אחרי שלושה ימים בטינדר פיתחתי אלרגיה חריפה לפטמות של גברים. כן, הצטרפתי. למרות סלידתי הקשה, היה לי משעמם וקצת בודד בחג, אז זרמתי עם הרעיון. בפעמים הקודמות כשפתחתי שם חשבון, הספיקה לי חצי שעה, הפעם, החלטתי שאני נותנת הזדמנות לאפליקציה, לעצמי וגם לאחרים, כלומר - לגברים.
בהתחלה מאד ביאס אותי שכמעט אף אחד מהגברים שנשלח אלי על ידי הגורל והאלגוריתם לא כתב על עצמו כלום. סתם דחף תמונה, לעתים מטושטשת, לעתים מגוחכת, לעתים מלוקקת מדי, לפעמים בהו בי חזרה מהמסך זוג פטמות או בטן מגולחת. פעם אפילו זכיתי לראות זרוע. "נשוי באושר ומחפש שותפה מושלמת לפשע", היה ההסבר מתחת לתמונה. כנ"ל גם לגבי אף של כלב ונוף הררי.
בהתחלה ניסיתי להיכנס לכל תמונה כדי לראות מה כתוב, אבל לא היה כתוב כלום. מצד שני, גם אני הסתפקתי באיזה ציטוט חמוד, אז מי אני שאשפוט? באחת השיחות שבסוף ניהלתי עם אחד הגברים שם, גיליתי שנשים בדרך כלל "כותבות מניפסט" - כלומר דוחסות ל-240 תווים המותרים את הדרישות שלהן ל-match המושלם. אתה רשאי להחליק ימינה רק אם ענית על הדרישות "המחמירות".
אני יודעת שמה שאני כותבת כאן נשמע הכי obvious לכל מי שנמצא באפליקציות באופן קבוע, אבל עזרו לי כאן, אני עדיין מנסה להבין את הקונספט. הבנתי, למשל, שאני אוהבת את הרעיון שגברים מציגים את עצמם לראווה ומשטיחים את עצמם לרמת מלבן ויזואלי. אבל אם כך, בחיי, למה לא להשקיע בתמונה? ואני הכי בעד העיקרון של what you see is what you get, אבל זה לא מתייחס לתמונה שלך עם האקסית שכדי להסתיר את פניה תקעת לה מדבקה של קוף מכוער על הפנים, לפריים מטושטש שלך בגודל נמלה על רקע טאג' מהאל, לתמונה קבוצתית בפאב או לזוג בלוטות החלב רודימנטריות.
אחרי שהבנתי שאין לי כאן חומר קריאה מי יודע מה, התמסרתי לדפדוף אובססיבי. שמאלה, שמאלה, שוב שמאלה וככה מאות פעמים. כי זה כיף. כי מותר לי - לגרושה בת 41 - אמנם הפרצוף חמוד, אבל הגוף עדיין רק סבבה (אני עובדת על זה חזק בחדר כושר), לסרב, כלומר להחליק שמאלה גברים צעירים,חסונים וחתיכים על הפגמים החיצוניים הכי קטנים שלהם. מותר, ואף אחד לא יעיר לי שאני בררנית מדי, שאני לא מודעת לעצמי, שאני סחורה פגומה ושעלי להתפשר בדרישותיי. זה דווקא היה החלק הכיפי ביותר. ליטוף עצמי לאגו.
