צהריים. פנים. חדר שינה. גבר ואישה שכובים על המיטה. הגבר מועך את חזה האישה, שד אחד בכל פעם, כאילו הוא פועל לפי דף הוראות. הוא "מחליק" לתוך קונדום שהוא הכין מבעוד מועד על הכיסא ליד המיטה, מסמן לאישה להוריד את התחתונים, חודר, עושה תנועות "הלוך-חזור", נאנח וצונח על הסדינים. האישה מנסה להבין מה קרה כאן כרגע. היא מסתובבת אל הגבר ומתחילה ללטף אותו, רומזת לסיבוב שני. הוא נרתע ואומר שהוא לא אוהב שנוגעים בו אחרי שהוא גומר.
האישה הזאת היא אני. והגבר? אחד הסטוצים המזדמנים, העלובים (והמעטים, למרבה המזל) שהיו לי לפני בערך שנה וחצי.
גילוי נאות: לא אכפת לי שגבר יגמור מהר. אכפת לי מה יקרה אחר כך והאם אני גמרתי. ולא, אני לא מתכוונת ל-"לגמור לבד במקלחת". סקס, אפילו אם מדובר בסקס של 5 דקות, חייב להיות מושקע. כן, קראתם נכון - שני הצדדים צריכים לבוא על סיפוקם. לא, לא אכפת לי שהוא יגמור מהר. באיזשהו מובן אני אפילו אקבל זאת כמחמאה. אבל זה מבאס אם כל הסיפור הזה יהיה כמו סקס עצל של נשואים (ואני מראש מתנצלת על ההכללה). אני מצפה להתרגשות, להשקעה הדדית, לסינרגיה, לניצוצות באוויר, ראבק, גם אני מצפה לגמור!
כן כן, אני יודעת, תגידו לי שאני, כמו כל הנשים, באה עם דרישות מוגזמות. כך לפחות גורסים הטוקבקים לכתבה שהתפרסמה כאן השבוע על אין אונות בגיל צעיר – "לגבר לא עומד כי לנשים יש המון דרישות", היה אחד הטוקבקים שהושארו שם. בפועל, גם אתם באים עם רשימת מכולת ארוכה הרבה לפני שאתם בכלל טורחים לצאת מהאפליקציה לעולם האמיתי. כמה פעמים שאלתם את הבחורה שמולכם בצ'ט האם היא זורמת לאנאלי? כבר בשאלה השלישית, אחרי גיל ומקום מגורים. כי אם היא לא זורמת - אז בשביל מה להתאמץ? אפשר להישאר בבית עם יד במכנסיים וחבילת מגבונים.
פנקסנות בסקס היא תוצר של עידן האפליקציות. עודף היצע גורם לנו לחפש עוד ועוד; לבחור את הנתח הכי שווה בשוק הבשר. נתח שגם זורם לאנאלי, אוראלי ולא אכפת לה שתבוא אליה ישר הביתה ותדלג על שלבי החיזור הבסיסיים. אולי אפילו תלבש קונדום במעלית. אתה יודע - כדי לחסוך קצת זמן.
עכשיו ברור, גם לנו יש דרישות, אבל הן הרבה יותר בסיסיות. שתחזרו אחרינו, גם אם מדובר בסטוץ. תחזרו קצת, מה אכפת לכם? יהיה נחמד גם אם לא תבואו בנעלי קיפי (סיפור אמיתי!); שלא תתחילו לפאר את עצמכם וכדי לשבור את הקרח תספרו סיפור על הברמנית שירדה לכם כשהיא עומדת על הברכיים מאחורי הדלפק לפני חודשיים (עוד סיפור אמיתי); שתדעו להקשיב לנו; שתדעו לגעת גם אם אנחנו לא אומרות הכל במפורש; שתבינו את הקצב; שלא תדחפו לנו את הראש לכיוון המפשעה; ובעיקר שלא תסובבו אותנו מתנוחה לתנוחה במהירות ונחישות שלא תבייש מאמנת של נבחרת אולימפית להתעמלות אומנותית.
לא אכפת לי שתגמור מהר. עדיף לי שתהיה שם איתי, תשקיע בי, מאשר שעוד פעם תנסה להיזכר במגוון שיטות לעיכוב השפיכה כמו לדמיין את טקס יום הזיכרון בבית הספר, את הביקור האחרון שלך אצל סבתא בבית אבות או תנסה להכות את עצמך באשכים בכף יד פתוחה. כן, אני לא ממציאה פה כלום זו שיטה ידועה שהשמועה עליה רצה בשבועות האחרונים ברשת.
לא, לא אכפת לי שתגמור מהר. אכפת לי שתשקיע. תבין, אני יודעת לגמור לבד, זה לוקח לי גג שלוש דקות, בדיוק כמו לך. אבל לא בא לי על תהליך מכני. בא לי שתיקח אותי למסע בנקודות שונות בגוף שלי. תעזור לי לגלות את עצמי דרכך. גם אם זה ייקח זמן - לא תצטער על זה. אז יאללה, לא אכפת לי שתגמור מהר ונמשיך. הרי בסופו של דבר שנינו נוכל לסמן "V" בפנקסי הסקס הדמיוניים שלנו. ולי? לי גם ככה לא אכפת.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל