השבוע שודר פרק בהשתתפותי בתוכנית "היום בעוד שנה". המטרה שהצבתי לעצמי הייתה להיכנס לג'ינס במידה 38, לצורך כך הייתי צריכה לרדת כ-50 קילוגרם במשקל. ירדתי כ-46 קילוגרמים, זה לא הספיק כדי להיכנס לג'ינס, אבל בזכות התהליך שעברתי – זכיתי בחיים חדשים. יש משהו שמטריף את כל החושים בלראות איך שנה מחייך נדחסת לבליץ טלוויזיוני של כמה דקות. במהלך הימים שעברו מאז שודרה התכנית אספתי כמה דברים שרציתי להגיד ולהעביר ולא נכנסו - סוג של א-ב של כל מושגי המפתח בתהליך שעברתי בשנה הזאת. בהמשך אני מתכננת להרחיב על חלקם קצת יותר כאן במדור הקבוע שלי.  

א'

אימונים: התחלתי משלושה אימונים בשבוע ועליתי לשישה (שלושה אימוני כוח ושלושה אימוני אירובי של שעה). בשלב מסוים עברתי להתאמן פעמיים ביום כמעט כל יום חוץ משישי ושבת (10-11 אימונים בשבוע). הייתי מגיעה לחדר כושר פעמיים ביום – בבוקר ואחר הצהריים. בדיעבד אני חושבת שזה דווקא הכניס את הגוף שלי לסטרס מיותר ואף עצר קצת את הירידה במשקל ובהיקפים. היום אני ממשיכה להתאמן כל יום, אימון כוח משולב דופק גבוה, ובימים הקרובים שוב אשנה את תוכנית האימונים לפי המלצת המאמן האישי שלי

"אין לי כוח": המחשבה הראשונה שלי בכל בבוקר. לקום לאימון, לצאת מהשמיכה וללכת למטבח להכין קפה. או – להכין אוכל, לחתוך סלט, ללכת לחפש נקניקיות ללא סוכר ועמילן בכל תל-אביב רק כי התחשק לך.

אנשי מקצוע: הם יודעים יותר טוב. מאמן כושר מוסמך, יועצת תזונה ופסיכולוגית: הצלחתי להגיע לאן שהגעתי בעזרתם ואני ממשיכה כי הדרך עוד ארוכה.

ב'

בצקות: בהתחלה ממש סבלתי מבצקות סביב הקרסוליים. בעיות בוורידים נשללו ולכן נותר רק לקוות שהירידה במשקל תעזור להעלים גם את "רגלי הפיל". כשיצאתי לאימון הראשון שלי לקח לי חצי שעה לדחוס את כף הרגל הבצקתית שלי לתוך הנעל. בכיתי, צרחתי ואפילו שברתי ציפורן. ככה נראו החודשיים ראשונים, עד שהבצקות ירדו. אגב גיליתי שהן נעלמות תוך כדי אימון אירובי, בהליכה. מה שגרם לבעיה נוספת. (ר"ע: "שלפוחיות")

בגדים: באמצע התהליך פיתחתי הרגל – פעם בכמה ימים להוציא מהארון את כל הבגדים שהיו קטנים עלי ולמדוד אותם. שמלת הטורקיז בה הצטלמתי בסוף התהליך בהתחלה לא עלתה עלי אפילו בכתפיים ולא יכולתי לדחוס את הזרוע פנימה לתוך השרוול. לאט לאט הצלחתי להכניס לתוכה את חלק הגוף העליון ואז גם את הירכיים. המדידות האלה עזרו לי לראות את ההתקדמות הרבה יותר מהמספר על המשקל הדיגיטלי.

בשר: על בשר הרבה יותר קשה לי לוותר מאשר על מתוקים, לחם או פסטה. לכן, כשהתלבטתי באיזו שיטת תזונה לבחור, הלכתי על תזונה עתירת שומן וחלבון ודלת פחמימות (LCHF).

בדיקות דם: עשיתי כל חודשיים מתחילת התהליך. רמת הסוכר שלי בדם הייתה בתחילת התהליך 121mg/dl (טרום סכרת), ואחרי ארבעה חודשים היא כבר ירדה ל-90. הכולסטרול נשאר תקין.

