יש לי חבר, רוסי, כמוני, שלמד את השפה הפרסית לצורך עבודה ולא היה יכול שלא לשים לב עד כמה הערכים שמקנים במשפחות הפרסיות דומים לערכים שקיבלנו אנחנו, מגזר אחר לחלוטין, מההורים שלנו.
כבוד להורים, אמרות כנף שמשתבצות להן בצורה טבעית לחלוטין בשיחה אגבית, הדאגה של אמא שהבית תמיד יהיה נקי ומסודר לכבוד האורחים, וכמובן האוכל. כי הרי צריך לכבד את מי שמגיע אליך, כשהמשמעות האמיתית מאחורי "לכבד" היא "לפטם עד עייפה", עד שהאורח כבר לא מסוגל לזוז ואז להוציא עוד מנה כי שכחת. יש עוד לא מעט דוגמאות כאלה כמו אהבה גדולה לשירה, שטיחים ותה חם (מאוד) עם קוביות סוכר (או נבט, אבל זה כבר באמת תלוי עדה).
בפרק האחרון של "חתונמי" הרגשתי שהגעתי הביתה. זה קרה עם שני (וגם עם דני), ובאופן כללי נראה לי שהעונה הזו מתמקדת ולא במקרה הרבה יותר בהורים של הזוגות, כי בואו, מי אם לא ההורים שלנו מעצבים את הגישה שלנו לזוגיות ואהבה. יעל אמרה ששניהם, שני ודני, גדלו עם תחושה שאהבה זה הישג וצריך לעבוד קשה כדי לזכות בה, וזה לא ממש משנה אם זו אהבה הורית או אהבה בין בני זוג.
ברור שעל המסך ראינו חיבוקים וחיוכים, אבל אי אפשר היה להתעלם מהתחושה של נוקשות הורית, נוקשות שבאה מאהבה כי בא לך שהילד או הילדה שלך יהיו הכי טובים והכי מוצלחים. נוקשות של "לא לוותר להם" כדי שבהמשך לא יוותרו לעצמם ולא יתפשרו. אפשר לדון עד מחר על סוגי ההורות השונים – הורות "הליקופטר" מלטפת, עוטפת בצמר גפן ומפנקת, או הורות קשוחה וקמצנית למחמאות, כי אם תמיד מחמיאים לך את בסוף מתרגלת וזה כבר לא עושה את העבודה. מצד שני, כשבשביל מחמאה אחת צריך להפוך הרים - אז החסך הזה נשאר לכל החיים.
שני ודני כבר גדולים, בני 30 פלוס, אפילו קרובים יותר ל-40 - אבל עדיין ההורים שלהם שם כדי לתת ביקורת (בונה או פחות) או לייעץ בחוסר טקט. נראה שניהם רגילים לזה, אומרים "כן, כן" ובסוף עושים מה שבראש שלהם, למרות שלפעמים רואים שגם הנוקשות עברה קצת בירושה. קחו לדוגמה את ההערה האגבית של דני שאמר לשני ש"תתחיל לאכול פרות". רגע אחרי זה הוא כבר התעשת ודווקא נראה נהנה מהארוחה הצמחונית, ולמען האמת כל אחד מאיתנו, כמה שהוא לא רוצה להיות דומה להורים שלו - בסוף יוצא ממנו "ההורה הפנימי" עם השאלות חסרות הטקט או הפרגון.
אגב, זה לא אומר שההורים של שני או של דני לא גאים בהם - להפך - הם גאים מאוד. עובדה שכשאמא של שני פגשה את ההורים של דני התחילה התחרות למי יש ילד או ילדה מוצלחים יותר (אולי בבדיחות דעת ואולי קצת פחות). אם בעונה הקודמת הייתה זו רק "מאם" של דניס שקיבלה תפקיד משמעותי במערכת היחסים - נראה שהעונה הדברים רק מתחילים להתפתח בנושא, והאמת שזה מרתק ממש, לא פחות מהרצון לדעת איך זה ייגמר אחרי 42 יום.
ולסיכום, קארין, הו קארין. אם היה ענף אולימפי בהשלכת תסביכים למרחק - כנראה שהיית אלופה. שלא תביני לא נכון, לכולנו יש תסביכים, וכאן מגיעה תודה לסביבה וכמובן להורים שלנו, אבל אני ממש מקווה שבסוף איתמר יצליח להתגבר על כל מנגנוני ההגנה האלה, על החומות שהצבת בינך לבין העולם החיצוני, ויצליח להסביר לך שאת מושלמת גם כשאת עם שיער לא מסודר ובלי איפור. הוא לגמרי בדרך הנכונה - ואת רק צריכה להיות שם בשביל לחבק את זה.