הגבר הראשון שראיתי בוכה היה אבא שלי. הייתי בת 18, הוא היה בן 40 וזה קרה בלילה, כמה שעות אחרי שאימא שלי נפטרה בפתאומיות. האמת שאפילו לא ראיתי אותו, אלא רק שמעתי אותו מתייפח מאחורי הדלת הסגורה בחדר השינה שלהם, ודווקא הצלילים האלה זעזעו אותי הרבה יותר מאשר העובדה שכבר אין לי אימא.
אנחנו, הנשים, מאד אמוציונליות. הפגנת רגשות תמיד מתחברת לחוסר יציבות נפשית. אנחנו מלכות הדרמה שהולכות עם הלב על השרוול. אתם לא. ברור, מצופה מכם להיות קשוחים, מאופקים, להיות יציבים ולנהוג בהיגיון. ואם מישהו מכם, החזקים והיציבים ביותר, בוכה, עושים מזה אייטם חדשותי, כמו בתחילת השבוע, כאשר שר החינוך בכה בטקס לזכרו של חבר ליחידה. אייטם של 10 דקות שהוקדש לדמעה גברית.
רגשות של נשים נדירים בערך כמו צלחות חד פעמיות. אישה בוכה? אויש נו, אנחנו בוכות לפעמים כדי לא ללכת פעם נוספת להשתין. גבר בוכה זה אישיו - זה מעורר חוסר נוחות. הפגנת רגשות של גברים נדירה כמו ביצת פברז'ה, עד כדי כך שלפעמים פשוט לא נוח לנו להביט ואנחנו מסיטים את המבט הצידה. עזבו בכי, כמה פעמים קראתם או שמעתם מישהו מדבר על הרגשות שלו ללא מעטה של ציניות או השגות כאלה ואחרות של "תראו, בדרך כלל אני לא כזה, אבל הפעם...". כמו חילזון מוציא את הראש החוצה ומיד חוזר פנימה כדי לא להיפגע ולא למות בעקבות דריסת רגל אקראית וגסה.
הגיע הזמן שתשחררו את הרגש החוצה. מותר לכם להרגיש ומותר לכם להראות את זה לאחרים. זו לא צרעת וזה לא מידבק או יסכן את חייכם. אז נכון, חונכתם להיות "גברים". אבל להיות גבר זה לא אומר רק להיות יבש כמו צנים או מאופק ואפור כמו קציצת גפילטע; כשאתם מפגינים רגשות, לפחות בעיני, אתם משתנים. ואם להיות לרגע אנוכית, אז כן, הרגש שלכם מרגש אותי.
אני אוהבת לדבר עם גברים ולראיין גברים. אני אוהבת לראיין ולדבר גם עם נשים, אבל גברים הם תמיד אתגר. אולי כי אני אוהבת לחלץ מהם את הרגשות, כמו שמחלצים פקק עקשן מבקבוק יין או פותחים צנצנת עם מכסה ואקום. צריך להתאמץ, אבל אסור להגזים, כי אפשר לשבור. זה לגמרי כמו משחק מקדים. אני מתחילה בסמול-טוק לא מחייב, ואז זורקת לאוויר איזה משהו רגשי על עצמי. הנה, הגשתי את הכדור. עכשיו נותר רק לחכות כשהוא יחזור אלי. וכשאני קולטת במשפט או חצי משפט שלכם נימה אמוציונלית, נימה של חשיפה שהצליחה לחדור מבעד רשת צפופה של איפוק – זה השיא. מודה, לפעמים זה לא מצליח, בדיעבד אני מבינה שלחצתי יותר מדי וזהו – הצדפה הרגשית נטרקה מבפנים, אין קול ואין עונה.
אגב, אל תבלבלו בין רגש לתשוקה. אפשר לדבר בתשוקה על כל דבר – על כדורגל, על סקס, אוכל וסטארטאפים. רגש זה משהו אחר. פחות מרהיב ממבט ראשון, פחות מלהיב כמו פיץ' או סקסטינג, אבל מדויק הרבה יותר ומרוכז מאד בטעם. עד שזה אפילו כואב קצת. כאב נעים כזה של סיפוק.
אני אמא לילד בן 15 ואחד הוויכוחים הגדולים ביותר ביני לבין הגרוש שלי הוא מה עושים עם העובדה שיצא לנו ילד רגיש. מבחינת אבא שלו, הוא רגיש מדי וצריך למתן אותו. מבחינתי – הוא בדיוק כמו שצריך. הוא יודע להביע את הרגש שלו וכן, הוא קצת דרמה קווין, אבל יש בו גם כבוד עצמי וערכים. משום מה חושבים שגבר רגשן זה גבר ללא דיגניטי. זה לא נכון. יש בכם מקום לכל ספקטרום הרגשות. גם כלפי חוץ. דרך אגב, הילדים שלנו מבינים את זה. בנים מתבגרים מדברים על הרגש שלהם בכיף. השאלה מה עושים כדי שזה יישאר ולא ייטרק בפנים ככל שהתבגרו?
זה נכון, שהשינוי כבר מתחיל. פרדיגמת "הגבר החושב" הופכת לאט לאט לפרדיגמת "הגבר הרגיש". זה מאוד טרנדי, לדבר על שילוב של גבריות ורגשות ועדיין זה מרגיש כמו כותרת קליק-בייט: "הגבר הזה התחיל להפגין את הרגשות שלו – לא תאמינו מה קרה לו!".
פסח הוא חג החירות ואני רוצה לבקש – שחררו את הרגש שלכם, תנו לו לצאת החוצה. תאפשרו גם לאחרים להבין איך אתם מרגישים. לא רק לרע, אלא גם לטוב. משום מה לעתים קרובות מאד רק הכעס מצליח להיחלץ מהכלוב הזה שהכנסתם את הרגשות שלכם אליו. אז סבבה, תכעסו. אבל גם תתלהבו, תשמחו, אל תתאפקו. תשחררו, בבקשה. ותנו לנו להתרגל ולאהוב אתכם ככאלה. אולי זה סוף סוף יאפשר לנו לזנוח את התסריטים השחוקים של משחקי תפקידים שנלקחו מאגדות ימי הביניים ואגדות פמיניסטיות מודרניות ולהבין שיש מולנו מישהו בגובה העיניים.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל