זה הזמן של זוסמן
מפח הנפש של נבחרת ישראל בכדורסל ביורובאסקט האחרון (אם אתם ארז אדלשטיין אתם קוראים לזה "אכזבה", אם אתם אנשים מיושבים בדעתם אתם מבינים שזה "כישלון") כמעט השכיח מאתנו שהקיץ הזה התחיל נהדר עבור הכדורסל הישראלי. קצת יותר מחודש קודם לכן סיימה נבחרת העתודה קמפיין משלה כסגנית אלופת אירופה.
ההצטיינות בגילים הצעירים איננה ערובה להצלחה בהמשך הקריירה. מצד אחד, גילינו בנבחרות הצעירות כוכבים עולים כמו יותם הלפרין (מלך הסלים באליפות העולם עד גיל 21 ב-2005) וליאור אליהו (סגן מלך הסלים באליפות אירופה באותה שנה). מצד שני, באותה שנה ממש כיכב שון דניאל בנבחרת הקאדטים והוכתר למלך הסלים באליפות אירופה, והיום הוא אוסף דקות בעירוני רמת גן מהליגה הלאומית. עם איזה צד נמנה בעוד שלוש-ארבע שנים מהיום את יוֹבֵל זוסמן?
השם "זוס" חרוט כבר מזמן בפנקסיהם של הסקאוטרים. הוא נחשב לשחקן שקט וחכם, עם פוטנציאל התקפי גבוה ויכולות הגנתיות מוכחות. פיני גרשון אמר עליו בתכנית "חמישיות" בערוץ הספורט שהוא "לא פחות מרשים משהיו דיאן בודירוגה, דימיטריס דיאמנטידיס ומילוש תיאודוסיץ' בגיל 19". דו"חות הסקאוטינג מציינים לטובה את נתוניו הפיזיים (סווינגמן ארך ידיים בגובה שני מטר) ומסמנים אותו, לצד דני אבדיה בן ה-16, כפרוספקט הגדול הבא שייצא מישראל.
אחרי שזוס עלה על הסוס עם קמפיין נפלא בנבחרת העתודה (16.3 נק', 5.7 ריב' ו-1.9 חט' בממוצע למשחק), הוא זכה לחוזה חדש לארבע שנים במכבי תל אביב, ולפי השמועות אף נשקלה מועמדותו לקפטן הקבוצה. זוסמן אמנם הספיק לצבור כמה דקות גארבג' טיים במדים הצהובים לפני שנתיים, אבל בעונה הקרובה הוא כבר אמור לקחת בה חלק מרכזי - כך, לפחות, הבטיח המאמן נבאן ספאחיה, שטוען שלצעיר בן ה-19 יש "עתיד מזהיר".
העתיד הזה נמצא כעת בידיו של ספאחיה – מאמן שאמנם נכשל בקדנציה הקודמת שלו ביד אליהו, אבל זכור כמי שהכניס אז לחמישייה שני ילדים בני 21 ו-22. הנה עוד הזדמנות לזוסמן להוכיח שהוא מעדיף ללכת בדרכם של הלפרין ואליהו ולהפוך לשחקן יורוליג לגיטימי. אם זה יקרה, בעוד שלוש-ארבע שנים כבר נוכל לשכתב את השאלה ולתהות אם יובל זוסמן הולך להיות סופרסטאר.
ניב שטנדל, עורך מדור דעות ו-BOLD
מ"הפנתר השחור" לפסלון המוזהב?
כמה חשובה הפוזיציה של צ'דוויק בוזמן לשנה הקולנועית הקרובה ולבאות אחריה? תחשבו על גל גדות רגע לפני "וונדר וומן", ועכשיו תכפילו.
