כמעט כל טעות שאני עושה כאבא קשורה לזה שאני לא יכול להתמודד עם הכאב שלהם.
כשאיתי היה בן שלוש, הוא נעמד מאחורי, בזמן שהייתי עסוק ותקוע עם הראש מול מסך המחשב.
- "אבא"
- "רגע"
- "אבא"
- "רגע איתי, אבא עסוק"
- "אבא"
- "אבא"
ואז נגמרה לו הסבלנות, הוא מצמיד את הפה שלו לזרוע שלי ונושך אותה הכי חזק שהוא יכול. אני פולט צעקה, מסתובב אליו בהלם מוחלט, ומחטיף לו על הטוסיק מכל הלב. הוא רץ לחדר שלו בוכה.
אני מסתכל עליו רץ, ומסתכל על היד שלי שכואבת מהמכה. אחר כך, במשך כל הלילה, אני שומע אותו מתעורר מדי שעה או שעתיים בוכה וצועק "סליחה אבא", בזמן שאני ער כל הלילה ומנסה להבין מאיפה הבאתי את הזעם הזה. מה זה היה?
בבוקר הוא מתעורר ומתבונן בי במבט חשדני. כאילו מנסה להבין מי כועס יותר. אני לא יודע איך להגיב לזה. אני לוקח אותו לגן. בדרך אני אומר לו "יש לי קצת זמן, בוא נאחר קצת, בסדר?", הוא מרוצה. אנחנו יושבים ואוכלים גלידה, אחרי כמה "לקים", שנינו מרגישים שהעניין מאחורינו. האם הוא מרגיש שהוא ניצח? האם הגלידה מוכיחה שאני הייתי לא בסדר? הוא התחיל!
אני כל כך מפחד שהוא ישנא אותי כשהוא יהיה גדול.
אני חטפתי מספיק, אני זוכר את הפחד, את הכאב, את העלבון, ובעיקר את האכזבה. האכזבה מהבן אדם שהוא הכול בשבילך כשאתה גדל. אומרים שכל אבא הוא בדיוק כמו אבא שלו, או הפוך ממנו.
אז איזה אבא אני?
אחרי שאשתי נכנסה להיריון ישבנו וסיכמנו שאנחנו לא מרימים יד על הילדים, החלטה משותפת, פשוט לא עושים את זה. סיכמנו שאם נחשוב שפליק קטן על הטוסיק הכרחי, אז נלך על זה, אבל גם זו תהיה החלטה משותפת. מאז אנחנו משתדלים לעמוד בזה. אבל, אם להגיד את האמת, עפו להם פליקים פה ושם. יש רגעים שבהם אתה כל כך חסר אונים כהורה. כשאני לא מוצא פתרון אחר, אני עובד בשיטת ה"בוא נראה מי יותר חזק". זה עובד ככה; למרות ההתנגדות אני מצמיד את הילד למיטה ומודיע לו שהוא לא זז מכאן עכשיו. האם זו אלימות? האם יש דרך אחרת להתמודד עם ילד מתפרע? אין לי מושג, באמת שלא. זו הדרך שבחרתי ואני בטח אשלם עליה מחיר מתישהו. אבל לא מצאתי משהו יותר טוב.
אבל משהו תקוע. תקוע עמוק בתוך הגרון
"צריך להציב גבולות". המשפט הזה מופיע בכל ספר או מאמר שעוסק בחינוך ילדים. אבל איך אני יכול להגיד לו לא כשהוא מבקש משהו קטן? איך אני יכול לסרב כשאני רואה אותו בוכה?
בגיל שלוש איתי היה מתחיל שאלה בבוקר ומסיים אותה לקראת הערב. "אבא, מה זה...?", "אבא, למה...?". וזה אף פעם לא נגמר. כשהייתי מרדים אותו, זו הייתה הזדמנות מעולה בשבילו לשאול את 300 השאלות שנשארו לו במחסנית. בערב, אחרי שהשארנו מאחורינו את הנשיכה והפליק, אני מרדים אותו והוא החליט שהנושא היום הוא משפחה.
- "תגיד אבא, סבתא רחל היא אימא שלך נכון?"
- "כן חמודי"
- "ואייל הוא האח הגדול שלך, נכון אבא?"
- "כן, לך לישון"
- "וליאור ודודו הם האחים הקטנים שלך נכון?"
- "כן איתי, עכשיו אתה הולך לישון?"
- "כן אבא, אל תלך לפני שאני נרדם"
אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עליי, שנינו עם הראש על אותה כרית, העיניים שלו בוחנות אותי, הוא מסתכל על המצח שלי, על האף, הסנטר, העיניים שלו עולות יורדות בסקרנות.
אני מת על הרגע הזה.
ואז אני רואה דמעה בעין שלו, ועוד אחת, הוא מתרומם ומסתכל על אחיו הקטן שכבר נרדם במיטה הצמודה ומחזיר את הראש לכרית.
"למה אתה בוכה?" אני שואל ומנגב לו את הדמעות. הוא לא מצליח לענות לי, הוא מתחיל להלחיץ אותי. "קרה משהו איתי?", אני שואל אותו.
"אבל אתם אחים ואתם לא גרים באותו בית" הוא ממרר בבכי, "זה אומר שגם אני ועמית ניפרד כשנהיה גדולים?".
אני מסביר לו שכולם עוברים את זה, ושזו דרכו של העולם, הוא נרגע ונרדם.
אני סופר שני לילות ברציפות שהבן שלי הולך לישון עם דמעות. גולה גדולה הולכת ומשתלטת על הגרון שלי. לא יודע איך, אבל אני חייב ללמוד לחיות עם הכאב שלהם.