A post shared by Marina Kigel (@lovelysubtext) on

ג'

גרעון קלורי: לא חשוב מה אוכלים (כל עוד לא מדובר באוכל מתועש קשות), באמת, הכי חשוב זה לצרוך פחות קלוריות מאשר אלו שאתם מוציאים. לכל ביס יש מחיר בחדר כושר, מסלול ריצה או מזרן פילטיס.

גיוון: בהכל: באוכל, באימונים, במחשבות. יש תרגילים שאני לא סובלת, אבל עדיין עושה אותם, כמו סמוך-קום או פלאנק. מבחינת האוכל הגיוון בדרך כלל הוא בין דגים לבשר או בין סוגי הירקות השונים. רק השנה התחלתי לאכול ברוקולי נניח.

גוף: יש לי מזל גדול, הגוף שלי מאד קשוב אלי, צריך רק לדעת לתת לו פקודות נכונות ולהזין אותו באוכל איכותי. הוא מגיב מהר בביצועים משופרים.

"גורו": לא, אני לא הולכת עכשיו להפוך לעוד גורו של אורח חיים בריא. להיפך. אני מפצירה במי שרוצה לעשות שינוי, לפנות לאנשי מקצוע. אני יכולה, מקסימום, לתת למי שמעוניין השראה בצורה של חיבוק מכיל או בעיטה מדרבנת.

ד'

דעה: לכל אחד יש דעה לגבי התהליך שאת עוברת. כל אחד חושב שהוא יודע הכי טוב מה את צריכה לעשות, ולרוב זה קורה בלי לדעת את הרקע האישי שלך. אני בוחרת להתעלם, כי כאמור יש לי אנשי מקצוע שמלווים אותי ואני סומכת עליהם. כל השאר זה רעש לבן.

ה

היקפים: מדידת היקפים הרבה יותר אמינה מהמשקל. “Hips don’t lie”, בדיוק כמו בשיר של שאקירה.

ו'

ויטמינים: מתחילת התהליך אני לוקחת ויטמינים – אומגה 3, סידן, אשלגן ומגנזיום. שלושת הראשונים אחראים על איזון מטבולי, והאחרון – על מערכת העצבים והרפיית שרירים. לא נכנסת להסברים, בשביל זה יש אנשי מקצוע.

A post shared by Marina Kigel (@lovelysubtext) on

ח'

חיטוב: אני מעדיפה את המונח הזה, הוא הרבה יותר מדויק מבחינתי מ-"ירידה במשקל"

ט'

טיפול: הכל הרי בראש, אז טיפול פסיכולוגי שבועי - כי אחרת הנפש לא מספיקה להתמודד עם מה שקורה לגוף. המוח שלנו די מפגר בסופו של דבר והוא מראה לנו דברים שאנחנו רגילים אליהם. לקח לי זמן (בערך חודשיים) לראות את עצמי במראה כרזה יותר. ידעתי שאני מתקדמת רק בזכות טקס מדידת הבגדים הקבוע שלי.

י'

יכולת: לא ציפיתי שתהיה לי יכולת להתמיד. כל החיים שלי עזבתי דברים ברגע שהיה מתעורר קצת קושי וכמובן שתמיד הרגשתי כישלון ענק. בשנה הזו הבנתי שאני יכולה. למדתי לכבד ולהעריך את עצמי יותר.

כ'

כיסאות גבוהים : שנאתי כיסאות הגבוהים כי היה לי קשה לטפס ולא היה לי נוח לשבת עליהם. בשלב כלשהו בתהליך, בערך באמצע, נכנסתי למסעדה ופשוט התיישבתי על הבר בתחושת ניצחון.

כישלון: לא במקרה אומרים "כישלון מפואר". כי מכישלון לומדים הרבה יותר מניצחון. בגדול, לא השגתי את המטרה ולא נכנסתי לג'ינס שתכננתי. מצד שני, שיניתי את חיי. למדתי להציב לעצמי מטרות מציאותיות. פעם כל כישלון, אפילו הקטן ביותר, היה מזעזע אותי וגורם לי לאבד אמונה. היום זה אחרת וזה הכי רוחני שלי.

"כולה רזתה": משפט שפחדתי לשמוע ומפחדת עד היום. מבחינתי מי שאומר את זה פשוט לא מבין. וגם לא מכבד. אבל לרוב, זה אומר משהו עליו או עליה. מה? ובכן זה משהו שרק הם יודעים.