כשגדות הגיעה לתפקיד האמאזונה עם הלאסו, הסיכויים היו נגדה. ראשית, סרטי גיבורות-על קודמים היו כישלונות ברמת הפיאסקו (ראו "סופרגירל" או "אישה חתול", כלומר אל תראו). שנית, די.סי קומיקס הייתה בעיצומה של סדרת פדיחות קופתיות ו/או ביקורתיות כמו "איש הפלדה", "יחידת המתאבדים" ו"באטמן נגד סופרמן". אם "וונדר וומן" היה נופל, זה היה נתפס כהמשך טבעי של שני הטרנדים האלה. בהינתן הרוח הנוכחית בהוליווד ובעולם בכלל, ספק אם זה היה הורג את עצם הרעיון של גיבורת-על – ולראיה, המתחרה "מארוול" הכריזה על סרט גיבורת-העל הראשון שלה, "קפטן מארוול", הרבה לפני שמישהו ידע איזו הצלחה יהיה "וונדר וומן". ואם כבר הגענו למתחרה, שרצף ההצלחות המשוגע שלה ממצב אותה ממש כחסינת-כישלון, מה יקרה אם סרט ה"גיבור-העל השחור" מתוצרתה יהיה גם הפלופ הגדול הראשון שלה?
"הפנתר השחור", שייצא לאקרנים ב-9 בפברואר 2018, הוא לא בדיוק "סרט גיבור-העל השחור הראשון". אחרי הכל, קדמו לו "הנקוק" בכיכוב וויל סמית, פרנצ'ייז "בלייד" בכיכוב ווסלי סנייפס (שהתבסס גם הוא על קומיקס של מארוול, אבל בימים שהיא הייתה בבעלות אחרת והרבה לפני שהפכה לאולפן בפני עצמה), "ספון" עם מייקל ג'יי ווייט ולצורך העניין גם "סטיל" עם שאקיל אוניל. אבל לכל הכותרים האלה יש מכנה משותף אחד: הם פרה-היסטוריים במונחים של סרט גיבורי-העל, ז'אנר שההיסטוריה המודרנית שלו מתחילה עם "איירון מן" של מארוול והיווצרות "היקום הקולנועי" שלה. הרגע המדויק שבו סרט גיבורי-העל הפך מעוד דבר גדול שקורה בהוליווד לדבר הכי גדול שקורה בה ובבידור העולמי, ביי פאר.
צ'דוויק בוזמן והפנתר השחור שלו הם כבר חלק מהיקום של מארוול: ראינו אותו, אותם, ב"קפטן אמריקה: חייל החורף". אלא שעכשיו צריך בוזמן להוכיח שיש לו אפיל קופתי עצמאי, וזה באמריקה מאוד מסוימת – אמריקה שאמרה ביי לנשיא שחור והיי לנשיא ורוד שחושב שניאו נאצים הם בסך הכל די סבבה.
לעצם הצירוף "פנתר שחור", אחד מהסמלים המובהקים של המאבק על זכויות השחורים בארה"ב, יש משמעות עצומה ומשקל היסטורי וחברתי עצום. לא מדובר אמנם בדמות של אמריקאי אלא של מנהיג אומה אפריקנית פיקטיבית בשם ווקאנדה, אבל העובדה שבארה"ב יצוצו בחודשים הקרובים שלטי חוצות עם הפרצוף של בוזמן לצד שתי מילים שאומרות לאמריקאי הממוצע "היי, זוכר את הימים של ההפרדה הגזעית?" – זה הופך את התפקיד ואת הסרט לגדולים בהרבה אפילו מהקלישאה של "אירוע קולנועי".
הרבה גברים יופיעו השנה בהרבה סרטים. אף אחד מהם לא יישא על כתפיו נטל דומה לזה שיושב על בוזמן, ולכן זאת השנה שלו – כי הצלחה שלו תהיה לא רק פריצת דרך, אלא גם אצבע בעין של אותה אמריקה שהרימה את ראשה המכוער הקיץ בווירג'יניה. אי-הצלחה, לעומת זאת, תסמן את בוזמן ואת "הפנתר" – וחשוב יותר, את כל הרעיון של גיבור-על שחור - כראשונים שהצליחו להיכשל ביקום הקולנועי של מארוול.