האמת? החלקתי גם ימינה. 9 פעמים. ב-7 מקרים מתוכם נוצרה התאמה, מה שכנראה מוכיח שאו ששמתי תמונות מוצלחות או שגברים מחליקים לרוב ימינה. שניים כתבו לי, לאחד כתבתי אני. מתוך השניים שכתבו לי אחד היה מהעיר שלי ואחרי שחקר אותי במשך חצי שעה בפינה של איזה רחובות אני גרה והבין שהמרחק בין הבית שלו לביתי שלי הוא בערך 400 מטר, הוא הזמין אותי "לבוא לראות איתו סרט". אמרתי לו תודה ואולי בהזדמנות אחרת. מאז הוא המשיך לכתוב לי בתדירות של כמה שעות בין הודעה להודעה שאולי אבוא, ואז שאל למה אני לא עונה, ועניתי, בחיי שעניתי שאני עובדת ועמוסה ולמען האמת האיבסוס הזה הוריד לי ממנו לחלוטין, אבל הוא המשיך לכתוב לי שאני מוזרה ושאם אני לא אגיב, הוא יעשה לי unmatch, שמחתי וסמכתי עליו שאכן יעשה ואפסיק לקבל התראות ממנו, אבל הוא לא עשה. עד היום. עבר שבוע. אני מבינה אותו, לא כל יום נופלים על מכרה זהב שכזה, מישהי שגרה כל כך קרוב ולא צריך להתאמץ אפילו לאסוף אותה או להזמין לה מונית בחזרה. מה זה 400 מטר של walk of shame?
השני שכתב לי היה חמוד והשיחה זרמה, עד שהוא קיבל את הטלפון שלי, ואז הוא התקשר, אבל לא יכולתי לדבר והוא אמר שיצלצל בהזדמנות אחרת. ההזדמנות הזו לא הגיעה מעולם, אבל היי, לפחות עכשיו יש לי באפליקציית שיחות גם זיהוי "מרינה טינדר" ולא רק התארים העיתונאיים או האימהיים שלי. זה הישג!
השלישי, זה שכתבתי לו כי הסתקרנתי מהתמונה, היה הכי סבבה. התכתבנו ערב שלם, מה שבעיני הישג מאד מרשים. כן, אני מודה שקודם כל הסכמנו שטינדר זה מוזר, אחר כך קצת ריכלנו על נשים וגברים אחרים באפליקציה, ועל כמה שקשה למצוא עכשיו זוגיות כאשר "הבחורה שקבעת איתה מזרימה אותך לסקס בשירותים" (ציטוט שלו) וכמה שהוא אוהב לצאת לדייטים "מסורתיים". כן, הוא קיבל את מספר הטלפון ואפילו קבענו טנטטיבית להיפגש פנים אל מול פנים. זה התמסמס בסוף. אני הייתי מאד עסוקה והוא לא יצר קשר.
תובנות? ברור שיש: כדי להיות בטינדר, צריך להתמסר לזה 24/7. אין דבר כזה שאת מחליקה ימינה בלי שאת מוכנה ומזומנה להיענות מיד להזמנה - בין אם זה סטוץ, דייט או חתונה. אם את לא זמינה, את מוזרה ומה את בכלל עושה כאן?
תהיות? גם הן כאן: האם העובדה שאני נותנת את מספר הטלפון שלי אחרי שדיברנו מעט, זה "מוריד" מערכי הטינדרי? בעצם, ברגע שיש לו את המספר, אבל לא זרמתי מיד לפגוש אותו, מותר לו לשים אותי על "מצב חמין" ולהמשיך לדפדף? האם הפכתי לחלק מאוסף מוזר, משהו כמו ראש איל על הקיר?
מסקנות? בבקשה: אפליקציות זה לא פתרון בשבילי. אם אני רוצה זוגיות (או אפילו סטוץ), אני צריכה להתמסר לתהליך ולא לחכות להזדמנות שתיפול לחיקי. אני צריכה לעבוד בזה. אבל למי יש כוח?
אז טרם מחקתי את הטינדר, אבל לא בא לי להיכנס לשם יותר. הבחור ההוא, מהשכונה, עדיין ממשיך לכתוב לי וכל התראה כזאת שקופצת אצלי על המסך כאילו מסתכלת עלי בהאשמה שורפת שנוזפת בי: "למה? תראי מה עשית! את לא מחויבת מספיק! אפשר לחשוב שיש לך חיים!".
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל