1986 בטח הייתה אחת השנים הגרועות חיי, אולי אפילו הגרועה מכולן.
שנתיים קודם לכן גרתי בעיירת הפיתוח בה נולדתי. בן למשפחה אמידה, רזה, גובה ממוצע, ובעיקר שחקן חמישייה בקבוצת הכדורסל של העיירה. בחלומות הסבירים שלי ראיתי את עצמי מחליף את מיקי ברקוביץ' כקפטן נבחרת ישראל כשהוא יפרוש. בחלומות הגדולים כבר הצלחתי לערער את המעמד של מג'יק ג'ונסון בלייקרס.
ב-1986, אחרי קריסה כלכלית משפחתית, אני כבר גר בעיר גדולה ולא מכיר אף אחד, הנטייה להשמנה מתחילה להשתלט עליי, והכי גרוע - אני תקוע על מטר וחמישים סנטימטר ולא זז.
אני גוץ.
למרות המטר וחצי, אני מוצא קבוצה שרוצה אותי בעיר הגדולה, אני יושב כמה חודשים מושפל על הספסל כשלידי יושבים ילדים שכבר רואים את המטר שמונים מלמעלה. אני מוצא את עצמי משחק עשר דקות בכל משחק, ורואה את החלום שלי נשבר לי מול העיניים.
פרשתי. עולם הספורט אגב, ממש לא הוריד את הדגל לחצי התורן.
לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שעניין הגובה הולך להשתנות, במשפחה של אמא שלי 165 ס"מ זה סוג של מקסימום. אני מסתכל על שני האחים הקטנים שלי ורואה אותם הולכים וסוגרים את הפער בינינו. אני מסתכל על אחי הגדול שכבר בכיתה ו' טיפס לגובה של 180 ס"מ ומעלה. הבחורים בכיתה שלי כבר משווים ביניהם למי יש שפם גדול יותר, מתגלחים, מסריחים מבית השחי השעיר שלהם, ואני עדיין מסתובב כאילו עשיתי לייזר בכל הגוף הקטן הזה שלי. מיותר כנראה לציין שכל הבנות בכיתה היו גבוהות ממני ואני, ברגעי השיא שלי, הצלחתי להפוך לידיד החמוד של כמה מהן. סוג של פודל כזה, רק פחות שעיר.
אני מתחיל להבין שבגיל הטיפש עשרה, עם מטר וחצי, בעיר חדשה, מצבי החברתי הוא בדיוק כמו שתיאר אותו רנדי ניומן: "Don’t want no short people ‘round here" .
ואז מגיע הקיץ של 86 ואיתו מגיע איש קטן ומתחילה האגדה שנקראת דייגו ארמנדו מראדונה. המונדיאל הזה היה שלו מהרגע הראשון ועד לרגע האחרון. וזה לא שמראדונה היה אלמוני עד אז, אבל זה היה הקיץ שהפך אותו לשחקן הכי גדול בהיסטוריה. אחרי שנופה כילד מהמונדיאל של 78', וקיבל בראש במונדיאל של 82' (הדחה ע"י האויבת המושבעת ברזיל כולל הרחקה שלו אחרי בעיטת קונג פו בשחקן ברזילאי), ואחרי שנתיים מאוד בינוניות בברצלונה, הוא נחת בנאפולי האיטלקית - ושם התחיל הקסם. בקיץ ההוא כל העולם ראה מה הוא מסוגל לעשות. זה היה הרגע שלו.
את הצמד שלו עם יד האלוהים והסללום המטורף נגד אנגליה ברבע גמר אף אחד לא שכח. אני זוכר את עצמי קופץ באוויר בבית של סבתא שלי, יחד עם שני דודים, כמו חבורת שיכורים בבר בבואנוס איירס.
אבל הדומיננטיות שלו לא נעצרה שם. צמד אדיר בחצי הגמר נגד בלגיה, ובישול גאוני לשער הניצחון בגמר.
אחר כך הוא המשיך לעוד כמה שנים נפלאות באיטליה כולל שתי אליפויות עם נאפולי.
אז מה? הוא הכי גדול שהיה?
ממש לא. אמנם במונדיאל 90' הוא הצליח לקחת את ארגנטינה עד לגמר כדי להפסיד לאותה גרמניה אותה ניצח ארבע שנים קודם לכן, אבל במונדיאל הזה פגשנו מראדונה עייף יותר, דומיננטי פחות, וכנראה גם מסומם ושבע מדי. מי שיזוהה כמי שלקח את ארגנטינה כמעט עד הסוף יהיה דווקא קלאודיו קניג'ה המלהיב (עוד אחד שיגמור ממש מהר בגלל אותה אהבה מלוכלכת לאבקות שמסניפים).
את רוב מונדיאל 94 מראדונה כבר ראה מהבית אחרי השעיה על שימוש בחומרים אסורים בתום המשחק השני.
אם יש אשם בכך שהתואר "השחקן הכי טוב אי פעם" עבר ממראדונה למסי זה רק מראדונה עצמו. הוא הודה בדיעבד שהיה מכור לקוקאין במשך שנים רבות; הוא הצליח להסתבך עד ילד מחוץ לנישואים; הכה עיתונאים; התחבר לאנשי מאפיה איטלקים; ובגדול עשה כל מה שאפשר כדי לגמור לעצמו את הקריירה.
אחרי עוד כמה שנים בקבוצות ארגנטינאיות הוא פרש כמעט בלי שאף אחד הרגיש.
ואני? כמה שנים אחר כך כבר שכחתי ממנו ועשיתי את הבלתי יאומן. בכיתה י"ב צמחתי ב-22 סנטימטר (!) וסגרתי את הפער. גם את התקליט של רנדי ניומן הפסקתי לשמוע עם הזמן. ודייגו? הוא עוד חי. נמוך. אבל עדיין חי.