לפני שמונה שנים אבי הורשע ברצח ובשיבוש הליכי חקירה אחרי שנוסף למעשה הרצח המחריד הוא גם הסתיר את הגופה של הקורבן שלו. כשאני חושבת על מה שקרה, זה מרגיש לי כמו חיים של מישהו אחר, מרוחקים יותר. לפני שאבי הפך ל"מפלצת" שכולם מדברים עליה, לפני שהחברים ובני המשפחה המורחבת שלי התחילו להביט בי ברחמים או בבוז - אני מוכרחה לציין שהייתה לי ילדות מאושרת. כשהתבגרנו, אחותי ואני תמיד שיחקנו בצעצועים הטובים ביותר. אני זוכרת את מסיבות חג המולד השמחות, חופשות מושלמות ונסיעות ליעדים האקזוטיים ביותר בעולם.
החיים בבית אבי תמיד היו נראים לי פשוטים; בבוקר היינו הולכות לבית הספר ובצהריים היינו חוזרות לארוחת הצהריים של אמא. בנעורי נהגתי לחשוב שאלו שמסוגלים לרצוח חייבים להיות האנשים האלימים והמרושעים בעולם. אנשים עם פיוז קצר, כאלה שלא כדאי להרגיז – אבל אבי מעולם לא סבל מאף אחד מהדברים האלה. אבא שלי היה איש עסקים מכובד שבילה את רוב זמנו הפנוי במילוי תפקידים שונים בחלומותי, ובאגדות שהמצאתי מדי לילה לפני שנרדמתי. הוא מעולם לא הרים עלינו את הקול, הוא מעולם לא היה מרושע – אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות, דברים בבית החלו להשתנות - הוא התחיל להשתנות.
My Father Became a Murderer to Save My Family: My father killed a man when I was 13 years old. Later that night, my grandfather helped him hide the body. https://t.co/GlcAJNM0hl pic.twitter.com/MKx8qe9JmC
— #Bangladesh News 24 (#BreakingNews 24) (@bdnews24) September 12, 2018
הטירוף שבעיני האדם האדום
באותן שנים אבי נעשה מנותק. שנינותו המהירה התחלפה בשתיקות רועמות וארוכות. פעם אחת, כשראינו כתבה בטלוויזיה על מקרה התעללות בבעל חיים, התחלתי לבכות. אבי בתגובה החל לצחוק עליי. הייתי מזועזעת. עד היום כשאני נזכרת ברגע הזה שליבי הקטן התמלא בכעס אדיר כלפיו. רק כמה שנים מאוחר יותר הבנתי מה הפך אותו לאדם ממורמר – מה היה הסוד האפל שלו. מתברר שאורח החיים שאבי ניסה לתחזק היה יקר מדי לעומת שהוא יכול היה להרשות לעצמו, ועד מהרה הוא צבר חובות אדירים. בהיותו אדם גאה, הוא לא היה מסוגל לשאת את המצב החדש אליו נקלע. זה הרס אותו והותיר אותו מנותק משאר העולם. כעבור שנים, הוא חשף בפני שהמצב הוביל אותו לנסות לשים קץ לחייו. אבי הודה בפני שהוא ניסה להתאבד, אך הוא מעולם לא סיפר לי עד כמה החוב היה חמור. למעשה, עד היום אני לא באמת יודעת.
היום שבו חיינו השתנו לנצח היה יום שני. התלוננתי שאני לא רוצה ללכת לבית הספר, ובאותו יום, בדרך לאכול גלידה בשעות אחר הצהריים, אני וסבי עצרנו בחנות של אבי בשביל לאסוף את מפתחות הבית. אני לא אשכח אף פעם את פניו של אבי כשנכנסנו לחנות. הוא הפך לאדום כהה, עיניו היו פקוחות לרווחה, והייתה לו מן הבעת פנים אכזרית. "אתה צדקת!" הוא צרח על סבי בטירוף שכמותו שלא ראיתי מעולם. לא הצלחתי לזהות את אבי בבן אדם שעמד מולי באותו רגע - פחדתי ממנו בטירוף.
מה שלא ידעתי אז היה שרבע שעה קודם לכן, אבא שלי רצח אדם אחר. מאוחר יותר באותו לילה, סבא שלי עזר לו להסתיר את הגופה. אף אחד אחר מבני המשפחה לא ידע על זה. אף אחד לא העלה על דעתו שאבי רצח את האדם שהוא נהג ללוות ממנו כסף – את האדם שאיים להרוג את כל המשפחה שלנו אם הוא לא יחזיר לו את החוב.
שכנעתי את עצמי שפעולתו של אבי הייתה תוצאה של אובדן שפיות זמני, אבל עד היום אני לא יודעת אם זה נכון. למרות זאת, זה מה שנהגתי לספר לעצמי. תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא איכשהו הצליח למצוא בתוכו את המסוגלות לשחוט אדם אחר. כשפרטי החקירה דווחו בכלי התקשורת, נחשפו כל הפרטים המזוויעים על הרצח.