אבל אין לחץ, כן גבר?
תומר קמרלינג, מבקר הקולנוע של mako
קודם שוטף עיניים, אחר כך את האוזניים
ממש עוד רגע (ב-12.10 אם חשוב לכם לדייק) יעלה על במת האמפי פארק רעננה אחד הכוכבים הכי לוהטים היום בעולם, וזה שבדרך להיות האחד והלוהט מכולם – בלי מתחרים ובלי יותר מדי תחרות. כן, השנה הקרובה הולכת להיות שייכת כל כולה (לפחות מבחינת מיצובו כסמל המין הגדול בעולם) למאלומה (MALUMA) - חואן לואיס לונדוניו אריאס - הכוכב הקולומביאני בן ה-23 שאם הייתם אומרים לו לפני שנתיים שהוא ישתחל לסיכום השנה בערוץ הגברים של אחד האתרים הגדולים בישראל, הוא בטח היה מגחך לעצמו וממשיך לעבוד במרץ על השרירים.
זה ממש בסדר אם לא שמעתם על מאלומה עד עכשיו, אבל בסדר גמור יהיה רק אם תדעו שהוא קיים, כי בואו; יש מצב שהחברה שלכם מפנטזת עליו בזמן שאתם מעסים לה את הרגליים, והחבר הגיי שלכם חושב עליו בזמן שאתם מדברים איתו על כל נושא שהוא לא הוא. תוך זמן קצר במיוחד (שנתיים בלבד) הצליח להפוך מאלומה לסמל מין עולמי שהופך הופעות שלו לסולד אאוט למרות שחצי מקוני הכרטיסים בכלל לא מכירים 90% מהשירים שלו. כן כן, קראתם נכון – גברים, נשים, נערות ואימהות (גם כאן אצלנו המופע הפך לסולד אאוט תוך 5 ימים) מוכנים לשלם מאות שקלים כדי להגניב מבט על הקוביות המיוזעות, או אולי אפילו לזכות לחיוך מרוחק אחד ממי שמוגדר כבר עכשיו כסמל המין הכי נכון של 2017-18. קוראים לזה שגעת.
עלייתו של הגל הלטיני עזרה מאוד למאלומה לבסס את מעמדו כאליל מין, ולעומת כל חבריו האחרים לז'אנר שחווים גם הם פריחה עצומה בימים אלה – המוזיקה אצלו היא רק הבונוס – כבר שנים שקהל הלטיניות חיכה למישהו שירעיד להן את הירכיים באמת, ואל תוך הריק הזה נכנס מאלומה בקלות; הוא נראה מעולה, הוא שר לא רע, נשים וגברים נופלים לרגליו, והכי חשוב – הוא לא לוקח את עצמו ברצינות, לועג למבקריו, צוחק עם אנשיו ובעיקר מסנן מיילים מעשרות אמנים שמשתוקקים שיבוא לתת פזמון באחד האלבומים שלהם, או לפחות להוריד חולצה באחת מהופעותיהם.
הטירוף הזה רק הולך ומתעצם וצפוי להתפוצץ בענק בשנה הקרובה; עם כמעט 30 מיליון עוקבים באינסטגרם ועוד כמה מיליונים בפייסבוק וביוטיוב, נראה שזה בדיוק האמן שיצליח לעשות את הקרוס-אובר הכי מוצלח בין הלטיני לכלל עולמי. אתם יכולים לנסות ולהקשיב למוזיקה שלו, יכולים לזלזל במילים ויכולים לנסות להתעלם – למרות אין לכם באמת סיכוי. מאלומה כאן כדי להישאר, לצמוח, ובעידן הרשתות החברתיות שאנחנו טובעים בו היום, גם צפוי להפוך בשנה הקרובה לתופעה מפלצתית שתחצה גבולות, מגדרים, העדפות מיניות וטעמים מוזיקליים. הרי "סקס מוכר הכל", את זה כבר אמרו הרבה לפני שמאלומה למד ללכת, אבל במקרה שלו נראה שבכל הקשור לסקס - מדובר באקזיט שלא עשו כאן שנים רבות. והשנה הקרובה תוכיח את זה יותר מאי פעם. שימו עין ותרחיקו את הנשים שלכם מהמסך.