ל'

לשבת רגל על רגל: עוד דבר שמישהי בגובה שלי עם השמנת יתר לא יכולה להרשות לעצמה. האמת שהפעם הראשונה שלי בתהליך קרתה במהלך הטיפול הפסיכולוגי. ישבתי, דיברתי, זזתי ופתאום שמתי לב שאני יושבת רגל על רגל. ולא, זה לא היה קשור לגמישות - אלא לממדי גופי.

A post shared by Marina Kigel (@lovelysubtext) on

מ'

משקל גוף: פיתחתי איתו יחסי אהבה-שנאה. הספרה על המשקל יכלה להרוס לי את היום או להפוך אותו לחגיגה. הייתי מבטיחה לעצמי להישקל פעם בשבוע, וכמובן לא עמדתי במשימה כי יש ימים שאת מרגישה מה זה רזה ורצה להישקל ומגלה שעלית חצי קילו. מקווה שיום אחד תיגמר למשקל הסוללה ובונה על העצלנות והשכחנות שלי.

משקל מטבח: כשרק התחלתי לשקול את מה שאני אוכלת, הייתי בהלם. הייתי בטוחה שמולי עודים וקורצים 100 גרם סלמון מעושן, ובפועל אלה היו 250 גרם. אגב, אותו דבר לגבי השקדים, הירקות וכד'. המוח תמיד דאג "להוריד" בראש את כמויות האוכל. המוח השמן שלי.

מוח שמן: מוח אנושי הוא דבר די מטומטם בסופו של דבר, הוא גורם לנו להאמין בדברים שלא קיימים. לטוב ולרע. כמו הדוגמא הקודמת עם האוכל. כאשר התחלתי לרדת בהיקפים, ראיתי את זה בצורה אובייקטיבית, אך כשהסתכלתי על עצמי במראה, עדיין ראיתי את עצמי שמנה בדיוק כפי שהייתי בהתחלה. למוח שלי לקח בערך חודשיים "לכייל" את עצמו מחדש לממדי החדשים. לקח לי זמן להבין שאם פעם הייתי מתקשה לעבור, למשל, בין שתי מכוניות צמודות או חששתי לשבת ליד מישהו באוטובוס (כי אני תופסת מושב וחצי), היום זה בסדר. לרוב כי לפעמים המוח עדיין מתעתע בי ואני מעדיפה תמיד להימנע ממעברים צרים או לשבת על מושב אוטובוס בודד.

מוזיקה: כשאני מתאמנת לבד אני לא יכולה בלי. הרכבתי לעצמי פלייליסט של שירים שאני אוהבת במיוחד, ואז הבנתי שרובם שירי פרידה. פרידה מהשומן שלי, כנראה. הפלייליסט שלי כולל מגוון רחב מאד של סגנונות – מ-"אבבא" ועד מאיה בוסקילה.

מלצרים: אני ממש קשה עם המלצרים כאשר אני מזמינה אוכל בחוץ. אני חייבת לוודא שהמנה שלי לא מכילה סוכר וגלוטן ובאיזה שמן השתמשו בהכנה שלה.

נ'

ניהול סטרס: מהדברים הראשונים שהמליצה לי עליהם יועצת התזונה שלי: לישון מספיק שעות בלילה, למצוא דרכים להתמודד עם לחץ בחיים. סטרס גורם לעלייה ברמת הקורטיזול אשר מאט את חילוף החומרים. הקפדתי על כך חצי שנה. בזמן אחרון אני מודה שזה הידרדר שוב, אבל הנה, אני לוקחת את עצמי בידיים.

ס'

סיבולת לב-ריאה: אחד הדברים הראשונים שנכנסו אצלי לנורמה. הפסקתי להתנשף מעלייה במדרגות, נהייתי קלילה בלרוץ אחרי האוטובסים.

סוכר: יום יבוא ואני באמת אשמח להבין למה מוסיפים סוכר לכל כך מאכלים לא מתוקים. אני יודעת, סוכר הוא חומר שימור מעולה ואם הטבח במסעדה יוסיף קצת סוכר לרוטב העגבניות, הוא יוכל להכין כמות גדולה יותר שתספיק לכמה ימים ולא תתקלקל. אבל זה ממש לא פייר.

ע'

עצות: רוצים לייעץ לי? קודם תבדקו אם אתם מוסמכים לייעץ, ואם החלטתם שכן - תבקשו רשות. עצה ללא רשות היא אגרסיה במיטבה.

