"היי, מרינה, מה שלומך?"

יום חמישי, שמונה וחצי בבוקר, קול של גבר לא מוכר מחכה לי מעברו השני של הקו. לא נשמע כמו משהו שקשור לעבודה או למינוס בבנק.

"תודה", אני עונה בחשדנות של מישהי שהפריעו לה לעבוד, כי מה לעשות, כבר שעה וחצי שאני מול טקסט מבולגן על מסך, מנסה לחשוב על מה לעזאזל אני כותבת, כי בזמן אחרון הדברים נראים לי נדושים ועייפים כמו צרורות של בצל ירוק אצל הירקן.

"את לא מזהה?", ממשיך לברר איתי הקול הגברי והעליז יתר על מידה בשביל שעה כזו ביום. "זה רון".

"איזה רון?", אני ממשיכה לתהות ומרגישה איך מפלס העצבים שלי מתחיל לבעבע באזור בית החזה.

"את לא זוכרת? נפגשנו פעם באיזה פאנל ונתת לי את המספר שלך".

אני, כמובן לא זוכרת, ובטח לא מתכוונת לשתף איתו פעולה.

"אז עברתי עכשיו על רשימת הטלפונים והחלטתי להתקשר", הוא יורה מבלי ולהתבלבל.

וואו, רון, וואו. זה מדהים. כל כך מרגש אותי לדעת שישבת ודפדפת בשעמום, אולי בתור בבנק או אצל הרופא (אני ממש מקווה בשבילך שזה פרוקטולוג), עובר על כל נשות קשר שלך. בטח חשבת שאם תתקשר תעשה אותי מאושרת, תרגש אותי שנזכרת בי. בטח ציפית שכל הזמן הדמיוני הזה שעבר מאז המפגש הדמיוני שלנו ומסירת המספר הדמיוני שלי (כי לא זכור לי, בחיי, שנתתי למישהו את המספר שלי, ולא השתתפתי בפאנלים כבר למעלה משנה), ישבתי וחיכיתי מתי תתקשר.

בעצם, יש מצב שכן נתתי לו את המספר. אולי הוא היה נראה מקסים וחתיך והייתי שמחה להמשיך את ההיכרות, אבל עברה מאז שנה - ובזמן הזה יש אפילו שימורים שמתקלקלים. אותו זה דווקא נורא הפתיע שלא זכרתי אותו. שיש לי חיים משלי והם לא על "הולד" בציפייה לטלפון ממישהו שפגשתי לכמה דקות באיזה מפגש אקראי לחלוטין. שוב, לכאורה.

אישה בטלפון- אפליקציות (צילום: Thinkstock)
יום חמישי, 8:30 בבוקר. טלפון לא מזוהה (אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה)|צילום: Thinkstock

כנראה שרון הזה באמת היה חמוד. גם כי היה לו את האומץ לבקש מספר, דבר שכמעט אף אחד לא עושה היום וגם כי בדרך כלל אני לא מוסרת מספר טלפון אלא שולחת לחפש אותי בפייסבוק, שם הם יוכלו לראות שאני בת 43 ושיש לי בן מתבגר, בלי שאצטרך לספר את זה בעצמי ולחוש אי נוחות מצד השני. מצד אחד שיקבלו כמה שיותר מידע, אבל כזה שעבר את הסנן הווירטואלי.

כשהייתי בת 3 בערך, הייתי בטוחה שכשאני נרדמת, כל העולם סביבי נעלם ונברא מחדש כשאפקח עיניים. ככה ילדים קטנים חושבים. הם בטוחים שהם מרכז היקום והם שולטים בו. תחושה מדהימה ודי הגיונית למישהו בן 3, ופחות הגיונית (אך לצערי נפוצה לחלוטין) אצל גברים בני 40.

לא, אני לא מאשימה את רון בילדותיות. הוא תוצר של העידן בו כל אחד מתנהל בסוג של בועה משל עצמו. לכל אחד יש בטלפון עולם שלם אותו הוא יכול, אם רק רוצה, לכבות בלחיצת כפתור ומבחינתו הוא כבר לא מתקיים. המיזוג הזה של הווירטואלי והאמיתי מתעתע בנו. אנחנו בטוחים בייחודיות שלנו ומצפים שכל מי שמסביב יהיה שם לרשותנו. זה נכון בוואטסאפ ובפייסבוק - כי תמיד (אבל תמיד) יהיה שם מישהו שיגיב מיד.

אבל בעולם האמיתי אנחנו די בודדים. הקסם של הרשת לא עובד שם. ולכן במציאות אנחנו מתנהלים כאילו חסר לנו עוד מימד. הרי אם רון היה כותב לי במסנג'ר או בוואטסאפ, בלי לקרוע בגסות את הבועה שלי, בלי להפריע לי לעשות את מה שעשיתי באותו רגע, השיחה הייתה יכולה להיות אחרת. ואולי הייתי צוחקת על זה שהוא נזכר בי אחרי שנה ולא כועסת, כי מה שמותר בעולם וירטואלי, לפעמים אסור בעולם אמיתי. הוא היה מקבל את מרינה אחרת, הווירטואלית, הנחמדה יותר, זו שיש לה שכבת הגנה.

רון נעלב וניתק אחרי שזרקתי לו משהו מזלזל על כך שאין זה לא נראה לו מוזר להתקשר אחרי שנה, כשהוא מחפש איך להעביר את הזמן? האם אני זו שהייתה צריכה להיות נחמדה וסבלנית יותר? או שהוא היה יכול להתחשב ולכתוב לי הודעה, להציג את עצמו ולשאול אותי מתי נוח לי לדבר - כי ככה אני אישית הייתי עושה? לא נראה לי שיש תשובה טובה. לכל אחד מאיתנו יש עולם שלם בכף ידו, ולכן ברור שנשליך על כל מי שבעולם הזה את הציפיות שלנו. אולי די עם זה?