ירון רוולסצ'י, כתב המוזיקה הלטינית של mako
כך יכבוש הלואו קוסט את העולם - וגם המנכ"לים
לא דונלד טראמפ, לא קים ג'ונג און, לא פוטין ואפילו לא ביבי נתניהו. אף אחד מהגברים הללו לא שולט היום בעולם, או לפחות לא ישלוט בו ממש בקרוב. אז מי כן? סקולי מוגנסן, ריצ'רד ברנסון, מיכאל אולירי ועוד רבים ואחרים עם צ' ו-ג' בשם, שאתם לא תצליחו לזהות את שמם גם עוד 100 פעמים. ולמרות שאתם לא מכירים אותם, זה לא מוריד מכוחם.
מדובר במנכ"לים של חברות הלואו קוסט: וואוו אייר האיסלנדית, וירג'ין אטלנטיק הלונדונית וריינאייר האירית. ויחד איתם, אפשר להכניס גם את כל שאר המנכ"לים והבעלים השונים של חברות החסך, שבמילים פשוטות - משחקות בנו.
אנשים בכל העולם, וגם פה בישראל, התחילו לטוס יותר ויותר מהרגע שטיסות החסך פרצו לחיינו. זה בכלל לא משנה לאן, אם יש טיסה והיא עולה פחות מ-100 דולר לכיוון, אנחנו בפנים. פתאום להגיד "אתה לא מאמין כמה זה עלה לי", הפך להיות יותר חשוב מ-"אתה לא מאמין איזה דברים ראיתי". ואנחנו רק בתחילת התהליך.
כבר דובר לא פעם על כך שיום אחד הטיסות לא יעלו לנו כסף בכלל וברגע שזה יקרה אנחנו רק נפסיד יותר. הרי מנכ"לי החברות המוזכרים לעיל הם לא פראיירים והכל נעשה כחלק מתהליך ארוך טווח. כי כשהטיסות יהיו בחינם הם יתעשרו על חשבוננו דרך פרסומות על המטוס, הצעה לשכור דרכם מלון או להזמין אצלם רכב. במקרים קיצוניים יותר, נוכל לקבל טיסה בחינם אם נצליח לגייס חברים נוספים שיטוסו איתנו לאותו היעד, כלומר אשכרה נעבוד אצלם. והכל בשביל כרטיס טיסה בחינם ליעד החדש במקום כלשהו לא חשוב.
ומשם ההתרסקות היא מהירה (וסליחה על משחק המילים): מסעדות, טיולים מאורגנים והופעות - גם אותם נקנה דרך חברות החסך ובהמשך גם דברים שלא קשורים לתיירות, כמו כלי בית ושירותים פיננסיים בדיוק מה שריצ'רד ברנסון כבר השכיל לעשות. ומי יודע, אולי יום אחד החברות הללו גם ייכנסו לתחומי ההשמה הבינלאומיים ונוכל להשכיר מנקה עוד יותר זולה ממה שיש לנו עכשיו במשרד. השמיים הם הגבול (שוב סליחה על משחק המילים). אין ספק שתשע"ח לוקחת אותנו עוד צעד לקראת אפוקליפסת התעופה או בשמה הרשמי החדש: אפוקלואוקוסט.
