה הולך יד ביד במידה מסוימת, אבל אנשים מתבלבלים. אני לא רוצה להיות פלצן ואיש בריאות. אם תלכי למכון כושר לא יגידו לך לעשות את זה. למה? כי להם יש פטיש ואת נראית להם כמו מסמר. יש הרבה מאוד אנשים שעוד באים למרכזים שלי עם בגדי ספורט. אבל זה לא ספורט, זו תנועה. בחורות באות עם טייץ, הן לא מבינות את הקטע".
האימונים גם פגעו בגוף שלך במהלך השנים?
"הרסתי את הגוף שלי בשם התנועה. הזקנתי אותו, פגעתי בו, עשיתי ניסויים קיצוניים. כמה מהניסויים החזירו אותי אחורה, כמה מהם לקחו אותי קדימה. התשוקה שלי זה תנועה, ואני מוכן גם להקריב כמה שנים מהחיים שלי בשביל זה".