20 שנה של חפירות
מי האיש: דשראת מנג'י.
מה עשה: חצב כביש בהר לבדו.
מה גרם להשראה: אשתו המנוחה שלא הצליחה להגיע לבית חולים כי לא היה כביש באזור מגוריהם.
ומה איתך? מתעצל לרדת למכולת להביא חלב כשאשתך מבקשת ממך.
כדי להוציא מאתנו יותר כבני אדם לעיתים נדרש אירוע מחולל, דרמטי וטראגי. בשביל דשראת מנג'י, חקלאי מהמעמד הנמוך בהודו, האירוע הזה היה מותה של אשתו פלגוני בתאונה ב-1959. לאחר פגיעתה לא הגיעה פלגוני לבית חולים במהירות בגלל שתוואי הדרך הכפרי לא אפשר זאת, והמסע שארך 55 קילומטרים גרם לכך שקיפחה את חייה. כדי לגרום לכך שזה לא יקרה לאחרים מנג'י הקדיש שני עשורים מחייו וחצב בהר בגלהור לבדו, בעזרת פטיש ואזמל, לאורך 110 מטרים ובעומק של תשעה מטרים בחלק מהתוואי. חציבה זאת קיצרה את ההגעה לכפר הקרוב ב-15 קילומטרים.
אחרי סיום החציבה הוא זכה לשבחים ואף לסיוע ממשלתי, אך בתחילת הדרך היו – באופן טבעי – מי שחשבו שהוא משוגע. "הוא הפך את הלא אפשרי לאפשרי", סיפר לסוכנויות הידיעות נווזודין סידיקווי, כוכב סרטים הודי שמשחק את מנג'י בסרט על חייו. "עבודתו שיפרה את חייהם של אלפים. הדבר הקשה ביותר בסרט היה לתפוס את הטירוף שלו לעניין. הוא צריך להיות מודל השראה ואייקון לצעירים".
מנג'י לא עצר שם. הקהילה שאליה השתייך היא הנמוכה ביותר מבין הקאסטות (מעמדות) בהודו. אין לה אספקת מים סדירה, חשמל, בית ספר וכאמור גם לא בית חולים קרוב. מנג'י החל לדפוק על דלתות ולהחתים את התושבים על עצומה על מנת שהממשלה תשתתף בעבודות, והלך ברגל עד ניו דלהי כדי להגיש אותה לממשלה. ויקי כנפו, קצת לפנייך. הממשלה הציעה לו פרס על עבודתו, אך הוא סירב לכך.
ב-17 באוגוסט 2007, מנג'י הלך לעולמו לאחר מאבק בסרטן. "התחלתי את העבודה הזאת מתוך אהבה לאשתי, אבל המשכתי אותה עבור האנשים שלי. אם לא הייתי עושה את זה, אף אחד לא היה עושה", אמר לפני מותו. " כל מה שאני רוצה הוא דרך, בית ספר, ובית חולים לאנשים שלנו. הם עובדים כל כך קשה. זה יעזור לנשים ולילדים בכפר שלנו".
האיש שאמר למוות: "לא היום"
מי האיש: שון שוורנר.
מה עשה: שרד סוגי סרטן נדירים ויצא לטפס על 7 ההרים הגבוהים ביותר בכל היבשות.
מה גרם להשראה: הרצון להוכיח חוזקה בכל מצב.
ומה איתך? מחכה למעלית, לא משנה באיזה קומה היא נמצאת.
שון שוורנר הוא אדם חסר מזל כנראה. הסיפור שלו מתחיל בגיל 13, עת התגלתה אצלו מחלת הודג'קין. במהלך משחק כדורסל הברך שלו התפוצצה, וביום לאחר מכן התברר שכל מפרק בגופו היה מנופח. הרופאים נתנו לו שלושה חודשים לחיות. שנים לאחר מכן סיפר שכשהגיעו אלינו נציגי make a wish הוא הציע שיגשימו חלום לילד אחר, כי עבורו זה גם כך לא משנה.
במהלך טיפול של שנה הוא איבד את השיער שלו והעלה קרוב ל-30 קילו. הוא שרד את הסרטן הזה, אבל שנתיים לאחר הטיפולים היה צריך להתמודד פעם נוספת עם סרטן חריג אחר: גידול אסקין. הרופאים מצאו לו בריאה גידול בגודל של כדור טניס, ונתנו לו שבועיים לחיות. "זה היה הרגע המפחיד ביותר בחיים שלי", אמר בראיון, והסביר שבדיעבד הבין שבפעם הראשונה לא הבין מהי משמעותו המסוכנת של הסרטן. בפעם השנייה היה זה, פשוטו כמשמעו, פחד מוות של מי שמיד יתברר לנו כאדם אמיץ למדי.
