"איפה ברטק?" זעקה אחת האימהות המארחות. "מישהו יודע איפה ברטק? לא הספקנו לאסוף אותו כי היינו צריכים ללכת לעבודה!".
אמא אחרת הגיבה שברטק בסדר, והוא הלך עם הבת שלה הביתה, שם החליף בגדים, פרק מזוודה ועכשיו הם יחד עם כל החבורה בחוף הים בבוגרשוב.
הפולנים הגיעו הבוקר. המטוס דווקא נחת בזמן, בשלוש וחצי בלילה, אבל האוטובוס, שמשום מה זומן לשש -הגיע רק בשבע וחצי. האיסוף לבתים, ארוחת בוקר המהירה והנסיעה ליפו הפכו להמתנה מייגעת, עצבים ותהיות מה לעשות.
מישהו מהמארגנים הציע: "תשאירו את הפולנים במקום האיסוף וקחו מהם מזוודות", ואני כמעט הגבתי לו בוואטסאפ "מזל שרק מזוודות, ולא גם את שיני זהב ותכשיטים". בסוף התאפקתי.
בסופו של דבר, כשהפולנים הגיעו סוף סוף ופגשו את החברים הישראלים שלהם, אף אחד מהם לא רצה לעשות את מה שאמרו להם. הם היו גמורים מעייפות ולא רצו לשמוע על יפו. הישראלים דווקא התלהבו מהמפגש ולא רצו ללכת ללימודים.
בסופו של דבר הוחלט שהישראלים יבריזו מבית הספר וייקחו את הפולנים לטייל בתל-אביב בלי להפריד אותם מהמזוודות, אבל אין מצב שהם יוצאים מהבית בלי לאכול ארוחת בוקר. הגיוני בסך הכל, הרי הם כבר 24 שעות בדרכים/
בדרך כלל אנחנו אוכלים בבית לחם שיפון וגבינת שמנת שום שמיר, קממבר, גבינת צ'דר ומוצרלה. הפעם עשיתי קניות שהזכירו לי את השנים הראשונות אחרי שעליתי לארץ, כשרציתי לטעום ולגלות את הטעמים האקזוטיים בישראל, והפעם היה לי חשוב להראות לאורח הפולני שכאן, בלבנט, יש אוכל טעים במיוחד.
קניתי לבנה זעתר, גבינת טל-העמק, פיתות, שני סוגי זיתים, כנאפה, טיגנתי מקושקשת עם נקניקיות, והגשתי הכל אל מרכז השולחן בתוספת עגבניות שרי. אצלנו בבית, כשארוחת הבוקר היחידה במקרה הטובה היא כוס קפה ששותים בריצה מהמטבח אל הדלת - זה היה מחזה מוזר במיוחד.
"דיס איז יזראלי צ'יז, ווי אר וורי פראוד אוף איט", אמרתי לפולני והצבעתי על טל העמק. ואז, לראשונה בהיסטוריה, עלה בראשי לבדוק מה הסיפור של הגבינה הכי ישראלית אחרי קוטג'. רבה הייתה אכזבתי כשגיליתי שמדובר בגרסה מקומית לאמנטל. כשסיפרתי את זה לחברות שלי, הם צחקו עלי ואמרו: "רואים שאת לא מכאן".
כן, הפאזה "הישראלית" שלי התחילה אמנם לפני 28 וחצי שנים, ויש ימים שאני לגמרי לא מרגישה את הפערים או את החורים בהשכלה - אבל לפעמים אי אפשר לדעת מה עוד אגלה שאני לא יודעת על המדינה הזאת.
בינתיים, הבן שלי המשיך לספר לחבר החדש שלו על הניסים והנפלאות שחיכו לו על השולחן: "לבנה – זה מטבח ערבי, אלה זיתים מספרד, אלא בכלל זיתים מרוקאיים, הכנאפה והפיתה גם לא שלנו, אבל כן, עגבניות שרי זה שלנו, ממש! אוקיי, בעצם אין כאן שום דבר נוסף שהוא רק שלנו, אבל אנחנו אלופים בהתפלת מים!"
אחרי השלמת הפערים והמידע החשוב, החבר'ה יצאו לתל אביב. מזג אוויר מושלם לים, שמש, חול וטיילת בוגרשוב. ואז, אחרי שכולם הותשו סופית, הם ישבו לאכול חומוס. אתנחתא של החיים עצמם רגע לפני שהישראלים יחזרו ללימודים והפולנים ייצאו למסע ישראלי מסורתי שיכלול את כל המרכיבים הרגילים: יפו, סיור של יומיים בצפון הארץ וכמובן גולת הכותרת: "יד ושם" (א.ק.א. "כאן רצחתם את העם שלנו") והעיר העתיקה (א.ק.א. "כאן צלבנו את המשיח שלכם"). ואז עוד יום בחיק המשפחה הישראלית המארחת ועולים חזרה למטוס עם תיקים עמוסים טחינה, במבה וקפה שחור.
הביקור ההפוך, של בני וכל שאר הישראלים בפולין, היה בשבוע האחרון של שנת הלימודים אצלנו ובחופש הגדול שלהם. הם בילו יחד בחבורה אחת במשך שבוע שלם, ועכשיו, בנובמבר, שבוע אחרי החזרה לשגרה, המצב היה קצת שונה.
ההורים עובדים והילדים לומדים כי מתברר שמשרד החינוך לא מאפשר להפסיד לימודים גם כשאתה מארח ילד ממדינה אחרת. עדיף לשבת בשיעור אזרחות במקום להיות אזרח של המדינה שלך ולהכיר אותה לבן אדם שהגיע לכאן מתרבות אחרת,כנראה.
משלחות של חילופי תלמידים הפכו לטרנד כנראה רק בשנים האחרונות, בזמנו, כשכבר שירתי בצבא, פגשתי בחורה שהתארחה בגרמניה וגם אירחה תיכוניסטית גרמנייה אצלה בהמשך. משלחות כאלה הן כבר לא טיולי המחנות המסורתיים - זה בנוסף.
ברור שגם בביקור המשלחת בפולין עשו טקס משותף באנדרטה וזייפו את "התקווה" עטופים בדגלי כחול-לבן, אבל זה משהו אחר. כי הגישה היא קצת אחרת ונותנת תקווה. אלה לא טיולים ספוגי נימה מאשימה מצד אחד ורגשות אשם מצד שני. אחד מרגעי השיא לצורך העניין היה הנסיעה באוטובוס, כשכולם, ללא יוצא מן הכלל סיפרו בדיחות שואה. כן, גם הפולנים, כי מתברר שגם הם שונאים את היטלר לא פחות מאיתנו.
אחרי השבוע הזה הבנתי שאני ממש סומכת על הדור הזה של הילדים שלנו. הם עושים הסברה מעולה. אולי בזכותם הקלישאה המאוסה הזו של "מדינה קטנה מוקפת אויבים" תשתנה יום אחד ונחזור להיות מדינה רגילה, ולא זו שמרימה את כרטיס אדום של רצח עם בכל פעם שהיא נכנסת למבוי סתום מבחינה פוליטית. הלוואי.