אילן ארנון, עורך ערוץ חופש
נשיא השיאים: עמנואל מקרון יריץ את צרפת לצמרת, או שלא
אם יש משהו שהפוליטיקה העולמית סובלת ממנו, זה עודף קיצוני בגברים. מתימן ועד ארגנטינה, מתאילנד ועד ירושלים, יושבים להם חבורה של גברים, רובם המכריע עשירים שלא נסעו באוטובוס ב-20 השנים האחרונות, וחורצים גורלות. ועד שלא יקומו הגברים שמובילים את הפוליטיקה הישראלית, ייכנסו אל מכוניות הפאר שלהם וישאירו את הבמה לפוליטיקאיות מוכשרות מהן, נותר לשאת את העיניים לאירופה בתקווה.
אלא שגם שם, אבוי, יושב גבר שבו נתלות כל התקוות לעולם טוב יותר. ולא סתם, אלא שהאישה שמולו היא התגלמות הפחדים העמוקים ביותר משלטון אירופאי קיצוני. עמנואל מקרון, נשיא צרפת, הוביל אנחת רווחה בינלאומית כשניצח את מארי לה פן בבחירות השנה. ואף שדמותה של לה פן, והמפלגה הקיצונית שהיא ממשיכה להנהיג, עוד תמשיך לרדוף את הפוליטיקה העולמית, לרגעים היה נדמה (בעיקר למי שאינו צרפתי), שמקרון הביס דמות אחרת, קריטית יותר – הוא הביס את דונלד טראמפ.
במקום שגל ההתנגדות לממסד יעלה בצרפת מועמד קיצוני, מקרון הצליח לגרום לצרפתים לבחור במועמד המרכז שמעולם לא נבחר לאף תפקיד אחר. מועמד שהקים מפלגה מאפס והרכיב ממשלה שמורכבת מאנשי מרכז משני צידי המתרס הפוליטי (עם העדפה קלה לאנשי ימין). אה כן, והוא גם התחתן עם המורה שלו. יאיר לפיד, הגרסה המעניינת.
אלא שזו הייתה ההתחלה, והעתיד כבר נראה הרבה יותר מורכב. אחרי ירח דבש קצר, החלה הפופולריות שלו לצנוח בסקרים. מקרון בחר להתעמת חזיתית עם חוקי העבודה הצרפתים והוא צפוי בקרוב להרגיש את נחת זרועה של שביתה כללית צרפתית, אלא אם ימצא שוב פתרון קסמים.
אם יצליח מקרון בשנה הקרובה, תהיה לכך השפעה עמוקה יותר מאשר על הסכמי העבודה הבאים של פועלי הבניין בפריז. בעולם בו ארצות הברית נשלטת על ידי מיליארדר קפריזי מחד, ומהצד השני של התעלה ניצבים הבריטים שמנסים עדיין להילחץ מבור הברקזיט שנפלו לתוכו, מקרון הוא התקווה הלבנה לעתיד שפוי. כישלון שלו יסלול את הדרך לעולם שאזרחיו מטלטלים בין טראמפ לפוטין. על אף הגיל הצעיר להכעיס שלו (39), אנחנו עוד יכולים לגלות שהוא הצליח.
נמרוד מרום, עורך ערוץ כסף
הלוחם שירביץ חתיכת שנה
תשע"ח בארגון ה-WWE הולכת להיות השנה של רודריק סטרונג, תזכרו מה שאני אומר לכם. כשזה מגיע להערכות בנוגע למי הולך לגנוב את כל הפוקוס בזירת ההיאבקות של וינס מקמהון, כנראה שהניחוש הכי מובן מאליו יהיה ברון סטרומן, שרק הולך ונהיה יותר פופולארי – אבל אם יש משהו שאני שונא בטלוויזיה בכלל ובהיאבקות בפרט זה את המובן מאליו. אז אני בוחר בסטרונג להיות המתאבק הבא שיכבוש את פסגת ה-WWE. לא רק בגלל הניסיון, הכריזמה ואהדת הקהל, אלא גם בגלל המצב הנוכחי של הארגון.
