כבר שנים שאני מחפש ספורט שיעשה לי טוב. יודעים מה? אני מוכן להתפשר על כזה "לא יעשה לי רע" - כי אחד שיעשה לי טוב לא מצאתי. במצטבר, הייתי המון שנים מנוי בחדרי כושר שונים שראו אותי קצת בהתחלה ואז נעלמתי להם. המון פעמים נכנסתי לרוטינה של הליכות בערב אבל גם זה נגמר די מהר. היו תקופות שעליתי מדרגות. היו תקופות שניסיתי לרוץ - אבל כלום, שונא הכול.
ובכן, אני חושב שבעיקר מצאתי ספורט בו אני לא מסיים אימון עם חולצה בצבע רטוב מזיעה. הכניסה למים היא הרגע הכי טוב שלי ביום, ברגע אחד כל הלחות הישראלית המגעילה נעלמת ואני שוקע בקרירות הנעימה של המים. אבל זו לא הסיבה היחידה - כאנתרופולוג חובב, יש כל כך הרבה עניינים בבריכה אם אתה מספיק חד אבחנה, שזה כמעט כמו לראות תכנית ריאליטי ממכרת.
קודם כל, כמו בכל בריכה, הכול מתחיל ונגמר בנשים המבוגרות, הן השולטות, הן קובעות, הן "הגנגסטרים" של הבריכה. בכל יום נתון יש שם קרבות על מיקום, ויכוחים, צעקות והלשנות ל-מ', המציל הוותיק. תכל'ס מ' הוא סיפור בפני עצמו; הבחור בן 70 לפחות, אבל יש לו גוף של נער בן 17, והוא גם איש חמוד ונעים. כל נשות הבריכה מפלרטטות אתו, חלקן ממש בגלוי - ניגשות אליו בסוף השיעור ומדברות אתו בלבוש מינימלי, משחקות בשיער בשם הפיתוי. חלקן מחייכות אליו בביישנות ומשתדלות לשחות מאוד קרוב אליו. יש רגעים בבריכה של מתח מיני ברמה של בית ספר תיכון.
באחד הימים הגעתי מעט מאוחר, בשבע וחצי, אני שוחה לי במסלול, ושתי נשים נעמדות לי במרכזו כך שאני נאלץ להקיף אותן, אני עושה רעש עם הרגלים כדי שיזוזו, וכלום, אין תגובה. בסיבוב הבא כבר ארבע בנות עומדות לי בדרך, אני מגייס את כל הנימוס שלי כדי לא לריב, עושה סללום ועובר איכשהו בין כל הרגליים, בסיבוב הבא החבורה גדלה לשש או שבע נשים. אני עוצר רגע ומנסה להבין מה קורה, ולמה חבורה של נשים סימנה אותי כאויב. פתאום אני רואה שכבר יש 20 נשים במים, ואז מתחילה מוזיקה, המדריכה עושה להם שיעור כושר במים וכולן נעמדות מולה. אני מבין שהן פשוט העיפו אותי ככה במקום להגיד לי יש שיעור בצורה מכובדת. גנגסטריות.
חוץ מעדת המפריעות, ראיתי גם מבוגרת שהמציאה שחיית גב שבה היא פשוט שוכבת על המים ושוחה גב עם שתי הידיים במקביל פרושות הצידה, גם כשהבריכה מלאה, היא לא עוסקת במי שנמצא בסביבה, היא בשלה, אחת לשתי דקות היא מורידה על מישהו את הידיים או מתנגשת במישהו, ובכל פעם עושה פרצוף מופת. ממה את מופתעת, את שוחה כאילו את לבד כאן, מה חשבת שיקרה?
יש גם אחד שאני קורא לו זאוס. הוא מגיע, נעמד הכי באמצע שהוא מוצא ועושה מתיחות, הוא לובש תחתון צמוד, מתכופף, זז, ובמשך רבע שעה העיניים שלו כל הזמן בודקות מי מסתכל עליו בהערצה. בפועל, זה רק אני וחבורה של קשישות, אני לא מבין למה הוא משקיע כל כך הרבה זמן בדאווין הזה. אחר כך הוא שוחה שבע דקות גג והולך. יש עוד חבורה שמגיעה בכל יום שישי ושבת, שלוש משפחות. כבר שלוש פעמים מצאתי את הגברים עומדים במלתחות לפני המקלחת ומדברים, הכול בסדר, חוץ מהעובדה שהם עומדים שם עירומים ומדברים במשך דקות ארוכות. לא מבין את זה. זה לא שלא התקלחתי במקלחות ציבוריות, אבל רוב האנשים מסתובבים עירומים בדרך למקלחת ומיד אחרי הניגוב מתלבשים. מה הקטע המוזר הזה לעשות ועידת בולבולים כזו ארוכה?
יש גם את החבורה שמתאמנת יחד, הם מאוד מרוצים ונראה שהם מאוד אוהבים את האימון. רק דבר אחד מוזר לי שם, יש להם מאמן, הוא מכריז על מה עושים; "מאתיים חתירה, מאה חזה", הם יוצאים לדרך, כשהם מסיימים הוא אומר משפט וחצי, ומוציא אותם לעוד סיבוב; "שלוש מאות חתירה, מאה גב", והם יוצאים. לא הצלחתי להבין מה הם צריכים אותו. תשחו וזהו. מה עוד שלרוב הוא שוחה אתם יחד, אז הוא אפילו לא מעיר להם או מתקן אותם, הם פשוט שוחים.
לידם יש את מדריך השחייה של הילדים שנמצא שם כל אחר הצהריים. הילדים במים והוא מסביר להם מבחוץ. באחד הערבים אני רואה אותו מסביר למישהי כמה דברים, שניהם בתוך המים העמוקים, רק הראש בחוץ. הוא נשאר רק עם הראש בחוץ ובזמן שהיא שוחה הוא מסתכל עליה והעיניים שלו מתרוצצות בטירוף ימינה ושמאלה, ואני לא מצליח להבין למה הוא בלחץ. והיא חוזרת, והוא מסביר לה שוב, ושוב הוא בלחץ עד שהיא חוזרת. ואז אני מבין מה קורה, הוא מדריך שכיר, ועושה שיעורים פרטיים בערב ומפחד שמישהו יראה אותו.
ומי חסר? אני כמובן. אף פעם לא למדתי לשחות. אני שוחה בסגנון "אני לא רוצה לטבוע, אני מנסה להציל את עצמי". נשאר לי רק לקוות שאין שם מישהו שפספסתי ומסתכל עליי כמו שאני מסתכל על כולם והמציא לי שם כמו "ההוא שעושה רעש במים". יודעים מה? לא באמת אכפת לי - העיקר יש לי ספורט שגורם לי להרגיש כמו דג במים. בערך.