יום שבת. אצטדיון הסמארה ארנה. אנגליה נגד שוודיה ברבע גמר המונדיאל. דקה 30, קרן לנבחרת אנגליה. הארי קיין, הקפטן האנגלי, ניגש אל הארי מגווייר ומסמן לו לטוס למרכז הרחבה לקבל את הכדור מאשלי יאנג. הכדור נבעט גבוה אל תוך ההמולה והבליל של שחקני אנגליה ושוודיה, ומגווייר, הידוע בכינויו "Slab Head"  ('ראש בלטה'), קופץ מעל כולם ונוגח את הכדור עמוק אל תוך הרשת של השוודים. האנגלים עולים ליתרון 1-0 ומאוחר יותר מנצחים את המשחק כדי לעלות לחצי גמר – בפעם הראשונה מאז הלילה הארור ההוא בטורינו מול גרמניה במונדיאל 1990 בשתי מילים? הלם טוטאלי.

משחקים של אנגליה זה עניין רגיש אצלי בבית. אבא שלי, בריטי מבירמינגהם ואוהד שרוף של אסטון וילה, הנחיל תרבות צפייה מאוד נלהבת בקרב בני ביתי (שזאת דרך יפה לומר שאנחנו נוהגים לצעוק כמו פראי אדם בשערים ולקלל כמו עבריינים כשהנבחרת מאכזבת). את המשחק הזה ראיתי בחדר העבודה, בבית של ההורים של אשתי. אחרי הגול של מגווייר, אשתי ראתה לנכון לסגור את הדלת אחרי שהתחלתי לצעוק בקולי-קולות: "Suck my dick! Suck my dick!". מה אני אעשה? זה חזק ממני.

כבר כמה שבועות שהרשתות החברתיות וכלי התקשורת בבריטניה מפמפמים את שביעות הרצון שלהם מהנבחרת. סביר להניח שכבר נתקלתם בכל מיני סיסמאות מסוג "Footballs Coming Home" ושות' – ואם לא, אז אחרי הרבע גמר מול שוודיה אתם בוודאי תתקלו בהן בלי סוף. אחרי כל כך הרבה שנים של בצורת שבהן האנגלים הביכו את עצמם באליפויות אירופה, הפסידו כמעט בכל קרבות הפנדלים שלהם וגרמו להרבה מאוהדיה לחצים מיותרים בחזה, מתקבלת התחושה שסוף סוף יש לממלכה נבחרת. כן, הם אומנם לא משחקים את הכדורגל הכי זורם ויפה, אבל הם לא אוסף של פרימדונות וסוציומטים – והכי חשוב? הם סוף סוף מנצחים משחקים (או לפחות את החשובים שבהם).

הצהובונים הבריטיים כבר הספיקו לחגוג את השער של מגווייר ולציין באירוניה את חלקו בטורניר היורו של 2016. ב-24 ליוני, ביום שבו אנגליה הביסה את פנמה 6-1, המגן בן ה-25 העלה שתי תמונות שלו מן היציעים של אצטדיוני צרפת באליפות אירופה בכדורגל. "לפני שנתיים ראיתי את אנגליה משחקים בצרפת עם החברים שלי כאחרון האוהדים", הוא כתב. "עכשיו, אני כבר בדרך לרוסיה. כמה הדברים השתנו. תמיד תאמינו! תאמינו תמיד!". את אותו טורניר אירופאי הוא חווה כאוהד, אבל עכשיו, המגן של לסטר סיטי הוא כבר חלק פעיל בהעפלה של נבחרת שלושת האריות לחצי הגמר מול קרואטיה. אכן, כמה שהדברים השתנו.

בתחילת הטורניר, רגעים ספורים לפני המשחק של אנגליה מול תוניסיה, הרמתי טלפון לאבא שלי בשביל לדבר איתו על המשחק. במרוצת השנים, ופחות או יותר מאז ההפסד בפנדלים מול פורטוגל במונדיאל 2006, הוא כבר הפסיק לראות את המשחקים של הנבחרת. הזמן וההופעות הגרועות של אנגליה עשו את שלהם, וכיום הוא רואה רק דיווחים ישירים באתרים. למעשה, עצם המחשבה שהם צריכים לעלות על כר הדשא ולשחק כדורגל מעלה לו את לחץ הדם (שגבוה גם ככה) – האמת? למרות שחגגתי רק לאחרונה 30 - גם לחץ הדם שלי משתולל ברגעים האלה כאילו אני צופה במשחק בבית אבות עם אחות צמודה.

אמרתי לו באותה שיחה שיש השנה דיבור אופטימי מאוד על הנבחרת, שהמאזן במוקדמות היה מצוין, שיש נבחרת צעירה ומאמן טוב. הוא לא השתכנע. בסופו של דבר, שאלתי אותו מה הוא מצפה מהטורניר הזה והוא ענה לי: "אני לא מצפה מהם לקחת את הגביע ואתה יודע מה, אני אפילו לא רוצה. אחרי כל כך הרבה שנים שהם אכזבו אותי, כל מה שאני רוצה לראות זה את אנגליה משחקת טוב" – והנה אנחנו כאן. ביום רביעי הקרוב הם משחקים מול קרואטיה, הקבוצה הקשה ביותר שהם נאלצו להתמודד איתה עד עכשיו (כן, קראתם נכון. אם זה לא ברור מאליו, אז משחק הידידות בין הספסל של אנגליה לספסל של בלגיה לא נחשב).

אחרי כמעט 30 שנה, אנגליה עלו לחצי גמר המונדיאל ואפילו הצליחו לנצח בפנדלים על הדרך. האם הם משחקים כדורגל טוב? ובכן, בואו פשוט נגיד שאבי עדיין לא חזר לראות את המשחקים ואני נאלץ לראות אותם מאחורי דלתיים סגורות בחדר עבודה. מה שבטוח הוא שמכל השחקנים על המגרש נגד קרואטיה ביום רביעי עיניהם של מאות אלפי אנגלים, וגם העיניים שלי ושל אבא שלי, יהיו נשואות רק להארי מגוויר. האיש שלפני שנתיים חלם בגדול מהמושב ביציע והיום מחורר רשתות הסטוריות. כי אם מגוויר הצליח להגשים חלום, אין שום סיבה שהנבחרת שאותה הוא מייצג לא תמשיך בדרכו ותגשים את החלום הזה של אבא שלי. החלום שלי. החלום שגורם ללחץ הדם שלנו להשתולל. מגוויר עזב את היציע והגיע הביתה, עכשיו מגיע לו להניף גביע.