חברים, עבדתי קשה מאוד בשביל להגיע למקום בו אני נמצא היום. עברתי חתיכת דרך כדי לקבל את הפלטפורמה לדבר על נושאים שבוערים בי. אז היום, ערב חג ורגע אחרי תחילתה של שנה חדשה - אשמח לדבר על נושא שמעיק עליי כבר שנים, בערך מאז שהתחלתי להשתין בעמידה. אני מדבר כמובן על התופעה המזעזעת שנקראת שירותי גברים. בכלל, אבל בעיקר בארץ, כאן בינינו.

אתחיל בשאלה: מתי בפעם האחרונה נכנסתם לתא שירותים ציבורי ולא הייתם צריכים לתפעל את כל העסק על ועם רגל אחת? מתי בפעם האחרונה הלכתם להשתין בעבודה ולא נתקלתם בטיפות שתן על המושב או על הרצפה? מתי בפעם האחרונה ניגשתם לעשות את הצרכים שלכם, העפתם מבט חטוף לכיוון האסלה ואמרתם לעצמכם: "פאק! מי הבן ז**ה?!". אני חושב שהגיע הזמן שנודה בעובדות; אנחנו, הישראלים, לא יודעים איך לשמור על השירותים הציבוריים שלנו – וזה עצוב, זה דוחה, וזה אומר עלינו הרבה יותר דברים מעבר לזה שאנחנו לא מסוגלים לכוון את השתן שלנו אל תוך חור אליפטי של 45x50 ס"מ.

כשאני כותב שעבדתי קשה מאוד כדי להגיע למקום בו אני נמצא היום, אני לא אומר את זה סתם; גדלתי בטווח הקטיושות, עשיתי את 3 השנים שלי בחטיבת הנח"ל, עבדתי באבטחה של כל מיני אתרי היי-טק למיניהם, עשיתי תואר באוניברסיטה, והיום אני מתגאה לומר לכל מי שירצה לשמוע שאת המשכורת שלי אני עושה בתקשורת. לאורך השנים, עבדתי עם השמנה והסלתה של כל מה שיש למדינה הזו להציע, בין אם הם היו צפונבונים מפונפנים שטסים כל קיץ לניו יורק וכל חורף לזנזיבר, או כל מיני חוליגנים שההגדרה שלהם לכיף זה שלוקר עם ערק-אשכוליות ובידורית זולה על הירדן – דבר אחד איחד כל אחד ואחד מהם: כולם, כמו מטומטמים, היו מפספסים את האסלה. למה אחי? איך זה קורה? הרי זאת לא הפעם הראשונה שאתה נאלץ לכוון את השתן שלך, נכון? כבר למעלה מ-20 שנה שאתה עושה את זה יום יום. אז איך יכול להיות שאתה עדיין משתין על המושב? או על הרצפה? למה בכלל אתה משתין עם המושב למטה? ואם כבר השתנת ולכלכת - אז רבאק, למה אתה לא מנקה אחרייך?

שירותים (צילום: גיא רייט)
עושה זאת רייט |צילום: גיא רייט

איזה מין חולה נפש משתין על הנייר טואלט?

אני חושב שהתופעה הזאת זעזעה אותי לראשונה כשהייתי בן 22, אז עבדתי בתור חובש במרפאה של אתר החרמון. ביום הראשון לעבודה, אני זוכר שאחת האחראיות הדביקה שלט על תא השירותים ובו כתוב 'מחסן רעלים'. "לא משנה מה", היא אמרה לי, "אל תיתן לאף אחד מחוץ למרפאה להשתמש בשירותים האלו". חשבתי שזה מהלך מעט קיצוני מצדה, אבל בסדר. אני האחרון שאתווכח עם אחת האחראיות כבר על היום הראשון שלי בעבודה. כמה שבועות מאוחר יותר, הכניסו למרפאה ילד שעלה בפעם הראשונה בחיים שלו על סנואובורד וסיבב את הברך. כשהמלווה שלו, אדם בעשור החמישי לחייו (וכנראה גם האבא), ראה אותי יוצא מ"מחסן הרעלים" שלנו, הוא שאל אותי: "אפשר להשתמש?". פיניתי לו את הדרך, הוא סגר אחריו את הדלת ועשה את צרכיו. כשהוא יצא משם, האחראית קלטה אותו. "תגיד, אתה מפגר?", היא שאלה אותי, "נתת לו להשתמש בשירותים?". באותו רגע חשבתי לעצמי שיחס כזה מאנשים שממונים עליך זה הדבר הכי גרוע שאפשר למצוא במדינה הזאת - אדם שקורא למישהו מפגר רק בגלל שהוא עשה טובה ונתן למישהו להשתמש בשירותים. כן, זה מה שעוד יוביל למלחמת אחים. נו באמת. אבל אז נכנסתי לשירותים וראיתי שהחמור הזה השתין על המושב ועל נייר הטואלט. איזה מין חולה נפש משתין על נייר טואלט?