בהנחה שאתם צופי היאבקות אדוקים, השם לא אמור להיות זר לכם. קרוב לוודאי שאתם מכירים אותו מהעונה הנוכחית של NXT, אבל אל תתנו לעובדה הזאת לבלבל אתכם. רודריק סטרונג הוא מסוג המתאבקים שמגיעים ל-WWE אחרי שנים על גבי שנים של ניסיון בסצנת ההיאבקות העצמאית – מדובר בשועל ותיק בענף ההיאבקות.
סטרונג נולד בוויסקונסין ב-1983 והתחיל להתאמן לקראת סוף שנות ה-90 יחד עם אביו אצל ג'ים 'The Anvil' ניידהארט. את קריירת ההיאבקות שלו הוא התחיל בשנת 2000 בארגון היאבקות קטן בפלורידה ומשם הוא התקדם לאט-לאט למחוזות היאבקות יוקרתיים יותר כמו Ring of Honor, PWG ואפילו TNA.
סטרונג הוא מסוג המתאבקים כמו דניאל בריאן או קווין אוונס. כלומר, הוא מתאבק שאוהב לעבוד קשה בזירה, להכות חזק ולחטוף בהתאם. שיטת העבודה הזאת גרמה לו לאבד לא מעט ימי עבודה כתוצאה מפציעות, אבל מצד שני גם זיכתה אותו באהדת הקהל, שמעודד אותו עוד מימי זכייתו באליפות העולם ב-Ring of Honor לפני 7 שנים. זה בן אדם שהתחיל בתור מתאבק פחוּת שמפסיד בכל קרב (מה שנקרא בעגה המקצועית: "Jobber"), טיפס שלב אחרי שלב במקצוע והגיע למקום שלו היום ב-NXT בזכות עבודה קשה וכישרון אדיר. הוא מסוג האנשים שנותנים את כל כולם בזירה ומהבחינה הזאת, קשה שלא לאהוב אותו – וכאן נמצאת הנקודה החשובה ביותר בהקשר למצב הנוכחי של ה-WWE.
ב-WWE של ימינו יש מחסור אדיר של מתאבקי Babyface - המתאבקים שהם הדמות הטובה בעלילה (הידעתם? היאבקות זה מתוסרט). נכון לעכשיו, כל האליפויות בארגון (למעט אליפות ארה"ב ואליפות הזוגות של Raw) נמצאות אצל הנבלים ונוצר ואקום בגזרת הגיבורים. ואקום שמישהו יאלץ למלא ולהערכתי זה הולך להיות סטרונג.
כרגע, מבין המתאבקים שחתומים בארגון, סטרונג הוא אחד הנדירים. הוא מוכשר, עובד קשה, הקהל אוהב אותו והוא יכול להיות מושלם בתפקיד ה-Babyface בימים שבהם אין כמעט כאלה.
גיא רייט, כתב ערוץ הגברים
זה חייב להיות המונדיאל של הברזילאי
אם הייתם מספרים לניימאר בן ה-17 ששנת תשע"ח תהיה השנה הקריטית בחייו, הוא כנראה היה מסתכל עליכם בתמיהה, ושואל באיזה שפה לעזאזל אתם מדברים.
הרבה דברים עברו על ניימאר מאז שהיה בן 17 וערך את הופעת הבכורה שלו בסנטוס הברזילאית, הכוכב העולה חתם בברצלונה ואיתה זכה בכל התארים שאפשריים למועדון, אך לניימאר נמאס להיות מקום שני. הוא רוצה להיות זה שמוביל, שכל העיניים נשואות רק אליו והוא הוכיח שהוא מסוגל לזה כשתפס פיקוד במהפך הגדול ביותר בתולדות המשחק, נגד אותה קבוצה של פריז שקנתה אותו בקיץ האחרון. יש שיגידו שזה בעצם היה הרגע שחתם את העברתו של ניימאר לבירת צרפת, כי If you can't beat them, buy them. לאחר הצירוף של קיליין אמבפה, החלוץ שכמעט כל מועדון אירופאי מוביל ניסה להחתים, ומספר חברים של ניימאר מהנבחרת, הוא בטוח שיוכל להפוך את פריז לאלופת אירופה.