אבי נעצר ביום שלמחרת. אני ידעתי על זה רק לאחר כמה ימים של שקרים ותירוצים הזויים – ניסיונות כושלים להסביר את היעלמותו הפתאומית. בעודנו מנסים למצוא תשובות לשאלות שלא הצלחנו להבין, אמא החליטה לעבור עם המשפחה לבית אחר, כמה קילומטרים מהבית בו גרנו - הרחק מהעיתונאים המעיקים והשכנים הסקרנים. עם הזמן הצלחתי להחליף את תחושת הכעס והעצב המתמיד באדישות. מצער אותי להודות בזה, אבל עם הזמן אתה מתרגל לתחושה ולעובדה שאביך הוא רוצח. אני זוכרת שתמיד נהגתי לפצל את דמותו של אבי לשני אנשים שונים לחלוטין, אולי כדרך להגן על עצמי מהמציאות החדשה שנקלעתי אליה. האדם הראשון הוא אבי האהוב, גיבור הילדות שלי, האדם מהאגדות שנהגתי להמציא לפני שהלכתי לישון. הדמות השנייה הייתה האדם שביצע את הרצח והיה אדם זר מבחינתי. אדם שאיני מכירה וגם לא מעוניינת להכיר.
במשך שמונה השנים האחרונות בית הסוהר הפך לחלק מהשגרה שלי. אני מוסרת את תעודת הזהות שלי בדלפק הקבלה ומקבלת בתמורה מפתח לתא שבו אני שומרת את החפצים שלי. מוקפת בעשרות אנשים כאובים ומבוישים, אנחנו עוברים אינספור בדיקות על ידי אנשי הצוות של הכלא. אף אחד לא מדבר עם מישהו מעבר לבני המשפחה שלו – אלו הם החוקים הלא כתובים של מבקרי האסירים. לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי מול אבי, אחרי שעברתי את כל הבדיקות, ואני לא יודעת מה לומר לו. זה לא שאין לי על מה לדבר איתו. אני בת 20, יש לי חיים חברתיים פעילים והרבה שאיפות שאני מעוניינת לממש בעתיד הקרוב – אבל הוא רחוק מדי מהעולם שלי. השיחות איתו מאופיינות בעיקר על ידי שתיקה צורמת וארוכה. אני עדיין אוהבת את אבא שלי ואת מה שהוא עשה עבורנו כשהוא עדיין היה בסביבה. למרות זאת, אני מוכרחה להודות שמדובר בסוג אחר של אהבה – אהבה שנגזרת בעיקר מתחושת מחויבות כלפיו. לצערי, אני כבר לא יכולה לאהוב אותו רק על החיים הקודמים שהיו לנו, זה פשוט לא מספיק.
אבות ארורים
בחודש שעבר התחיל פרק חדש בחיינו. אחרי שנים של מפגשים בין כותלי בית הסוהר, בין קירות שצבועים בקפידה אך עדיין לא מצליחים להסתיר את העגמומיות של המקום, בעודי יושבת בחדר הביקורים שמוצף בקולות של אחרים, הוא סיפר לי את החדשות: הוא הצליח לקבל חופשה. לראשונה מאז הרצח, הוא יזכה לצאת לאוויר הפתוח, לראות את המשפחה ולבלות איתנו כמה ימים.
בין הרגשות השונים שהתערבבו למשמע השחרור הזמני של אבי מבית הכלא היה פחד – הפחד שלא אצליח אי פעם להחזיר אותו לחיים שלי כמו שהייתי רוצה. היה לי קשה מאוד לרפא את הטראומות שנגרמו לי בגללו, ועם הזמן יצרתי איזון חדש בחיי – מציאות שלא כוללת אותו. החופשה שלו פותחת את הפצע מחדש וזה מפחיד. למרות זאת, אני לא אתכחש לעובדה שיש לי זיקה אליו. כשאני רואה את חברי והקשר שלהם עם אבותיהם, אני מתמלאת בקנאה. היום אני מקווה שאצליח לבנות מחדש משהו שאיבדתי לפני כל כך הרבה זמן.
אם למדתי משהו מהחיים האלו זה להשקיע בקשרי החברות בחיי. לחזק את הקשרים עם האנשים האהובים בחיי. למדתי להעריך אותם יותר, יהיו אשר יהיו – לטוב ולרע. למדתי גם לא לשמור את הבעיות שלי לעצמי. למדתי שלשמור דברים בלב יכול להוביל אותך למקומות אפלים, מקומות שאתה לא מסוגל להכיל – מקומות שיכולים להוביל אותך לעשות דברים שלעולם לא חשבת שתוכל לבצע.
השינוי הגדול ביותר שעברתי מאז הרצח היה ההתבגרות שלי, אשר התרחשה הרבה יותר מהר מהרגיל. למעשה, התבגרתי מוקדם מדי. מעשיו של אבי שינו אותי ברמ"ח איברי, אבל גיליתי שאתה לא צריך להיות אדם חזק בשביל להתגבר על אירועים מורכבים. למדתי פשוט להמשיך בשלי, מעצם העובדה שאין לי ברירה אחרת – שהחיים חייבים להמשיך הלאה. היום אבי מנסה לכפר על פשעיו ופעיל באגף השיקומי בו הוא מנסה להוכיח לאסירים אחרים שהם טובים יותר מההרשעות שלהם. מעבר לזה, הוא גם פרסם לאחרונה ספר על החיים שלו בכלא, ספר שזכה במקום הראשון בתחרות כתיבה. אין לי צל של ספק שהמצב היה טוב הרבה יותר עבור המשפחה שלנו, וגם עבור משפחת הקורבן שלו, אם אבי היה מפורסם בזכות כישורי הכתיבה שלו ולא בגלל הדרך בה יישב את המחלוקת עם המלווה שלו.
(המקור התפרסם לראשונה תחת עילום שם באתר VICE והוא מובא כאן במלואו כפי שפורסם על ידי הכותבת)