A post shared by Marina Kigel (@lovelysubtext) on

פ'

"פינוי בינוי": שם קוד שנתתי למה שקרה לי השנה. לא רק פינוי של שומן ובניית שריר, אלא פינוי מחשבות לא יעילות, תפיסות שגויות, בנייה של אמונה עצמית, כבוד עצמי, ערך עצמי. פעם בשיחה עם הפסיכולוגית צחקתי שגדלה בתוכי ליידי מברזל - מרגרט תאצ'ר קטנה (אגב, אישה שאני סופר מעריצה).

ק'

קעקועים: עשיתי שניים כאלה השנה. שני הקעקועים הראשונים בחיי בהפרש של חודש ובגיל 41. סוף סוף הסכמתי שהדרך שלי נכונה ושהגוף שלי הוא קנבס שראוי להנציח עליו את סימני הדרך שאני עוברת. קעקוע ראשון – משקולת על מפרק יד ימין שמסמלת את הכוח שהחליף את השומן שנעלם - המיקום שלו מדגיש את הגמישות המחשבתית. קעקוע שני – נוסחה כימית של אדרנלין על שוק שמאל מאחור. אני מכורה לאדרנלין, זה שדוחף אותי לשאוף קדימה (זו הסיבה לבחירת המיקום).

ר'

רוח: למילה זו יש כל כך הרבה משמעויות. רוח גבית שקיבלתי מחבריי הקרובים; רוח פנימית שהניעה אותי ומקשרת בין גוף לנפש – שנים הייתי סקפטית, אבל השנה הבנתי כמה שזה נכון. לא במקרה אומרים "נפש בריאה בגוף בריא". אולי הבראתי גופנית, אבל חשוב מכל, הבראתי נפשית.

ש'

שלפוחיות: אחרי שהבצקות ירדו במהלך ההליכה, הרגל הייתה משתחררת ונעה בתוך הנעל. זה הוביל להיווצרות של שלפוחיות ענק בגודל חצי כף רגל. לפעמים הייתי יורדת מההליכון בלי יכולת לדרוך. הייתי מדדה הביתה ומורחת משחת "בפנטן" להקלה.

שומן: עוזב את הגוף בצורה כאוטית. הייתי מתעוררת כל כמה ימים לגוף חדש, עם גומות באזורים מהם השומן "נמס" ונעלם. בסופו של דבר זה היה מתאזן, אבל עד עכשיו זה כיף ומוזר לגלות כשזה קורה לי. וזה עדיין קורה לי, אני בתהליך.

שטן: ככה קראתי למכשיר האליפטיקל בחדר כושר. החימום שלי לפני כל אימון כלל בין 5-7 דקות על המכשיר הזה וזה היה המקסימום ההכרחי. את שאר האירובי עשיתי על ההליכון, עד שהרגשתי שהברכיים שלי לא אוהבות את זה ונאלצתי ללמוד להסתדר עם "השטן". עם מוזיקה מתאימה – אני מצליחה לרכב עליו שעה בדופק שנע בין 120 ל-150. לפעמים, כשהמוזיקה באוזניות מעולה (והיא תמיד מעולה, הרי אני בחרתי אותה), אני מדמיינת שאני זמרת בהופעה.

שינוי: ככל שהשינוי החיצוני שחל בי אדיר, השינוי הפנימי מטורף עוד יותר. וזו המתנה הגדולה ביותר שנתתי לעצמי בשנה זו.

ת'

תהליך: הפכתי להיות מכורה לתהליך. אם פעם הייתה חשובה לי התוצאה, היום התהליך חשוב לא פחות, אם כי לפעמים זה מתיש מאד וגורם לך לחשוב שלעולם לא תגיעי ליעד.

תזונה: זה נושא לטור נפרד. בעיקר אחרי שהוכח מדעית כי הקפדה על תזונה נכונה מהווה 80% מההצלחה בתהליך החיטוב.

תוויות: אני כמעט ולא אוכלת אוכל משומר, אבל כשכן – אני משקיעה בקריאת התוויות על האריזה. לפעמים זה הופך לטרחני (וזו עוד סיבה למה אני מעדיפה לא לאכול משומר). למשל, לפני שבועיים עמדתי בערך 10 דקות מול המדף והשוויתי בין שני סוגים של סרדינים בשמן זית. לא הצלחתי להכריע, לקחתי הביתה את שניהם.

>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל 

"היום בעוד שנה", התוכנית האחרונה לעונה, תשודר הערב ב-21:00 בקשת 12