בנוסף לציפיות שבקבוצתו, השנה זאת שנת מונדיאל וביוני יתחיל הטירוף היוקרתי ברוסיה הקרירה. הציפיות שיש מניימאר בנבחרת הן אפילו גדולות יותר, מכיוון שלברזילאים לא היה הישג בטורניר גדול יותר מדי זמן, ולאחר שקיבלו טעימה קטנה כשזכו במדליית הזהב באולימפיאדת ריו - נפתח להם התיאבון לדבר האמיתי. האוהדים הברזילאים, שידועים באהבתם הרבה לנבחרת, תולים את תקוותיהם בכוכב מפריז. ועם שמות כמו וויליאן, פירמינו, קוטיניו, דני אלבס ותיאגו סילבה, האוהדים מאמינים שאפשר ואפילו צריך להניף את הגביע הקדוש.
המונדיאל הזה צריך להיות של ניימאר, והוא יכול. אבל האויב הכי גדול שלו הוא עצמו. בפריז לא ינהגו בו ביד קשוחה, מכיוון שלא ירצו לפגוע במשיח הברזילאי שלהם, וכבר עכשיו אפשר לראות את התוצאות. במשחק האחרון של פריז נגד ליון דני אלבס, שהצטרף גם הוא הקיץ, לא נתן לקבאני הוותיק בקבוצה את הכדור כשנשרקה בעיטה חופשית לטובתם, אלא העביר אותו לניימאר. בהמשך המשחק זה כבר היה ניימאר שניסה לשכנע את קבאני לתת לו לבעוט בעיטת עונשין שנשרקה לטובתם, אך קבאני לא וויתר, בעט את הפנדל והחטיא. הרי איך אפשר להתרכז כשחקנים מהקבוצה שלך מסיחים את דעתך?
ניימאר החליט להקשיב למשורר העברי דודו טסה שטען כי עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה. חלום במגירה זה כבר לא יהיה, השאלה אם ניימאר יחשב בסופו של דבר כאחד הגדולים, כשחקן שהצליח להביא את גביע ליגת האלופות עד למגדל האייפל ואת גביע המונדיאל בחזרה לריו, או שזה יגמר בכישלון מפואר? הכל תלוי בו.
דור מאיר מועלם, כתב ערוץ הגברים
בשבילו הכוכב - זה מישלן
נכון, לא מדובר במישהו שהוא תגלית חדשה או כוכב עולה ומבטיח בשמי הקולינריה, אלא שף שאין מי שלא מכיר, בין אם בזכות ביקור באחת המסעדות הירושלמיות שלו או מהופעתו כמנטור בתוכנית "משחקי השף". אולי אפילו מהפיכתו לגרסה הישראלית של גורדון רמזי עם "מהפכה במטבח", בה הוא מנסה להציל מסעדות קצת פחות מצליחות. אבל למרות כל אלה, אנחנו לגמרי מרגישים שתשע"ח הולכת להיות השנה של אסף גרניט.
זה לא שתשע"ז לא הטיבה עימו. ממש לפני הסוף שלה, מחניודה, מסעדת הדגל של קבוצת המסעדות שלו ושל השף אורי נבון, זכתה בתואר המסעדה הכי אהובה בישראל על פי בחירת הקהל, פה אצלנו ב-mako. ממש לפני כמה שבועות מסעדת ברברי, הקטנה והאינטימית יותר מבין שתי המסעדות שלהם בבירה הבריטית, זכתה בפרס המסעדה הטובה ביותר בלונדון ברשימת 100 המסעדות הכי טובות של מגזין טיים אאוט הלונדוני. אז למה אחרי כל זה אנחנו צופים לו תשע"ח טובה אפילו יותר?