שוורנר הוא האדם הראשון ששרד את שני סוגי הסרטן הללו, שאחד מהם גרם לכך שהוא יחיה עם ריאה אחת בלבד. הוא החליט שאין דבר העומד בפני הרצון, וכך הפך גם לשורד מחלת הסרטן שטיפס על ההרים הגבוהים ביותר בעולם. כעשור לאחר שהביס את הסרטן השני הוא כבר טיפס על האוורסט, על כל 8,850 מטריו, במה שהוגדר בקהילת המטפסים על סף הבלתי אפשרי. שוורנר שהה כחצי שעה על פסגת ההר הגבוה בעולם, ובפרק הזמן הזה חווה כמעט כל רגש אפשרי. "בכיתי וצחקתי, באותו הזמן", סיפר.
כיום שוורנר מעביר, בין היתר, מסעות בהרים לחולי סרטן. "לפני הטיפוס החיצוני צריך לעשות טיפוס פנימי", אמר, במשפט שמשקף באופן ברור את אישיותו של אדם שהקושי – כמאמר הקלישאה – לא הרג אותו.
קשה יש רק בלחם
מי האיש: פטריק הנרי יוז.
מה עשה: נולד עיוור וללא יכולת ליישר גפיים, והפך למוזיקאי מצליח.
מה גרם להשראה: מוטיבציה והרבה עזרה מאבא שלו.
ומה איתך? התייאשת בשיעור פסנתר בכיתה ב'.
הוא עשה מסע הופעות בינלאומי, פרסם ספר, הוציא שני דיסקים שבהם הוא מנגן וסיים את לימודיו באוניברסיטה בהצלחה יתרה. מדובר ברשימת הישגים מרשימה כשמדובר בכל בחור אחר בן 27, אבל כשמדובר באדם שנולד עיוור, עם אי יכולת ליישר את גפיו, הישגים אלה מעידים על כוח רצון יוצא מגדר הרגיל.
אביו סיפר בעבר כי "בתחילה שאלתי את אלוהים 'למה זה קורה דווקא לנו'". לדבריו, לאחר הלידה עברו תקופה של כעס וזעם, עד שהבן התחיל לנגן. "הוא פשוט התאים באופן מושלם לכיסא הפסנתר", אמר בעבר, "כך שברכיו הקטנות היו מתחת לקלידים. שמתי אותו שם וניגנתי. הקלדתי על שלושה תווים באופן אקראי, וכבר בגיל תשעה חודשים הוא מצא אותם. הייתי המום. בכל יום היינו יושבים ליד הפסנתר".
ישנם צעירים שלנוכח תנאי פתיחה לא פשוטים אלה היו מתייאשים או מוותרים, אבל לא הנרי-יוז, שבעזרתו הרבה של אביו – שעבד במשמרות לילה בלבד כדי להיות עם בנו במהלך היום – הצליח לשבור את הגורל הלא פשוט שמצפה לרבים אחרים שהתחילו עם תנאי הפתיחה שלו. הוא התחיל לנגן בפסנתר בגיל תשעה חודשים בלבד כאמור, ולמד גם לשיר ולנגן בחצוצרה. הוא השתתף בתזמורת של אוניברסיטת לואיסוויל, שבמסגרתה צעד וניגן בעזרת אביו ביחד עם 220 החברים בתזמורת. האב ובנו הלכו יחד לאוניברסיטה גם ביום-יום, שם הבן צלח את התואר עם שלושה ציוני B בלבד.
הנרי יוז הבן פרסם ספר על כך שכל אחד יכול למצות את הפוטנציאל שבו, והתראיין בעבר על אי הבנתו את מושג הרחמים העצמיים. "אלוהים עשה אותי עיוור ולקח ממני את היכולת ללכת", אמר בעבר. "ביג דיל. הוא נתן לי את היכולות המוזיקליות שיש לי והזדמנויות נהדרות להכיר אנשים חדשים". בספרו, שנקרא I am potential, הוא מעודד אנשים מסביבו לחיות את החיים במלואם. "ברצוני לקרוא תיגר על אנשים לממש את הפוטנציאל שלהם", הוא אומר. "החיים הם דבר יפה, ויש כל כך הרבה מה לעשות בהם. יש לך את היום, אבל לא תמיד מובטח לך המחר".
לדבריו, "אנשים שאלו איך הייתי מתאר את המוגבלות שלי, והתשובה שלי היא בדרך כלל שאין לי מוגבלויות בכלל, אלא יותר יכולות. יש אנשים עם יכולות ראייה שנוטים לשפוט אחרים על ידי מרצה חיצוני, למשל צבע עור, אורך שיער או בגדים שהם לובשים. כמובן שאני לא רואה את זה ואני לא צריך. בגלל זה אני רואה רק את מה שנמצא בתוך האדם".