אני בטוח שכל אחד ואחד מכם יכול להיזכר בדוגמאות מן הסוג הזה. אני חושב שאני יכול להיזכר בעוד מיליון מקרים כאלה מהתקופה שעבדתי באבטחת אתרי היי-טק – ואני עוד ציפיתי שמכניסי משכורת של שבע ספרות יידעו איך לקלוע או לנקות אחריהם. הפתעה: הם לא. הם מסוגלים לכתוב שורות קוד ארוכות ומורכבות, להגות פתרונות מבריקים לאבטחת מידע ולדפוק אקזיטים בשווי מאות מיליוני דולרים - אבל לא להשתין בלי לטפטף על הרצפה. הייטק אעלק.

אם תשאלו אותי, אז בעיית ההגיינה ברוב השירותים הציבוריים בישראל היא רק סימפטום של בעיה גדולה יותר ששכיחה אצל רוב תושבי ישראל – חוסר היכולת שלנו לכבד רכוש ציבורי. כלומר, אני רואה את גלגולי העיניים שלכם ושומע את ההערות הטרחניות שלכם: "מה... כאילו, למה ציפית? זה שירותים ציבוריים, הם תמיד מטונפים". אז זהו, אל תתבלבלו חברים, זה לא רק השירותים שעומדים לרשות הציבור, אלא כל מתקן אחר שעומד לרשותו. לא משנה אם זו רביעיית מושבים ברכבת או שמורת טבע בעמק בית שאן.

הנה עוד שאלה: מתי בפעם האחרונה הלכתם לים וצקצקתם בזעם על זה שאיזה שמוק זרק את פחיות הבירה שלו על החוף? מתי בפעם האחרונה הלכתם ברחוב וראיתם ערמת חרא של כלב שאיזה מניאק לא אסף? מתי בפעם האחרונה עליתם על אוטובוס וראיתם מסטיק יבש מעוך על המושב שכנראה איזה תיכוניסט קקה הדביק שם? מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על המצב במטבחון בעבודה שלכם וחשבתם: "ג'יזס קרייסט, אני היחיד במקום הזה שמצליח להכין קפה שחור בלי לפזר הכל על השיש"? מבחינתי, הפיפי על מושבי האסלה שייך בדיוק לאותה משפחה – זה בדיוק אותו הראש, אותה תפיסת עולם של "יאללה, זובי. שזה שיבוא אחרי ינקה את הזבל הזה". לא ברור לי למה אנשים עושים את זה. אולי זה בגלל שאין דבר שעושה אותנו יותר מבסוטים מאשר לבאס את זה שמגיע אחרינו בתור ואולי שזה בגלל שפשוט לא אכפת לנו – אבל למען השם, בואו לפחות נשתדל. חברים, בחייאת, בואו לפחות נשתדל.

 

הייתי רוצה לסיים את הטור הזה עם איזושהי הצעת ייעול או פתרון קסמים, אבל אין לי. כנראה שבאמת אין דבר טוב יותר מאשר להיות מודעים לתופעה – אין דבר טוב יותר מאשר להסתכל לשתן בעיניים ולהגיד "לא, אני לא אהיה כזה". אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לשירותים וטיפל'ה פספסתם - פשוט תנקו את זה. אני יודע, זה נשמע לכם אבסורדי לחלוטין, אבל קבלו שיטה מדהימה; פשוט שימו על החלק הרטוב נייר טואלט, תנגבו איתו את השתן ואחרי שאתם זורקים את הנייר לאסלה, פשוט תשטפו ידיים – או לחילופין, פשוט תרימו את המושב וקחו עוד צעד אחד קדימה - צעד קדימה לעתיד טוב יותר.