השנה פתחו גרניט והקבוצה שלו את מסעדת "בלאגן" בפריז, ונראה שממש כמו המסעדות בלונדון, תושבי העיר לא מפסיקים לדבר עליה. אם בלונדון זכייה בתחרויות מסבה לקבוצה המון גאווה, בפריז הם מכוונים השנה להתברג ברשימת המסעדות שיזכו לכוכב מישלן אחד לפחות, ויש לנו הרגשה שזה לגמרי עומד לקרות וגרניט יהפוך לעוד אחד ממספר די מצומצם של שפים ישראלים שזוכים בכוכב המיוחל.
גיל גוטקין, כתב ערוץ האוכל
הנורמל הוא נייל
אני לא אכנס כאן עכשיו להתפלספויות מסוג "מי הופך בכלל אדם ל'רגיל', ומהי משמעות המילה", אבל בואו נסכים להסכים שהרוב באוכלוסיה הוא זה שקובע את מה שאנחנו לוקחים כ'רגיל ומקובל', ונדמה שגם בשנה הבאה עולם האופנה הולך להמשיך ולבחון את הגבולות שלנו.
קחו כדוגמה את נייל דימרקו, הדוגמן בן ה-28 הוא לטוב ולרע לא דוגמן "רגיל" - חוץ מיופי יוצא דופן הוא גם חירש מלידה שנולד למשפחה חירשת (נייל הוא הדור הרביעי). למרות המגבלה איתה נולד הוא עבר מסלול חיים רגיל לגמרי, שכלל לימודים בתיכון ותואר ראשון בקולג' (אני מאמין שיש סיכוי שהוא אפילו היה קצת דוש). הפריצה שלו הגיעה בשנת 2015, אחרי שנים בהם קיבל מחמאות על יופיו, כשזכה בעונה ה-22 של תכנית הריאליטי-טראש של טיירה בנקס America's Next Top Model, בעונה ששילבה דוגמניות ודוגמנים.
לאורך כל דרכו בתכנית דימרקו הקפיד לזכור שהוא נציג בולט של קהילה מוחלשת שבדרך כלל לא זוכה לייצוג על המסך, בטח לא בסדרות ריאליטי מטופשות. הוא דרש שחבריו הדוגמנים ישימו לב לכך שהם מדברים בצורה שתאפשר לו לקרוא את שפתיהם כדי שהוא לא יישאר מחוץ ללופ.
בשונה מרוב זוכי הריאליטי הוא גם מצליח לתחזק קריירה שנמצאת בנסיקה מתמדת - הוא הופיעה בקומדיית הקאלט Difficult People וזכה בגרסה האמריקאית של התכנית "רוקדים עם כוכבים" (כן, גם חירשים יכולים להיות רקדנים מצוינים). בראיונות איתו הוא מקפיד להגדיר עצמו כ"ג'נדר פלואיד" - כלומר, נמשך לגברים ולנשים כאחד ורואה עצמו כקול גם של קהילת הלהט"בפאק. אז אם אתם חושבים שדימרקו הוא רק גימיק שכולו "נכויות" שעוזר לתעשיית הבידור לטפוח על עצמה לרגע על השכם ולהרגיש שהיא סבלנית, אתם לגמרי טועים. רק בשנה הקרובה הוא צפוי להמשיך ולהוביל קמפיינים של מעצבים מובילים כמו דולצ'ה וגבאנה, להופיע על השערים של המגזינים הכי חשובים בעולם ואפילו לערוך את הופעת הבכורה שלו בקולנוע. דונלד טראמפ או לא, העולם שלנו הולך ונהיה סבלני יותר.
חוץ מזה, תסתכלו על התמונות שלו ותודו שגם בעין סטרייטית בלתי מזוינת הוא סופר חתיך.
בן בירון, כתב mako